מסכת ראש השנה - הערות וביאורים

[מיללער]

ב.נשאלה (כאן ונמחק כנראה בטעות) שאילה מדוע נכתב הלשון במשנה "כדברי"בית וכו' ולא דברי כרוב המקומות

במס' עדיות נשנית במשנה כמ"פ כדברי בית שמאי/בית הלל בכ"ף, דוגמאות: פ"א מי"ד, פ"ד מ"ז, פ"ה מ"א (ב"פ) וכו'

[ביקורת תהיה]

במס' עדיות נשנית במשנה כמ"פ כדברי בית שמאי/בית הלל בכ"ף, דוגמאות: פ"א מי"ד, פ"ד מ"ז, פ"ה מ"א (ב"פ) וכו'

בכל המשנה כולה (מלבד חריג אחד או שנים) כך הנוסח: 'כדברי בית שמאי', 'כדברי בית הלל'.

[טור תלגא]

ב:

לא סלקא דעתך דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה׳ וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש.

ברלב"ג על התורה פי' שאהרן מת באחד בשבט דלא כסוגיין.

דנו בדבריו כאן אהרן מת בא' בשבט
וכאן פרשת חוקת - יום פטירת אהרן הכהן

[נוטר הכרמים]

בהוקרה ללומדי הדף היומי,
העלון הנפלא ממשנת הגאון בעל משמר הלוי על כל המסכתא,
לעילוי נשמת מהר"ם שפירא זצוק"ל,
שהערב חל יום פטירתו.

[מיללער]

בהוקרה ללומדי הדף היומי,
העלון הנפלא ממשנת הגאון בעל משמר הלוי על כל המסכתא,
לעילוי נשמת מהר"ם שפירא זצוק"ל,
שהערב חל יום פטירתו.

תודה רבה

[מיללער]

ו:

בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר וכו' ומסקנת הגמ' דאינו בבל תאחר דנתמעט מעמך ולא מיורש.

א] שאלה תיאורטית: לפי הצד שהיורש היה עובר בבל תאחר, למ"ד דבל תאחר אינו אלא בשלש רגלים, האם יתחיל היורש מלמנות ממיתת אביו או שממשיך לימנות מחיובו של האב?

ב] עוד שאלה, האם האיבעיא הוא בכל יורש מה"ת או דוקא בבן שירש מאביו מדין ברא כרעא דאבוה.

עוד בענין יורש בחיוב העשה של ובאת שמה והמסתעף, דברנו במס' תמורה
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=646701#p646701

[באמונתו]

ו:
בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר וכו' ומסקנת הגמ' דאינו בבל תאחר דנתמעט מעמך ולא מיורש.
שאלה תיאורטית: לפי הצד שהיורש היה עובר בבל תאחר, למ"ד דבל תאחר אינו אלא בשלש רגלים, האם יתחיל היורש מלמנות ממיתת אביו או שממשיך לימנות מחיובו של האב?

אפשר שהיא מעין הגמרא לעיל ה, ב:

אמר מר: לא תאחר לשלמו - הוא ולא חילופיו. חילופי מאי? אי חילופי עולה ושלמים - מקרב קרבי... אמר רב ששת: לעולם למעוטי חילופי עולה ושלמים. והכא במאי עסקינן - כגון שעברו עליו שני רגלים, והומם וחיללו על אחר, ועבר עליו רגל אחד. סלקא דעתך אמינא: הואיל ומכח קמא קאתי - כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי, קא משמע לן. ולרבי מאיר, דאמר: כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בבל תאחר, מאי איכא למימר? - אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שהומם בתוך הרגל, וחיללו ועבר עליו הרגל. סלקא דעתך אמינא: הואיל ומכח קמא קאתי - כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי, קא משמע לן.

רש"י:

סלקא דעתך כו' - והכי קאמר קרא: אם על האחד עבר זמן איחור - חייב, ולא שיצטרפו הוא וחילופיו לשלשה רגלים.

ב]

עוד שאלה, האם האיבעיא הוא בכל יורש מה"ת או דוקא בבן שירש מאביו מדין ברא כרעא דאבוה...

מסתמא יש ללמוד מצדדי ר' זירא:

כי תדר נדר אמר רחמנא - והא לא נדר, או דלמא ובאת שמה, והבאתם שמה - והא מיחייב?

שני צדדים אלה, הרי שייכים בכל מי שהוא יורש, לאו דווקא בבן.

[שמואל דוד]

י:

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה כו׳

viewtopic.php?f=30&t=57324

[מיללער]

ואם בדף י"א קיימינן, מי הוא בעל ההגה"ה שנדפסה מלמעלה בדף יא:?

בדף של היום, מי יודע פשר דבר?

[י. אברהם]

ואם בדף י"א קיימינן, מי הוא בעל ההגה"ה שנדפסה מלמעלה בדף יא:?

עי' בס' בעלי התוספות פ' וירא, בפירוש ריב"א עה"פ כעת חי', בשם רבינו שמשון ב"ר אברהם
(ועי' במהד' עוז והדר בהקדמה למס' ברכות הערה רמו).

[באמונתו]

ואם בדף י"א קיימינן, מי הוא בעל ההגה"ה שנדפסה מלמעלה בדף יא:?

בדף של היום, מי יודע פשר דבר?

כבר שאלו:
במסכת ראש השנה מודפס על הדף של ש"ס וילנא בשלושה מקומות הגהות (מסומן ב"הגה"ה") על התוספות: בי"א ע"ב, י"ז ע"ב ול"ה ע"א.
מבירור שעשיתי, מסתבר שההגהה הראשונה מבוססת על פירוש הריב"א לבראשית י"ח, י' ושם, י"ב, השנייה מבוססת על פירושו לשמות ל"ד, ו, וע"פ אברהם ברלינר ב"כתבים נבחרים", כרך ב', ההגהה השלישית חוברה ע"י ר' מאיר בן שמואל, מתלמידי וחתני רש"י.
האם ידוע מי הוסיף את ההגהות לדף ולמה זה נעשה (למיטב ידיעתי אין את זה באף מסכת אחרת)?

תשובתי:
כבר בדפוס ראשון, היינו פיזרו רס"ט - רע"ו, ישנן הגהות אלה, ולענ"ד הינו פשוט, לפי שמדפיסי התוספות תחילה, העתיקו מכתבי יד כפי שמצאו, וכידוע.
מסתבר אפוא, אשר בעותק כ"י של תוספות מסכת ר"ה, שעמד לפני המדפיסים ראשונים, מצאו אותן הגהות, שאינם אלא בעצם, מין "גיליונות", דהיינו הערות והוספות אישיות, של בעלי כ"י ההוא, אשר רשם בצד התוספות שלו, ממקורות מלוקטים אחרים.

[תלמוד_ישן]

הדפו"ר של תוספות על מסכת ראש השנה הוא דפוס פיזרו, נמצא באתר "הכי גרסינן".
גם יש הגה"ה בראש השנה דף יד ע"א.

[באמונתו]

הדפו"ר של תוספות על מסכת ראש השנה הוא דפוס פיזרו, נמצא באתר "הכי גרסינן".
גם יש הגה"ה בראש השנה דף יד ע"א.

תודה!

[באמונתו]

יז, ב

אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא לפני גזר דין? - אמר ליה: ורפא לו כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה - הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי: השב בינתים - מוחלין לו, לא שב בינתים, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם - אין מוחלין לו! - לא קשיא; הא - ביחיד, הא - בצבור...

תא שמע: יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' וגו'. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו... יחוגו וינועו כשכור וגו'. ויצעקו אל ה' בצר להם וגו'... יודו לה' חסדו וגו' - עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך: צעקו קודם גזר דין - נענין, צעקו לאחר גזר דין - אינן נענין! - הני נמי כיחידין דמו.

תא שמע: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים, וכתיב ישא ה' פניו אליך. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן - בעבירות שבין אדם למקום, כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין. - הכא נמי ביחיד. - וגזר דין דיחיד תנאי היא...

אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם? והכתיב נכתם עונך לפני! - אלא, אף על גב שנחתם - נקרע, שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו. - והכתיב דרשו ה' בהמצאו! - התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת?...

מפורש שליחיד קשה יותר בדין, לציבור קל לזכות.
אמנם לענ"ד, מכאן העצה הנודעת מרבי ישראל מסלנט, ליחיד הרוצה לזכות בדינו, הוא להשתדל להיות מי ש"רבים צריכים לו" בזיכוי הרבים, ובכל עניין המביא תועלת לעולם, ללמד תורה ובמעשה החסד, מאחר שבזה הופך דין היחיד להיות כדין הציבור, מפני שמעתה, הינו באמת איש שהציבור צריך לו, ולא אדם פרטי הוא יותר - כי אם איש ציבורי.
גם מסתבר שיש במעלה הזו מדרגות רבות. כל שהאדם מיטיב ומועיל לציבור יותר, כך יוצא מגדר אדם יחיד לגדר איש ציבורי יותר ויותר.

[מיללער]

יז.

אבל המינין והמסורות והאפיקורסים וכו'. התוס' הביאו שבע"ז נחלקו רב אחא ורבינא איזהו מין לחד מ"ד הוי מומר האוכל נבילות להכעיס ולחד הוי עובד אלילים.

רש"י כאן פירוש המינין. האנשים אשר הפכו דברי אלקים חיים לרעה כגון צדוקים ובייתוסים. לכאורה למה נטה רש"י מפירושי האמוראים?

(ומהו המקור ש'מין' ר"ת מ'אמיני י'שו נ'וצרי שר"י?)

[באמונתו]

יז.
אבל המינין והמסורות והאפיקורסים וכו'. התוס' הביאו שבע"ז נחלקו רב אחא ורבינא איזהו מין לחד מ"ד הוי מומר האוכל נבילות להכעיס ולחד הוי עובד אלילים.
רש"י כאן פירוש המינין. האנשים אשר הפכו דברי אלקים חיים לרעה כגון צדוקים ובייתוסים. לכאורה למה נטה רש"י מפירושי האמוראים?
(ומהו המקור ש'מין' ר"ת מ'אמיני י'שו נ'וצרי שר"י?)

אצלנו משובש לשון רש"י מפני הצנזורה. נוסח הנכון, נמצא אצל ארנד:

המינין. (האנשים) [תלמידי ישו הנוצרי] אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה (כגון צדוקים ובייתוסים).

בדרכי תשובה סימן קנה ס"ק ט:

דע דתיבת מי"ן שנזכר בזה כמה פעמים בש"ס ובפוסקים הוא ר"ת "מתלמידי "ישו "נוצרי...

הגמרא עבודה זרה כו, ב:

איתמר: (מומר) [משומד] - פליגי רב אחא ורבינא, חד אמר: לתיאבון - (מומר) [משומד], להכעיס - מין הוי; וחד אמר: אפילו להכעיס נמי (מומר) [משומד], אלא איזהו מין? זה העובד (אלילי כוכבים) [ע"ז]. מיתיבי: אכל פרעוש אחד או יתוש אחד - הרי זה (מומר) [משומד]; והא הכא דלהכעיס הוא, וקתני: (מומר) [משומד]! התם בעי למיטעם טעמא דאיסורא.

אפשר שלהלכה נוקט רש"י כדעת מ"ד הנ"ל: איזהו מין? זה העובד ע"ז, וכך פירש רש"י שם בתחילה:

מינין - כומרין לעבודת כוכבים, בין עובדי כוכבים בין ישראלים.

בכן, נצרות מין ע"ז היא.
אמנם, בלשון התוספות כאן:

המינים - פליגי בה רב אחא ורבינא בפרק אין מעמידין (מהו מין) ס"א.

א"כ, יכול להיות כל הדיבור "תוסֶפת" ולא "תוספות".

[דף של ספינה]

כא:

וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן כו׳

לכאורה תיבת ״אף״ מיותר והול״ל מחללין על כולן וצ״ע

[באמונתו]

אף גם לעיל בדף יח, א:

משנה. על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.
וכשהיה בית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

נדמה לי, שכן רגיל בלשון חכמים, בכל עת שמוסיף על הראשונות, לומר: אף על...

[דף של ספינה]

יישר כח! אולם קשה לפרש כן לקמן בסמוך

ת"ר בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד

ואולי נקט לשון זה אגב מתניתין.

[באמונתו]

יישר כח! אולם קשה לפרש כן לקמן בסמוך

ת"ר בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד

ואולי נקט לשון זה אגב מתניתין.

מספר כ"י אכן ל"ג "אף" בברייתא, אך לענ"ד ל"ק, כי הפשט בברייתא, שאמתניתין קאי, אשר שנינו: על שני חדשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי... אמנם בראשונה היו מחללים אף על כולם, כלומר, מוסף על שני החדשים אלה.
הכלל, שבכל מקום תוספת, שייך לומר "אף".

[מיללער]

כב:

אמרו לו מאתיים זוז נתונים לך במתנה, והושכרך ימתח על העמוד.
פירש"י, ימתח על העמוד. למלקות כדאמרינן במס' מכות (כב:) כופת שתי ידיו על העמוד.

לפנינו הגירסא במשנה במכות כופה שני ידיו על העמוד הילך והילך. ושם כ' רש"י שהאדם עומד כפוף ומוטה על העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי העמוד. נראה ג"כ שהגירסא לפני רש"י היתה 'כופת'. (וכן היא הגירסא במשנה שבמשניות שם).

ומכ"מ הלשון 'ימתח' על העמוד נראה שהיה מתוח על גבו ולא עומד כפוף כאדם הנסמך על בריח. ואולי כאן הוא רק לשון מושאל ומליצה, או שלא הלקו אותו כדין מלקות אלא משום בי"ד מכין ועונשין ואין דיני מלקות שם.

[שמואל דוד]

עיין סוכה לא. רש״י ד״ה כפות - לשון אסירה כדתנן (מכות ד' כב:) כופת שתי ידיו על העמוד

[באמונתו]

כב:
אמרו לו מאתיים זוז נתונים לך במתנה, והושכרך ימתח על העמוד.
פירש"י, ימתח על העמוד. למלקות כדאמרינן במס' מכות (כב:) כופת שתי ידיו על העמוד.
לפנינו הגירסא במשנה במכות כופה שני ידיו על העמוד הילך והילך. ושם כ' רש"י שהאדם עומד כפוף ומוטה על העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי העמוד. נראה ג"כ שהגירסא לפני רש"י היתה 'כופת'. (וכן היא הגירסא במשנה שבמשניות שם)...

אבל לא רש"י הוא שם אלא ריב"ן!

[בקרו טלה]

כב.

שפתי צדיק (פילץ) - לראש השנה
לג) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן ר' עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא. בגמ' מביא ברייתא חס ושלום שר' עקיבא עיכבן, אלא שזפר ראשה של גדר עיכבן ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו. שמעתי מא"א ז"ל ששמע מפי הרב ר' מתתי' מקאסיוו ז"ל שנתארח אצל זקיני הק' ז"ל [החידושי הרי''ם] בראש השנה שהי' בווארשי, והר"מ אמר ששמע מפי המגיד הקדוש ז"ל מקאזניטץ, ח"ו שר' עקיבא עיכבן שנעלם ממנו הדין שמותרים לילך הרבה זוגות עדים להעיד על החודש, לא הי' נעלם ממנו זאת, רק שזפר ראשה של גדר הי' דר אחר לוד ולפני מקום הוועד ולא הי' שזפר מניח לעדים לילך למקום הוועד ועיכבן בגדר, ולכך כששמע ר' עקיבא שבגדר מעכבין אותן, עיכבן ר' עקיבא בלוד, דלמה יחללו שבת קודש חנם עד גדר, כי שם יתעכבו ולא יניחם שזפר לילך לעיר שבית דין יושבין, ומכל מקום שלח רבן גמליאל לר' עקיבא אם מעכב אתה גדול כמוך ילמדו מזה לעתיד לבא שייראו לילך, אבל מן שזפר לא ילמדו דין, והוטב הפירוש מאוד בעיני זקיני הק' ז"ל:

[מיללער]

כב.

שפתי צדיק (פילץ) - לראש השנה
לג) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן ר' עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא. בגמ' מביא ברייתא חס ושלום שר' עקיבא עיכבן, אלא שזפר ראשה של גדר עיכבן ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו. שמעתי מא"א ז"ל ששמע מפי הרב ר' מתתי' מקאסיוו ז"ל שנתארח אצל זקיני הק' ז"ל [החידושי הרי''ם] בראש השנה שהי' בווארשי, והר"מ אמר ששמע מפי המגיד הקדוש ז"ל מקאזניטץ, ח"ו שר' עקיבא עיכבן שנעלם ממנו הדין שמותרים לילך הרבה זוגות עדים להעיד על החודש, לא הי' נעלם ממנו זאת, רק שזפר ראשה של גדר הי' דר אחר לוד ולפני מקום הוועד ולא הי' שזפר מניח לעדים לילך למקום הוועד ועיכבן בגדר, ולכך כששמע ר' עקיבא שבגדר מעכבין אותן, עיכבן ר' עקיבא בלוד, דלמה יחללו שבת קודש חנם עד גדר, כי שם יתעכבו ולא יניחם שזפר לילך לעיר שבית דין יושבין, ומכל מקום שלח רבן גמליאל לר' עקיבא אם מעכב אתה גדול כמוך ילמדו מזה לעתיד לבא שייראו לילך, אבל מן שזפר לא ילמדו דין, והוטב הפירוש מאוד בעיני זקיני הק' ז"ל:

הערליך! יישר כח

[באמונתו]

כב.

שפתי צדיק

מצאתי יסוד מסוים לדברים אף בתוספות יום טוב:

[ועכבן ר"ע בלוד - ובסוף פ"ה דשבת דתנן פרתו של ראב"ע היתה יוצאה כו' מפרש הר"ב דלא שלו היתה אלא של שכנתו כו'. וכדאיתא בגמרא כמ"ש שם בס"ד. ולפיכך יש לתמוה דהא הכא תניא. אמר רבי יודא ח"ו שר"ע עכבן. אלא שזפר [כך שמו] ראשה של גדר עכבן ושלח ר"ג והורידו מגדולתו, ולמה לא פירש כן הר"ב, ונ"ל דהתם שאני דמשנה עצמה מוכחת כך, שכן דייקינן התם בגמ' מדקתני פרתו, וכי פרה אחת היתה לו כו' כמ"ש שם בס"ד. אבל הכא שאין שום משמעות במשנה המוכיח על שלא [ר"ע] עכבן, לא פירש כן, שהרי אפשר דתנא דמתניתין אה"נ דפליג על רבי יהודא. וכיוצא בזה נמצא פלוגתא עם רבי יודא דת"ק אמר עקביא נתנדה. וא"ר יודא ח"ו שעקביא נתנדה וכו' במשנה ו' פ"ה דעדיות. וכן מוכח בירושלמי דאמר אמתניתין מפני שהן ארבעים זוג. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ומייתי נמי להא דר"י ח"ו כו'. משמע ודאי מדיהיב טעמא למתניתין, דס"ל דמתני' כמו שהיא שנויה כך ס"ל לתנא דמתני']:

גם ראה הערוך לנר.
מ"מ, בתמיהת תוספות יום טוב מפורש, שסבר כי אף כאן, הינו מעין המסופר בפרתו של ראב"ע: לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה - נקראת על שמו.
ז"א ששזפר מעכבן היה, ורבי עקיבא אך פעל בעקבותיו ובסיבתו.

[טור תלגא]

כב.

אמר טבי בריה דמרי טבי


ר' שמואל דוד העיר על אב ובן בשם אחד וכנראה ההודעה נמחקה.

ראה ביפה תלמוד מש"כ ע"ז.

[מיללער]

כב.

אמר טבי בריה דמרי טבי


ר' שמואל דוד העיר על אב ובן בשם אחד וכנראה ההודעה נמחקה.

ראה ביפה תלמוד מש"כ ע"ז.

בסדר הדורות ראיתי גירסאות 'בר בריה' דמארי טבי

[באמונתו]

בסדר הדורות ראיתי גירסאות 'בר בריה' דמארי טבי

כן נכון גם לפי כ"י ישנים רבים באתר של "הכי גרסינן", גם בספר יוחסין.
ע"ע ביחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח - ערך טאבי.

[יוסף חיים אוהב ציון]

מעשה בטוביה הרופא, מה הנפק"מ שהוצרכה המשנה לכתוב שהיה רופא?

[באמונתו]

מעשה בטוביה הרופא, מה הנפק"מ שהוצרכה המשנה לכתוב שהיה רופא?

מסתמא זה היה הכינוי שלו, דוגמת רבי יוחנן הסנדלר, רבי חוצפית התורגמן.

[באמונתו]

כד, א

תנו רבנן: ראינוהו במים, ראינוהו בעששית, ראינוהו בעבים - אין מעידין עליו.
חציו במים, חציו בעבים, חציו בעששית - אין מעידין עליו.
השתא כולו - אמרת לא, חציו מבעיא? אלא הכי קאמר: חציו במים חציו ברקיע, חציו בעבים חציו ברקיע, חציו בעששית חציו ברקיע - אין מעידין.

רש"י:

עששית - לנטירנא בלעז.

עוז והדר מפרש: קופסא עם דופן זכוכית - עשויה להניח בה נר. ר"ל שראו דרך זכוכית - אין מעידין עליו!

מצ"ב שו"ת מאא"ז זצ"ל:

[כדכד]

יש הבדל בין משקפים לבין קופסא עם זכוכית

[באמונתו]

יש הבדל בין משקפים לבין קופסא עם זכוכית

מה הבדל?

[תלמוד_ישן]

יש הבדל בין משקפים לבין קופסא עם זכוכית

מה הבדל?

ע' שקל הקודש (לגר"ח קניבסקי) על הלכות קידוש החודש פ"ב ס"ק כ"ט, וציון ההלכה שם

[יאיר אתמר]

ומגיד הרקיע עמ' 214-216, וס' מקודש החודש סי' יב.

[תלמוד_ישן]

ועבודה ברורה ח"ב עמ' תעב-תעג

[מחולת המחנים]

ר"ה דף כ"ו ע"א-ע"ב "לוי איקלע לההוא אתרא אתא גברא לקמיה אמר ליה קבען קבען פלניא, לא הוה ידע מאי קאמר ליה, אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה גזלן אמר לך וכו', א"ל רבא מברניש לרב אשי אי הואי התם הוה אמינא ליה היכי קבעך במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידעינא ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה".

והנה בפשטות מילתא דאיסורא היינו דבר ערוה, ובערוך לנר הקשה דמה בכך אם בפניו תבע ליה לדין, אפילו מילתא דאיסורא הוי ג"כ צריך לחקור לדון בדין משכב זכור.

ויתכן לתרץ עפ"י מה שאמרו בגמ' פסחים דף קי"ג ע"ב "שלשה הקב"ה שונאן וכו', והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי, כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה, ואסהיד ביה קמיה דרב פפא, נגדיה לזיגוד, א"ל טוביה חטא וזיגוד מינגד, אמר ליה אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש, ואת לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה".

ואם כן הכא יש לומר שכיון שההוא גברא היה עד אחד לא רצה לוי לשמוע את דבריו במילתא דאיסורא, ואמנם בממון הרי עד אחד מחייב בשבועה, וכן יש לו תוקף לעוד ענינים.

ואולי יש לחלק בין מקום שמעיד על דבר איסור שראה באחרים, למקום שאומר עדות על עצמו, האם מצאנו בדברי רבותינו מקור לחלק בזה.

[מחולת המחנים]

ר"ה דף כ"ה "ת"ר פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחדש כסבורים העם לומר ר"ח ובקשו ב"ד לקדשו וכו', ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר"ג הספד גדול לא מפני שראויה לכך אלא כדי שידעו העם שלא קידשו ב"ד את החדש".
ופירש"י "שידעו שלא קדשו בית דין את החודש - שאין מספידין ביום טוב", וכתב הרש"ש בהגהותיו "משמע דמפרש שהיה בתשרי, ול"י מה דחקו לזה דהלא גם ר"ח דעלמא אסור בהספד, וכן משמע מלשון כסבורין העם לומר ראש חדש ולא אמר ר"ה".

והנה בטור יו"ד סי' שד"ם כתב "ונשים נמי נספדים בין האנשים ובין החכמים כראוי להם", והביא הב"י מתורת האדם להרמב"ן ראיה מגמרא דידן שהספיד ר"ג את אמו של בן זזא.
ואולי אי נימא כדברי הרש"ש שמיירי בראש חודש (וכן היא באמת דעת כמה ראשונים), נוכל להעמיס שמה שהוסיפו ואמרו "לא מפני שראויה לכך", היינו שאף אם נימא שחכם בפניו מותר להספיד בראש חודש, ואף באשה חשובה נאמר כן, מכל מקום הדגישו חז"ל שלא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש, אך אילו היתה אשה חשובה וראויה לכך היה מותר להספידה בפניה אף בר"ח.
ואילו לדעת רש"י שמיירי בתשרי, ויו"ט אסור בהספד לגמרי, י"ל בפשטות שההדגשה "לא מפני שראויה לכך" באה לומר שכל הסיבה שהספידה ר"ג הספד גדול היתה כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש.

[באמונתו]

ר"ה דף כ"ו ע"א-ע"ב "לוי איקלע לההוא אתרא אתא גברא לקמיה אמר ליה קבען קבען פלניא, לא הוה ידע מאי קאמר ליה, אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה גזלן אמר לך וכו', א"ל רבא מברניש לרב אשי אי הואי התם הוה אמינא ליה היכי קבעך במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידעינא ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה".
והנה בפשטות מילתא דאיסורא היינו דבר ערוה, ובערוך לנר הקשה דמה בכך אם בפניו תבע ליה לדין, אפילו מילתא דאיסורא הוי ג"כ צריך לחקור לדון בדין משכב זכור.
ויתכן לתרץ עפ"י מה שאמרו בגמ' פסחים דף קי"ג ע"ב "שלשה הקב"ה שונאן וכו', והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי, כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה, ואסהיד ביה קמיה דרב פפא, נגדיה לזיגוד, א"ל טוביה חטא וזיגוד מינגד, אמר ליה אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש, ואת לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה".
ואם כן הכא יש לומר שכיון שההוא גברא היה עד אחד לא רצה לוי לשמוע את דבריו במילתא דאיסורא, ואמנם בממון הרי עד אחד מחייב בשבועה, וכן יש לו תוקף לעוד ענינים.
ואולי יש לחלק בין מקום שמעיד על דבר איסור שראה באחרים, למקום שאומר עדות על עצמו, האם מצאנו בדברי רבותינו מקור לחלק בזה.

נציין ל3 כתבי ידות, של"ג כלל: "ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה": לונדון 400, מינכן 95 הנודע [איתא בגיליון], בקטע ספריית וינה.