מסכת ראש השנה - דיוקים ורמזים בלשון רש״י

[שמואל דוד]

ב.

רש״י ד״ה מתני' ארבעה ראשי שנים: למלכים - רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך כדאמרינן במסכת גיטין (ד' פ.) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה

לכאורה הול״ל ״אפילו באדר״ שזהו החידוש, ומדוע הוסיף בשבט.

[שמואל דוד]

ב.

רש״י ד״ה לנטיעה - למנין שני ערלה ואפילו נטעה באב כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא

ולעיל בד״ה מתני׳ כתב ״כשהגיע ניסן״ וצ״ע מדוע לא כתב ״לסוף אדר״ כמו שכתב כאן.

[אהרן תאומים]

תירוץ אפשרי לגבי שני הדיוקים הנאים דלעיל:
לגבי מלך כל תחילת שנה חשובה, שמונים שנה חדשה, משא"כ לגבי נטיעה שחשוב מה שעבר כבר שנה,
ואפשר שלגבי מלך כתב שבט או אדר ובנטיעה כתב "אב" כי בנטיעה צריך להיות זמן מינימום בשביל שיחשב שנה, ולכן לא כתב נטע באלול ובתחילת תשרי נחשב שנה שניה, וכתב אב וסוף אלול, ובשביל שנבחין בכך כתב גבי מלך שבט או אדר כין משמעות לכמות הזמן שהיה בשנה ראשונה וכבר בתחילת ניסן מונים לה שנה שנייה

[תלמוד_ישן]

ב.

רש״י ד״ה מתני' ארבעה ראשי שנים: למלכים - רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך כדאמרינן במסכת גיטין (ד' פ.) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה

לכאורה הול״ל ״אפילו באדר״ שזהו החידוש, ומדוע הוסיף בשבט.

ע' חשק שלמה (נדפס בש"ס וילנא)

[אהרן תאומים]

גם בפני יהושע ביאר זאת

[שמואל דוד]

ג.

רש״י ד״ה כדריש לקיש - כי גוע נתינת טעם הוא לדבר שלפניו נתגלו העדה לפי שגוע אהרן שלשון כי בד' לשונות משמש במקרא פעמים בא במקום אם פעמי' בא במקום דילמא שמא פעמי' בא במקום דהא שנותן טעם לדבר פעמים בא במקום אלא וסותר את דבור שלפניו כי יהיה להם דבר (שמות יח) כי תפגע (שם כג) כי יקרא קן (דברים כב) כולן לשון אם הם וכן כי תבאו (שמות יב) כי תלכון (שם ג) כי תכלה (דברים כו) כי תשא (שמות ל) וכל המשמשין במקום כאשר ובמקום אשר כולן לשון אם הם שמצינו בכמה מקומות אם משמש לשון כאשר ולשון אשר כמו ואם יהיה היובל (במדבר לו) שהרי בודאי יהיה ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב) הרי זה וכאשר תקריב שהרי חובה הוא וכן אם כסף תלוה (שמות כב) אם יבלענו ממקומו (איוב ח) המדבר בשלות רשעים דילמא כגון כי תאמר בלבבך (דברים ז) שמא תאמר רבים הגוים האלה לא תאמר כן לא תירא מהם כי תאמרו מה נרדף לו (איוב יט) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (ויקרא כה) כי תראה חמור שונאך וחדלת (שמות כג) (כי תראה והתעלמת) והרבה כאלו לשון שמא הן לא צחקתי כי יראה (בראשית יח) ה"ז לשון דהא לפי שיראה ויאמר לא כי צחקת (שם) ה"ז לשון אלא כי גוע אהרן כשאתה קורא וייראו הרי זה לשון דהא הודו לה' כי טוב (תהלים קיח) שהרי טוב לא תקפוץ את ידך וגו' (דברים טו) אלא פתוח תפתח

צ״ע באריכות לשון רש״י, מדוע צריך להביא כ״כ הרבה דוגמאות. ועוד צ״ע בסדר הפסוקים שנקט. האם יש למישהו שופ הסבר או מראי מקום בזה?

[אהרן תאומים]

כעין רש"י זה נמצא בשינויים בגיטין דף צ. ויש מקום לדון בשיטה מסודרת בעניין כי משמש בד' לשונות, וכן עשרות הפעמים שרש"י עה"ת מזכיר זאת, וכמדומני שראיתי בעבר מאמר שמנסה לסדר את השיטה בזה בפשט הדברים כי הרי יש 4/6 לשונות כי/אם/אלא/דלמא -שמא/דהא -הרי/כאשר -אשר, וצריך להבדיל בין כי ל -אם, ואפשר שהמפתח להבין בדיוק את השיטה נעוץ בחילוק בין המקומות ראש השנה וגיטין ובסדר הדברים, והלוואי שיהיה בידי את הזמן והסייעתא דשמיא לירד לשורש הדברים, ועוד חזון למועד

[תלמוד_ישן]

בספרו על רש"י על מסכת ר"ה (עמוד 278) הביא פרופ' ארנד את לשון רש"י בשו"ת (סימן רנא):

ואם יאמר חביבי עוד יש שימוש ללשון כי, שהרי רובן משמשין במקום אשר... ועוד יש משמשים במקום כאשר

הרי שרש"י עצמו שואל את הקושיא..
והוא מיישב (כאן ג ע"א) שיש שמצינו שלפעמים אין המלה "אם" משתמשת באופן של תנאי , אלא כלשון "כאשר"

[שמואל דוד]

ו:

רש״י ד״ה מיום ליום - מט"ו בניסן לחמשה עשר בניסן אם מכרה בט"ו בניסן נתעברה לו למוכר ועל כרחו של לוקח אינו נחלט עד שיגיע ט"ו בניסן

לכאורה תמוה, מדוע נקט רש״י שמכר ביום ט״ו בניסן, הרי אסור למכור ביום טוב, וצ״ע.

ועיין: http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=17&t=26702

[שמואל דוד]

ט.

רש״י ד״ה כל האוכל ושותה כו' - דהכי קאמר קרא ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני קורא עינוי וכיון דאכילתו עינוי חשיבה כל דמפיש באכילה ושתייה טפי עדיף דהא מדקאמר בערב על כרחך לא מקפיד אעינוי דתשעה וכי קרי עינוי בתשעה אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי

האם מכאן יש ראיה לשיטות הנוהגים למצוץ סוכריה כל היום בערב יוהכ״פ?

[שמואל דוד]

יד.

רש״י ד״ה באחד בשבט ר"ה לאילן - ואין תורמין מפירות אילן שחנטו פירותיו קודם לכן על פירות האילן שחנטו לאחר מכאן

עיין במסורת הש״ס (להגרי״ב ז״ל) שכתב שדיבור זה שייך להמשנה. אבל קשה לומר כן שהרי רש״י במשנה כבר פירש ׳ראש השנה לאילן׳ ע״ש וא״כ דיבור זה שייך כאן. אולם יש להקשות מדוע חזר רש״י ופירש כאן מש״כ במשנה. וכעין זה יש להעיר על רש״י דף יב. ד״ה ולירקות - מעשר ירק לענין חדש וישן שאין תורמין מירק הנלקט ערב ר"ה על הנלקט אחר ר"ה. מדוע חזר ופירש מש״כ במשנה. (שם לא העיר הגרי״ב ז״ל שהדיבור שייך להמשנה) וצריך עיון בזה.

[שמואל דוד]

יד:

רש״י ד״ה והרוצה לעשות וכו' - בעלמא (עירובין ו:) פרכינן סיפא ארישא ומשנינן כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול.

צ״ע מדוע כתב רש״י ״בעלמא״ ולא כתב להדיא ״בעירובין״ ועיין בדיבור הבא ד״ה מקולי ב"ש כו' - בעירובין מפרש לה כו׳ ששם כתב רש״י להדיא בעירובין. וצ״ע בזה

[דף של ספינה]

יז.

רש״י ד״ה ומצפצפים - צועקים ובוכים מתוך יסורין שעה אחת ועולין

מה המקור לשעה אחת בגהינום?

[אהרן תאומים]

זה כמו שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת אין הכוונה לזמן מדויק, כך לכל בינוני יש את השעה שלו ובוודאי במימדים רוחניים אין קשר לשעה בשעון שלנו

[דף של ספינה]

יז:

רש״י ד״ה ברית כרותה לשלש עשרה מדות - הללו שאם יזכירום ישראל בתפלת ״תעניתם״ אינן חוזרות ריקם

לכאורה כוונת הגמרא שהי״ג מדות אינם חוזרת ריקם ומנ״ל לרש״י שדוקא י״ג מדות בתענית.

[תלמוד_ישן]

בספר עבודה ברורה הביאו את דברי השו"ת דברי יציב (או"ח סימן רמ"ט) לבאר את דברי רש"י אלו.

[שמואל דוד]

כב.

רש״י ד״ה מעשה ועברו יותר מארבעים זוג וכו' לא פירש כלום. וכן בד״ה מתני' אב ובנו שראו את החדש כו' לא פירש כלום. וכן בד״ה מתני' אלו הן הפסולין כו' ובד״ה מתני' מי שראה את החדש כו' ולקמן כב: ד״ה לחוורן כו׳
וצ״ע בכל זה.

[תלמוד_ישן]

יש לציין שע"פ רוב, בדפוס קראקא (שס"ג) השמיטו דיבורים כאלו (לפחות במסכת ר"ה).
יש עוד דיבורים כאלו בדף כד ע"א

[שמואל דוד]

יישר כח! דיבורים אלו נמצאים בכת״י?

[תלמוד_ישן]

יישר כח! דיבורים אלו נמצאים בכת״י?

צריכים לבדוק בספרו של ד"ר ארנד

[שמואל דוד]

לב.

רש״י ד״ה כנגד עשרת הדברות - דכתיב בהו נמי שופר ולא שמעתיה אלא ראיתיה ביסוד רבינו יצחק בן יהודה

מה כוונת רש״י בזה?

[אהרן תאומים]

נראה להסביר את הדברים בפסוק שבו נאמר שופר בעשרת הדברות [שמות פרק כ' פסוק ט"ו]
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
ולא נאמר ששמעו את קול השופר אלא ראו.
ולא שמעתיה פירוש לא שימעו של קול השופר, אלא ראיתיה - ניראותו של קול השופר, וזה היה ההמלכה במתן תורה, ואולי ביסוד רבינו יהודה בן יצחק [אבן גיאת] יש כנראה איזה פיוט שאינו בידינו כיום וכתוב בו בלשון זה טעם למלכויות,
עוד נראה [בדף כ"ח ע"א] ברש"י התוקע לשיר. לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו: (ובלשונות דומים בעוד מקומות מביא רש"י שתי רבותיו אלו, בסוכה דף לה ע"ב ובגיטין דף נט ע"א)
ואפשר שלכך כיוון לומר שבעניין זה לא שמע פירוש ממורו הזקן (הוא ר"י בר יקר) וציין שלא שמע, אלא ראה ביסוד של המורה השני, וקצת תימא מדוע ציין זאת שלא שמע, האם רומז בכך שאולי יש כיוון אחר לפשט, ולמה זה לא פשט מספיק טוב, שנראה שרש"י מביע כאן מורת רוח מפירוש זה, שלכאורה היה צריך להיות באותו משקל של כנגד עשרה מאמרות שאין מוזכר בהם שופר, ואם כן יש סברה לומר בדיוק הפוך שלכן רב יוסף חלק ואמר טעם זה שיש בו את עניין השופר,
אמנם לפי זה לשון רש"י היה צריך להיות במשקל לשונו הקודם שבדף כ"ח - לא שמעתי אלא ראיתי, ולא ראיתיה שמעתיה,
ולכן אפשר שהפשט הראשון יותר נכון שבזה יובן למה רב יוסף חלק, וזה נרמז גם בלשון רש"י שהיה לו לומר דכתיב בהו (נמי) שופר, והתוספת נמי, מראה שיש פה גם עניין נוסף בטעם זה יותר על עשרה המאמרות, שנכתב בעניין עשרת הדברות שופר, ועל פי טעמו מתחדשת כאן חלוקה לשלוש באופן זה, מלכויות - תקיעת שופר נראית, ראייה, זכרונות - זכרון התקיעה לא שמיעה ולא ראייה, מחשבה, שופרות - תקיעת שופר הנשמעת, שמיעה.
ובהרחבה בקובץ המצורף