תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב
אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן.
מלשון הגמ' נראה שרב הונא, הסובר שרודף אינו צריך התראה, הוא המחדש, והפשטות היא שרודף כן צריך התראה.
ובהמשך שם,
תא שמע: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר: יודע אני שהוא כן - פטור, על מנת כן אני עושה - חייב.
זו ראיה נגד רב הונא, שכן בברייתא זו כתוב שרודף צריך התראה וצריך להתיר עצמו למיתה.
הגמ' דוחה את הראיה בשני אופנים,
לא צריכא - דקאי בתרי עיברי דנהרא, דלא מצי אצוליה, מאי איכא - דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא - בעי התראה.
כלומר ההתראה היא לא כדי להרוג את הרודף, אלא כדי שבי"ד יוכלו להרוג את הרוצח
איבעית אימא: אמר לך רב הונא, אנא דאמרי כתנא דמחתרת, דאמר: מחתרתו זו היא התראתו.
כלומר, אמנם הברייתא דלא כרב הונא, שכן היא אומרת שרודף צריך התראה, אבל לרב הונא יש תנא אחר לסמוך עליו.
ושיטה זו לכאורה מרפסן איגרי!
הלא אם רודף צריך התראה ביטלת כל תורת הצלת הנרדף מיד הרודף (בנפשו של רודף. אולי באחד מאיבריו הדין שונה)! לעולם א"א להרוג את הרודף עד שיאמר 'על מנת כן אני עושה', והרי הוא חופשי לנפשו להמשיך ברדיפתו.
ועוד קשה, הלא להלן מובא מקור הדין שניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
דתנא דבי רבי ישמעאל: ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה - בכל דבר שיכול להושיע.
ולכאורה, לפי השיטה שרודף צריך התראה אין לדברים אלה מובן. הלא גם אם יש שם אדם שיכול להושיע את הנערה המאורסה ע"י הריגת האנס אסור לו לעשות זאת כל זמן שהוא לא התרה באונס והאונס אמר 'על מנת כן אני עושה'.
ואף אם נאמר שאותה שיטה תפרש אחרת את הפסוק, ש'אין מושיע לה' היינו דווקא מושיע שיכול לתפוס את האונס ולמנעו בידיו מהעבירה, ולא ע"י הריגת האונס, מ"מ הגמרא הייתה צריכה להביא את תנא דבי רבי ישמעאל כראיה לרב הונא.
ועוד, מהו המקור להריגת רודף לפי התנא שמצריך התראה, הלא ת"ד רבי ישמעאל לא יכול להיות המקור שלו.
אודה מאד לעזרה בבירור העניין.