איש_ספר כתב:מחוסר זמן ומהעדר ידע, אכתוב בקיצור ואשמח לתגובתכם.
כתב המג"א ריש סי' תקצ"א (תוקן) שחזרת הש"ץ של ימים נוראים המופרעת בפיוטים, אין היחיד שאינו בקי יוצא בה. וכתב בא"ר שם שהו"ה הש"ץ שאם לא התפלל לחש, אין החזרה עולה לו. (ויש חולקים על דבריהם) העולה מדבריהם שאין החזרה של ימים נוראים כתפילת הלחש אלא היא משהו "שונה".
והדבר נפלא ואתחיל מהקל לכבד.
א. מה עניינה של חזרה זו אם אין עליה שם תפילה?
ב. כיון שיש חובה של חזרת הש"ץ, שיסודה להוציא את האינו בקי, והיום כיון שנתקן נתקן, איך הותר להוסיף פיוטים, אם בכך נעקר מהחזרה שם תפילה שביקשו ליתן לה?
ג. איך יוצאים בזה יד"ח של תקיעות על סדר הברכות, אטו סדר הברכות אין פירושו סדר ברכות של תפילה? מתחילה חשבתי שיש כאן מקום תפיסה רק לסוברים שצריך לשמוע כל החזרה, שיש לשאול איך הם אומרים את הפיוטים, ושוב התבוננתי שאפילו אם לא יאמרו הפיוטים, עדין הם שומעים תפילה המופרעת בפיוטים. אכן באמת השאלה עומדת בפני עצמה בלי קשר לחובת או אי חובת שמיעתה ע"י הקהל, כאמור, איך יוצאים יד"ח תקיעות על סדר הברכות?
לא עיינתי ע"ע בספרים ועמכם הסליחה. ואפשר שכבר הלכו בו נמושות.
מגן אברהם סימן תקצא כתב:אף על פי שש"ץ מוציא בר"ה ויה"כ אפי' הבקי מ"מ אין כל אדם יכול לשמוע מתחלה ועד סוף כמ"ש סי' קכ"ד (טור) וגם לפי פירש"י ותו' לא פטר אלא מי שהיה אנוס ולא הי' יכול לסדר תפלתו ולפי' הר"ן אינו מוציא אלא משני ברכות אבל ז' ברכות מחויב להתפלל כשאר י"ט לכן מוטב להתפלל כל א' בלחש כל הט' ברכות ועוד נ"ל דאפי' בדיעבד לא יצא בתפלת הש"ץ כיון שמפסיקים עכשיו בפיוטים לא יצא י"ח כלל עמ"ש סי' ס"ח ועסי' קכ"ד ס"י וסי' תקצ"ב ס"ב:
.
ונעיין בסי' קכ"ד ס"י שם מבואר שמי שרוצה לצאת יד"ח מהש"ץ צריך לשתוק ולכן אם מפסיק בפיוטים לא יצא יד"ח
סי' קכ"ד ס"י כתב:<ה> מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או (לט) בכל דבר שצריך לחזור בשבילו, * (מ) טז יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות (מא) מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו; ולא יפסיק ולא ישיח
ובמ"ב בריש סי קכד שכדי שהשומע חזרת הש"ץ יצא ידי חובה אסור להפסיק כלל ואפילו לענות ברוך הוא וב"ש אלא רק יענה אמן
ולכאורה היה אפשר לבאר שכוונת המג"א לומר שהוי הפסק בגלל ש
השומעים עצמם מפסיקים לומר את הפיוטים.
ולפי זה היה אפשר לומר במג"א שהש"ץ עצמו יצא יד"ח.
אמנם באליהו רבה כתב שגם הש"ץ עצמו לא יכול לצאת ידי חובה
אליה רבה סימן תקצא כתב:ואפילו בדיעבד לא יצא כיון שמפסיקים עכשיו בפיוטים, מג"א [ריש הסימן]. ולפ"ז הוא הדין שהש"ץ אינו יוצא כשלא התפלל בלחש. והוא הדין אם טעה בלחש חוזר ומתפלל. ועיין ס"ס קכ"ו, וצ"ע:
והוצע כאן ביאור נפלא של איש לוי שהתפילה עם הפיוטים מועילה רק לאינו בקי ואינו מועילה לבקי אפילו אם הוא הש"ץ.
אמנם באמת הטעם שתמיד הש"ץ יכול לצאת חובה בכל חזרת הש"ץ אף שהוא בקול רם, הוא מזה שמוציא אחרים לעצמו לא כל שכן כמבואר בשו"ע סי' קכ"ד סעיף ב?
שו"ע סי' קכ"ד סעיף ב כתב:ש"צ שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שהתפללו בלחש, (ד) והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל ג בקול רם לצבור, (ה) וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש
ומקורו בב"י שם
בית יוסף אורח חיים סימן קכד ב כתב:כתב הכל בו בסימן כ"ז (שם) בשם הר"ש שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור והוא אין צריך לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כל שכן
ואם כן מאותו טעם עצמו גם במוסף ר"ה עם הפיוטים אם מוציא את אחרים את עצו לא כ"ש ?
ואי"ל שהק"ו של הב"י הוא מזה שמוציא את הבקי שבאמת אינו מוצי את הבקי כשהבקי לא התפלל אלא רק כששכח אזכרה. כמבואר בסי' קכ"ד ס"י שהובא לעיל
סי' קכ"ד ס"י כתב:<ה> מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או (לט) בכל דבר שצריך לחזור בשבילו, * (מ) טז יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות (מא) מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו; ולא יפסיק ולא ישיח
ובמ"ב שם
משנה ברורה סימן קכד ס"ק מ כתב:יכוין דעתו - דאע"ג דקי"ל דש"ץ אינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי שאני הכא שהתפלל אלא ששכח ולא הזכיר לכן אף על פי שהוא בקי הש"ץ מוציאו
היוצא מכל הנ"ל שתפילת הש"ץ אם היא מוציאה את האינו בקי כתבו הראשונים שק"ו שהש"ץ יוצא בה ידי חובתו.
וא"כ אם נניח שחזרת הש"ץ עם הפיוטים מוציאה את האינו בקי חוזרת התמיה על דברי האליהו רבה מדוע הש"ץ אינו יכול לצאת ידי חובה לעצמו?
אמנם הנראה לבאר שמצינו שש"ץ שטעה אחר יעמוד אחר תחתיו ומתחיל ממקום שטעה, ומתחיל ממקום שטעה אף אם הש"ץ המחילף שח קודם בתחילת חזרת הש"ץ כמבואר בשו"ע סימן קכו סעיף ב ושם במ"ב ובמקרה זה אותו הש"ץ לא יוצא ידי חובה לתפילת עצמו שהרי לא התפלל את כל התפילה אמנם מוציא את השומעים אם שמעו את כל התפילה
סי' קכ"ו ס"ב כתב:ש"צ שטעה (ז) ואינו יודע לחזור למקומו, יעמוד אחר (ח) תחתיו (כדרך שנתבאר לעיל (ט) סי' נ"ג), ומתחיל (י) מתחלת הברכה שטעה זה, אם היה הטעות באמצעיות; * ואם היה בג' ראשונות, (יא) מתחיל בראש; ואם בג' אחרונות, מתחיל רצה.
מ"ב שם סי' קכ"ו ס"ק ח כתב:(ח) תחתיו - ולכתחילה [י] טוב שיהיה אותו האחר מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ואם לא נמצא כזה יקחו אף מי שלא כיון בזה ואפ"ה גם בזה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח הצבור:
לסיכום עולה שממצינו ש"ץ שלא יצא ידי חובה לעצמו אף שמוציא אחרים במקרה שהחליף ש"ץ אחר שטעה כדלעיל,
וא"כ גם במקרה של ש"ץ שהפסיק לפיוטים וחזר לתפילת הש"ץ מסתבר שלא גרע מש"ץ שטעה ובא אחר והחליף אותו שהשומעים יצאו ידי חובה
אם לא הפסיקו לומר את הפיוטים. שלא גרע אותו הש"ץ עצמו מאחר.
ולפי זה יש לומר שאם השומע מכווין מתחילת התפילה ואינו מפסיק לומר את הפיוטים יצא ידי חובה, אף שהש"ץ הפסיק לפיוטים.
וקצת קשה שש"ץ שטעה חוזר לתחילת הברכה ואם כן בפיוטים שבאמצע הברכה (אם ישנם בין הסיום לחתימה) שהיה לו לחזור לתחילת הברכה אמנם המג"א דלעיל בדבריו על כך שהפיוטים חשיבי הפסק ציין גם לדבריו בסימן סח שם עולה שעיקר הבעיה הם הפיוטים שבין הברכות והם הפסק
מג"א סי' ס"ח כתב:ונ"ל דאם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים עסי' רצ"ד ועוד דבשלמ' [b]כשאומרו באמצע הברכה הו"ל מעין הברכה אבל בין ברכה לברכה אסור להפסיק[/b]:
לסיכום: מסתבר לומר בביאור האליה רבה שהפיוט חשיב הפסק למי שאומרו אבל אם היה אחד מהשומעים ששתק וכיוון כל חזרת הש"ץ ולא אמר כלום רק אמן על הברכות, דינו ככל שומע חזרת הש"ץ בכל השנה שיצא ידי חובה אם אינו בקי או אם שכח אזכרה, וחשיב תפילה שלא גרע מש"ץ שטעה ועמד אחר תחתיו.