סליחות עם הלויין או בעשרה בביכ"נס

[עובדיה חן]

הרשל"צ רבי יצחק שליט"א פסק שעדיף להתפלל יחד מול המסך סליחות , מאשר חזן בבית כנסת כי יש בזה מעלה של ברוב עם , בנוסף חידוש יותר גדול, שגם התרת נדרים ניתן לדברר מול המסך והדיינים היושבים במוסיוף מתירים בשידור חי לכל הנדרים,
כל זה חידוש בעניי ואם יש מקורות מפוסקים אחרים אשמח לדעת.

[ישראל אליהו]

1. באול"צ (ד א ד) פסק שאפילו אין עונים אמן, משום שיש הפסק טינוף בינו לבין המברך. וכן פשטות דעת השו"ע (נה כ).
[ולא יהא אלא מחלוקת, ספק אמן לקולא]

2. היכן מצינו 'ברוב עם' כאשר אין האחד מוציא את כולם י"ח?

3. לגבי התרת נדרים, לכאו' בעינן רק גילוי מילתא, ולמה שלא יועיל. אכן אין לי ראיה לזה.

[כדכד]

אם אני זוכר נכון (זכרוני מבוסס על שמועה בע"פ מימי נערותי כך שבהחלט יתכן שאיני זוכר נכון יותר מבד"כ) הרב עובדיה יוסף זצ"ל התיר לצאת ידי חובה בשידור חי ודלא כפוסקים אחרים והוא סבר שהשומע ברכה או קריאת מגילה בשדור חי או בטלפון יכול לצאת ידי חובה אם יש כוונת שומע ומשמיע. אם כן, הגיוני מאד שבנו הראש"ל פוסק כמותו ולכן סובר שאפשר לצאת ידי חובה ולהגדיר את כל השומעים כמנין אחד

[אוצר החכמה]

הגרש"ז כתב באיזה מקום או שכתבו בשמו וכמדומני שכבר הובא כאן בפורום. שאי אפשר לענות אמן באופן כזה ואפילו במקרה שאינו מוציא שלפי הרא"ש גבי אלכסנדריה של מצרים מותר כאן לא. כי שם יש משהו שמחבר אותם שיושבים באותו מקום אבל היושב בביתו ויודע שבדיוק בשעה זו אומרים ברכה בבית הכנסת לא יכול לענות אמן גם בלי עניין הטינוף משום שאין מה שמחברם.
זה כמובן על בסיס הבנתו שאין נקרא שומע לעניין מגילה.

[שערי חכמה]

שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סח

שאלה: השומע סליחות בביתו דרך הרדיו בשידור חי, האם חייב לענות אמן אחר הקדיש שאומר השליח צבור, והאם חייב גם כן לענות י"ג מדות עם הצבור?

תשובה: במסכת סוטה (דף לח:), אמר רבי יהושע בן לוי, אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והסבירו התוספות במסכת ראש השנה (דף בז סוף ע"ב), שהכוונה לומר שאם שומע קדושה ואמן יהא שמיה רבה מהצבור, עונה עמהם, ואין המחיצה מפסקת למונעו מלענות עם הצבור. וכן כתבו התוספות פסחים (דף פה:). ולכאורה לפי זה גם כאן שהוא שומע דברים שבקדושה צריך לענות עם הצבור. אולם בבית יוסף אורח חיים (סימן נה), כתב בשם רבינו הגדול רבי יצחק אבוהב בשם הירושלמי, שאם יש טינופת או עבודה זרה מפסקת בינו לבין הצבור לא יענה עמהם. וזו לשון מרן השלחן ערוך (/או"ח/ סימן נה סעיף כ): היו עשרה אנשים במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה אפילו מי שאינו עומד עמהם יכול לענות, ויש אומרים שצריך שלא יהיה מפסיק דבר שאינו נקי או עבודה זרה. ע"כ. ובהגהות לבושי שרד הבין שדעת מרן לפסוק להקל, ושלא כדברי היש אומרים, אלא כדעה ראשונה שהובאה בשלחן ערוך בסתם, ולכן אין עבודה זרה וטינופת מפסיקים. וכן כתב בשו"ת דברי יששכר (סימן ו') כדברי הלבושי שרד. וראה עוד במשנה ברורה (ס"ק סב). אולם אין דבריהם מוכרחים, והעיקר כמו שכתב הרב רבי יעקב סופר בכף החיים (ס"ק צה) שגם מרן השלחן ערוך סובר כדעת היש אומרים, שהיא הלכה פסוקה ודעה מוסכמת מכל הפוסקים, ואינה באה לחלוק על הדעה הראשונה שהובאה בסתם, אלא באה לפרש. גם הגאון רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר חלק ב' (סימן עב), חשב מתחילה לומר שדעת היש אומרים היא שלא כהדעה הראשונה שהובאה בסתם, ואם כן הלכה כסתם, ושוב העיר מדברי הפרי מגדים בכללי הוראת איסור והיתר, בתחילת יורה דעה, שבכגון זה אין דעת היש אומרים לחלוק אלא לפרש דעה ראשונה, ואם כן הלכה היא. ועל פי זה דן שהשומע ברכה מחבירו דרך הטלפון, לא יענה אחריו אמן, משום שמסתמא ישנה טינופת או עבודה זרה מפסקת בין חבירו לבינו. ולפי זה גם בנידון שלנו אין לו לענות קדיש וי"ג מדות עם הצבור. אולם דעת הגאון רבי אליהו מווילנא במעשה רב (סימן מז), שמבית לבית השומע קדיש וקדושה ואמן יכול לענות עם הצבור, אפילו כשיש בינתים הפסק של טינופת או עבודה זרה, כיון שאינו רואה. וכן מתבאר בשו"ת שער שלמה זוראפה (סימן קה). וכן העלה הגאון ממונקאטש שם בסוף דבריו, לגבי השמוע /השומע/ ברכת חבירו דרך טלפון. והן אמנם הקול הנשמע דרך הרדיו, איננו הקול הטבעי היוצא מפי השליח צבור, אלא הוא קול הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, ואין לדמותו לשומע מתקליט של גרמופון שבודאי אינו עונה אמן אחר ברכותיו, וכמבואר בתשובת הגאון רבי חיים ברלין שהובאה בשו"ת אהלי אהרן חלק ב' (סימן סד), וכן פסק בשו"ת פרי השדה חלק ג (סימן צא אות ג). אכן החילוק מבואר, ששם הקול של המדבר נפסק מכבר, ופנים חדשות באו לכאן, כשהוא שומע מהתקליט, שאינו בר חיובא, וכפיס מעץ יעננה. אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. והרי זה דומה למה שאמרו בסוכה (נא:) במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל רב ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי השליח צבור את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והסבירו התוספות שם /סוכה נא:/ וכן בברכות (מז ע"א) שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. וראה בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קכד סעיף ח). והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות. והרה"ג רבי יעקב משה טולידאנו בשו"ת הים הגדול (סימן כט) כתב גם כן שיש לחלק בין השומע ברכה מתקליט של גרמופון, שאינו עונה אחריו אמן, מפני שכבר פסק כח האיש המברך שהוא בר - חיובא, והקול היוצא מן התקליט אינו אלא כחיקוי ומעשה קוף בעלמא, ויש להמליץ על זה לשון חז"ל (בבא מציעא נט:) אין משגיחין בבת קול לבין השומע ברכה דרך הרדיו או הטלפון, שצריך לענות אמן, שאין ריחוק המקום מעכב, ולא עוד אלא שאם כיון המברך להוציאו ידי חובתו ונתכוון גם הוא לצאת ידי חובה, יוצא ידי חובתו בברכה ששומע דרך הרדיו והטלפון. עד כאן דבריו. אולם אף על פי שמצאתי לו חבר בסברא זו שכתב שיכול לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה מחבירו דרך הרדיו, בספר הלכה למשה (סימן ו' ס"ק עב) שכתב, שהשומע קידוש מחבירו בליל שבת ויום טוב דרך הרדיו שהוכן על ידי שעון אוטומטי, (אף על פי שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה) יוצא ידי חובתו, ושכן הדין בשומע מגילה מחבירו דרך הרדיו. אולם לפי מה שנתבאר בדברינו נראה להלכה שאינו יוצא ידי חובתו בברכה זו מכיון שלא שמע הברכה במישרין מפי אדם בר חיובא, אלא באמצעות הממברנא שברדיו, שהוא מכשיר הקולט את קול האדם. והגאון רבי יהודה ליב צירלסון בשו"ת מערכי לב (עמוד תעז) אסר לענות אמן וקדושה וברכו אחר מי שמשמיע קולו דרך הרדיו, שמסתמא לא נעשה לשם שמים אלא להשמיע קולו הנעים, והוא בבחינת מה שאמרו בפסחים (נז ע"א) שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, ובסנהדרין (דף קא ע"א) אמרו, הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר, התורה חוגרת שק עליו ואומרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים כו'. לפיכך פיגול הוא ולא ירצה לעבודת ה' ואין לענות אחריו אמן וקדושה וברכו. ע"כ. וראה עוד בשו"ת ביכורי יעקב זריהן (סימן א וב'). אולם בנידון שלנו שההקלטה בשידור חי נעשית בבית כנסת, על ידי שליח צבור וקהל בני תורה, האומרים סליחות בכובד ראש ובדרך הכנעה ותחנונים, לא שייך הטעם הנ"ל, ולכן יש לענות אחר השליח צבור אמן וי"ג מדות. ואף שבשו"ת פני מבין (חלק אורח חיים סימן קג) פקפק בזה על פי ההלכה שבשלחן ערוך (/או"ח/ סימן נה) שאם יש טינופת מפסקת אין לענות אמן, אלא שסיים שמכל מקום בשעת הדחק יש לסמוך על הדעה הראשונה שבשלחן ערוך להקל. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב חלק א' (סימן נט). וראה עוד בשו"ת שערי דעה (סימן ב), ובשו"ת צל"ח החדש (סימן א), ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (סימן קכה). ובשו"ת משפטי עוזיאל מהדורא תנינא לאורח חיים (סימן לד סעיף ג). ובשו"ת ירך יעקב (סימן נד). ובשו"ת ירושת פלטה (סימן י). אבל כבר נתבאר שכל שהוא שומע ברכת חבירו בביתו לכל הדעות אין הטינופת מפסקת, וצריך לענות אחריו אמן, אלא שאינו יוצא ידי חובתו, הואיל ולא שמע הברכה מפי אדם בר - חיובא, כדי שנאמר עליו שומע כעונה. וכן פסק ידידנו הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך שליט"א, והובאו דבריו בשערים המצויינים בהלכה (עמוד פא).

בסיכום: השומע סליחות וי"ג מדות דרך הרדיו בשידור חי, עונה אמן וי"ג מדות, אבל השומע קידוש או מקרא מגילה מהרדיו, אינו יוצא ידי חובתו, שחייב לשמוע מפי אדם בר - חיובא, ולא דרך גלי האתר. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

[עובדיה חן]

1. באול"צ (ד א ד) פסק שאפילו אין עונים אמן, משום שיש הפסק טינוף בינו לבין המברך. וכן פשטות דעת השו"ע (נה כ).
[ולא יהא אלא מחלוקת, ספק אמן לקולא]

2. היכן מצינו 'ברוב עם' כאשר אין האחד מוציא את כולם י"ח?

3. לגבי התרת נדרים, לכאו' בעינן רק גילוי מילתא, ולמה שלא יועיל. אכן אין לי ראיה לזה.

לא הבנתי מה עניין של טינוף בשמיעה ע"י גלי קול.

[קראקובער]

ברדיו יש הפסקה של שבע שניות אז נכנסנו פה לבעיה של אמן יתומה..