אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק. הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל). והולכין אל הנהר לומר פסוק: ותשליך במצולות ים כל חטאתינו וגומר (מיכה ז, יט) (מנהגים). וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא.
יש להתבונן במה שהעתיק הרמ"א מנהג זה של הליכה לומר תשליך כאן בסעיף זה העוסק כולו בסימנא מילתא של ראש השנה, בסעיף א במנהגי אכילת הסימנים בליל ראש השנה, וכן ממשיך המחבר בתחילת סעיף זה במנהג אכילת ראש כבש שהוא גם זכר לעקידה לאילו של יצחק, וכאן מביא הרמ"א את מנהג אמירת התשליך.
וצ"ב מאי שייטיה להכא, והפוסקים האחרונים הביאוהו במקומות אחרים, או בסימן תקצו או בסימן תקצח העוסקים בסדר היום של ראש השנה, ראה בלבוש אליה רבה ומטה אפרים. [בחיי אדם לא העתיק כלל מנהג זה].
וכדי להבין דבר זה יש לנו להתחקות אחר מקורות מנהג זה ומנהגיו, שאינו מן הש"ס ומן הקדמונים ממש, ונזכר לראשונה רק במנהגי מהרי"ל ובני דורו, בכמה נוסחאות.
בספר מהרי"ל (הלכות ראש השנה סי' ט):
אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין לילך בר"ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקדה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו, ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקדה. ומהר"י סג"ל נהג ג"כ להלוך אצל הנהרות.
והנה בלשון מהרי"ל נראה שעיקר המנהג הוא לזכרון זכות העקידה, וכן מבואר יותר באריכות במטה משה (עמוד העבודה דיני שופר סימן תתכ),
נוהגין לילך אצל ימים ונהרות, משום דאיתא במדרש (תנחומא וירא פכ"ב) בשעה שבאו אברהם ויצחק לעקידה, גירה בהם השטן ורצה לפתותם שלא ילכו. לא השגיחו בו, מה עשה, עשה נהר גדול לפניהם לעכבם שלא יוכלו לעבור הנהר להר המוריה. נכנסו במים עד צוארם, נשאו עיניהם למרום ואמרו הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש אז גער ה' בשטן וחזרו לאחוריהם, עד כאן לשון המדרש. ומשום זה הולכים לנהרות לזכור העקידה (מהרי"ל ר"ה ט'). ואגב זה רואין דגים חיים, לפי שאנו נמשלים כדגים חיים הללו שנאחזו פתאום במצודה, ואומרים אגב תשוב תרחמנו.
ובמטה משה אנו מוצאים תוספת למנהג שרואים דגים חיים וזה מביא להתעוררות כי אנו נמשלים לדגים שנאחזים במצודה. ולכאורה גם באמירה יש כאן ב' חלקים בפסוק במיכה (ז, יט), יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֹֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם, החלק של הפס' של תשליך במצולות ים זה כנגד הזכות של הנהר להזכיר העקידה, ואילו החלק של ישוב ירחמנו זה כנגד הרחמים שמעורר רחמים כאשר רואים את הדגים, כך נראה קצת במשמעות הדברים בספר מטה משה.
והנה בדברי מהרי"ל לא נזכר כלל המנהג של ראיית הדגים, וכן הרמ"א כאן לא הזכיר מאומה מענין ראיית הדגים, וזה נזכר לראשונה בספר המנהגים (טירנא; ראש השנה ד"ה ושליח צבור):
ורגילין לילך על הנהר ולומר תשוב תרחמינו וגו' ורואים דגים חיים.
ובספר המנהגים עצמו לא נתבאר הטעם לראיית הדגים החיים. ובמשנה ברורה (ס"ק ח) מבאר: וטוב למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. הרי שלדברי המשנ"ב ראיית הדגים היא כעין סימנא טבא.
דברי המשנ"ב הללו מועתקים מדברי הרמ"א בדרכי משה וז"ל,
.ואפשר שהוא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים
ולפי"ז יש שפירשו בטעמו של הרמ"א שנקט כאן את מנהג תשליך דהיינו משום דבריו בדרכי משה הנ"ל שבמנהג זה פתיך גם ענין של סימנא טבא.
אבל באמת אינו נראה כן, ומכמה טעמים. חדא, שהרי בדברי הרמ"א ב'מפה' כאן לא נזכר מאומה מענין ראיית הדגים, אלא רק ההליכה אצל הנהר לומר תשליך. ובזה בודאי נראה עיקר הטעם שנזכר להדיא במהרי"ל משום שזה זכר לעקידה. ועוד שגם בהגהות לספר מנהגים ששם נזכר לראשונה מנהג ראיית הדגים לא הביא את הטעם הזה כהסבר לעצם מנהג ההליכה לומר תשליך, אלא את הטעם של זכר לעקידה הנזכר במהרי"ל.
ויותר נראה לעיקר דנקטיה הכא משום שאכילת ראש של כבש הוא זכר לעקידה לראשו של איל, ואף זה הוא מנהג שהוא זכר לעקידה.
ובאמת אם מנהג תשליך היה רק לסימנא בעלמא, היה מקום לדון על מה שנהגו רבים וטובים לקיים מנהג התשליך בעשי"ת, ובעיקר ביום שאומרים הסליחה של י"ג מידות, דלכאורה סימן שייך רק בריש שתא דהיינו ראש השנה ולא שאר ימי עשי"ת, ויל"ע.
אבל אם הוא זכר לעקידה מובן יותר המנהג. ויעויין בספר מהרי"ל (מנהגים; הלכות עשרת ימי תשובה), וז"ל,
אמר מהר"י סג"ל מה שאומר עקדות בימי התשובה כי כך איתא במדרש שנא' בי נשבעתי וגו' (בראשית כב, טז), אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם מבטיח אני לבניך כשמזכירין עקידת יצחק, מעלה אני עליהם כאלו נעקדים לפני ואזכור להם זכות הנעקד.
ועכ"פ בין אם שורש המנהג הוא מצד סימנא מילתא ובין אם הוא מצד זכר לעקידה, לכאורה אין ענין באמירת הפסוקים בתוך הבית ובכה"ג אין כאן קיום המנהג כלל, ולא ידעתי למה יש נוהגים כן. ואולי הוא מצד ההתעוררות בתשובה, שזה גם כלול בענין התשליך, יעויין בשל"ה הק' מס' ר"ה פרק נר מצוה ועוד מן הפוסקים.