שהחיינו בעשית השופר - בירור דברי ראבי"ה

[איש_ספר]

מהגאון הנעלה מבני ציון וירושלים

==================
בראבי"ה סו"ס תתקע"ה בתשובת רבינו שמחה כתב: ועוד שאלוני אם תקנו זמן לעושה שופר ומצה לעצמו כמו סוכה לולב תפילין וציצית המוזכרין בתוספתא דברכות (פ"ו הט"ו) ועל שופר לא נוכל לפוטרה מפני שאין המצוה בגופו כי אם בקולו, כמו שמחלק בירושלמי דלולב הגזול (רה"א) בינו ללולב (על שופר) של ע"ז. גם סוכה עיקר מצוה בצילה, עכ"ל. והרב הגאון העורך שליט"א מציע להגיה: "ועל שופר לא נוכל לברכה".
אולי יש לפרש את הגירסא שבכת"י שהכונה היא זאת: עיקר ברכת שהחיינו שייכת יותר לשעת קיום המצוה, שאז עיקר השמחה, ולא לשעת עשיית מכשירי המצוה, אעפי"כ שיטת התוספתא שזמן הברכה הוא כבר בשעת בניית סוכה וקשירת הלולב, שאז כבר מתחילה השמחה במצוה החדשה. [זכר לדבר בברכת שהשמחה במעונו שאמרו בכתובות ח' ע"א שמברכין מכי רמי שערי באסינתא, ואם כי בעשיית סוכה יש טירחא מרובה, מצינו גדר שמחה גם בכה"ג ברבינו טודרוס למגילה שכתב שתענית אסתר הויא אתחלתא דשמחה.] ומ"מ הברכה חלה גם על שעת קיום המצוה בשעתה והיא פוטרת את העושה מלברך בשעת עיקר השמחה.
ועל זה קאמר הראבי"ה שלגבי שופר, ברכת שהחיינו בשעת עשייתו אינה יכולה לפוטרה, ר"ל את המצוה דתקיעת שופר, [וגם יתכן לגרוס: "לפוטרו"], כי אין המצוה מתקיימת בגוף השופר אלא בקול הנשמע ממנו. ולכן אם יברך שהחיינו על עשיית שופר לא יפטור בזה את חובת שהחיינו על התקיעה, שאינה מתקיימת בגוף השופר שבירך על עשייתו, ועל עשיית שופר כשלעצמה לא מסתבר שיברך שהחיינו.

[מקדש מלך]

לא עיינתי כלל, אבל כשאני קורא את הדברים אני מבין פשוט:
"אי אפשר לפטור מברכת שהחיינו בעשיית השופר בשל הטענה שהמצווה מתקיימת רק בקול ולא בשופר עצמו, כי הרי גם בסוכה אין המצווה מתקיימת אלא בצל ולא בסוכה עצמה (ואף על פי כן צריך לברך)".
בכך הכל מובן בלי שום הגהה (אלא שצריך למחוק את הנקודה שהכניס העורך לפני המשפט 'גם סוכה...' ולשים במקומה פסיק).
אם אני שוגה בפשוטות, אודה להסבר.

[סגי נהור]

לא עיינתי כלל, אבל כשאני קורא את הדברים אני מבין פשוט:
"אי אפשר לפטור מברכת שהחיינו בעשיית השופר בשל הטענה שהמצווה מתקיימת רק בקול ולא בשופר עצמו, כי הרי גם בסוכה אין המצווה מתקיימת אלא בצל ולא בסוכה עצמה (ואף על פי כן צריך לברך)".
בכך הכל מובן בלי שום הגהה (אלא שצריך למחוק את הנקודה שהכניס העורך לפני המשפט 'גם סוכה...' ולשים במקומה פסיק).

מסתבר מאוד, יש"כ.

[מילה בסלע]

הצעתו של "מקדש מלך" בביאור דברי רבינו שמחה צ"ע, כי בירושלמי בסוכה שמביא רבינו שמחה איתא: "תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו הוא יוצא, ויש קול אסור בהנאה?" וא"כ לגבי צל סוכה הרי קימל"ן בפסחים כ"ו א' שיש איסור מעילה בצל בנין של הקדש שאינו עשוי לתוכו. וכך מבואר בהמשך הירושלמי.
אמנם לכאורה מהירושלמי ע"ז פ"ג הי"א משמע שחולק על הבבלי, אבל גם אם נניח כן, לא מסתבר שרבינו שמחה ינקוט כדבר ברור שההנאה מצל סוכה אינה נחשבת להנאה מגוף הסוכה. (ועיין צ"פ להל' ערכין פ"ו סוף ה"ל.)

[סגי נהור]

הצעתו של "מקדש מלך" בביאור דברי רבינו שמחה צ"ע, כי בירושלמי בסוכה שמביא רבינו שמחה איתא: "תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו הוא יוצא, ויש קול אסור בהנאה?" וא"כ לגבי צל סוכה הרי קימל"ן בפסחים כ"ו א' שיש איסור מעילה בצל בנין של הקדש שאינו עשוי לתוכו. וכך מבואר בהמשך הירושלמי.
אמנם לכאורה מהירושלמי ע"ז פ"ג הי"א משמע שחולק על הבבלי, אבל גם אם נניח כן, לא מסתבר שרבינו שמחה ינקוט כדבר ברור שההנאה מצל סוכה אינה נחשבת להנאה מגוף הסוכה. (ועיין צ"פ להל' ערכין פ"ו סוף ה"ל.)

לענ"ד (קודם העיון) התירוץ לקושייתך פשוט. הטעם שמביא הירושלמי להיתר אינו משום שהקול אינו גוף השופר, אלא (כמפורש שם) משום שאין איסור הנאה (ומעילה) שייך בקול. לעומת זאת בסוכה, אע"פ שצלה היא דבר נפרד מגוף הסוכה, איסור הנאה שייך בהניית צל. ולכן לענין מעילה ואסה"נ דיניהם שונים. אבל הנוגע לענין ברכת שהחיינו הוא רק מה שהמצוה אינה בגוף הדבר, שמטעם זה קס"ד שאין מברכין שהחיינו על העשיה, וע"ז שפיר הביא ראיה מסוכה.

[מילה בסלע]

מאחר ו"סגי נהור" טרח לקרוא את דברי, אני משיב מפני הכבוד.
גם לפי דבריו שהירושלמי מחלק רק בין הנאה מותרת לאסורה, הרי כיון שרבינו שמחה מסתמך על חילוק הירושלמי, הרי גם הוא מחלק כיו"ב לגבי ברכת שהחיינו וא"כ גם סוכה כמצה ולא כשופר.
אבל פשוט ומפורש למעיין בירושלמי שס"ל שכל היתר מקול שופר של איסוה"נ הוא משום שאינו מגוף האיסור, שלכן אין גם פסול של מצוה הבאה בעבירה בשופר גזול. וא"כ גם סוכה, שצילה אסור, אינה כשופר אלא כמצה.

[מקדש מלך]

מאחר וראיתי שהתפתח דיון על הצעתי הריני להעיר.

א) עיינתי אחר כך בראבי"ה מהדורת הר"ד דבליצקי (באוצר החכמה גירסא 17), ולא מצאתי שם שום הצעה להגהה כפי שהובא בשם הגאון בני ציון וירושלים. כמו כן המשפט המסיים בדבר סוכה נכתב שם בפסיק (כפי הצעתי) ולא בנקודה כפי שהובא כאן. מאיזו מהדורה העתיק הרב בני ציון וירושלים?

ב) מי שמפרש אחרת, כיצד הוא מסביר את המילים 'גם סוכה עיקר מצוה בצילה'?

ג) אם מה שקשה על הצעתי היא קושיית הרב מילה בסלע, פשוט עיני לכאורה שאין בקושיא כזו כדי דחיית משמעותו הפשוטה של רבינו שמחה. זו אכן הערה יפה על דבריו (ולדידי תירוצו של הרב סגי נהור מתקבל על הדעת. ולא נתחייב רבינו שמחה להשוות את העניין לכל פרטיו), אבל ברור שלזאת כוונתו ואין טעם לשנות את ביאור מילותיו בפלפולים. מה שכן, צריך ליישב את הקושיא. בתירוצו של הרב סגי נהור, או שמא תירוץ אחר שיביא לנו מי מרבני הפורום.

[סגי נהור]

גם לפי דבריו שהירושלמי מחלק רק בין הנאה מותרת לאסורה, הרי כיון שרבינו שמחה מסתמך על חילוק הירושלמי, הרי גם הוא מחלק כיו"ב לגבי ברכת שהחיינו וא"כ גם סוכה כמצה ולא כשופר.

כדי לחלק בין הנאה מותרת לאסורה צריך לחלק תחילה בין גוף החפצא לדבר נפרד היוצא ממנו. אלא שבזה בלבד לא די, כי גם הדבר היוצא יכול להיות אסור, וההיתר אינו אלא משום שקול אין בו משום מעילה/אסה"נ. והרי אלה דברי הירושלמי: תמן בגופו הוא יוצא, ברם הכא בקולו הוא יוצא. (ומוסיף:) ויש קול אסור בהנאה (בתמיה).

אבל פשוט ומפורש למעיין בירושלמי שס"ל שכל היתר מקול שופר של איסוה"נ הוא משום שאינו מגוף האיסור, שלכן אין גם פסול של מצוה הבאה בעבירה בשופר גזול. וא"כ גם סוכה, שצילה אסור, אינה כשופר אלא כמצה.

כאמור אינני בתוך הסוגיא אבל אשמח להסבר (ולו מפני הכבוד...). הפשט שאני מבין שם הוא כבמפרשים על אתר, שטעם ההיתר הוא מכח הכלל שקול (שאין בו ממשות) אין בו משום מעילה. האם כוונתך שאין הירושלמי מודה לבבלי בכלל זה, ודלא כבמפרשים, או שכוונתך אחרת.

הטעם שאין השופר פסול מדין מצוה הבאה בעבירה אכן נוגע לחלק הראשון של דברי הירושלמי "הכא בקולו הוא יוצא" ולא להמשך. אבל מאן יימר שסברא זו אינה קיימת בסוכה? הרי פסול סוכה גזולה אינו משום מצוה הבאה בעבירה (כמו שהקשו התוס' סוכה ט, א ד"ה ההוא, ונוכל לומר שלהראבי"ה קושיית התוס' מעיקרא ליתא).