ומלכותו בכל משלה- ראש השנה ממבט של המלכה בלבד.

[.השוחט]

כידוע יש שתי גישות לראש השנה. ולאחר שכבר העלינו בס"ד מאמר באופן אחר, הגיע הזמן לחדד את הצד השני.  
נאמר בס"ד בבית מדרשינו בשלהי תשע"ה.

ומלכותו בכל משלה

ימי תשובה ודין ללא תשובה ובקשות

בעומדינו כעת ממש יום לפני ראש השנה, דומה שהזמן גרמא לדבר על ענין נשגב ומרומם מיסודי היהדות, שאי אפשר כל כך לדבר עליו בימים רגילים.

ישנו דבר פלא בענין ראש השנה. שנים מהעניינים המרכזיים של ראש השנה, לא עוסקים בהם בכלל בר"ה באופן רשמי.

הדבר הראשון, ר"ה הוא חלק מעשי"ת, כשמסתיימים ב' ימי ר"ה כבר נותרים רק שמונה ימי תשובה. ובכל זאת בר"ה עצמו לא אומרים וידוי. (י"א וידוי קצר בין התקיעות). אדרבא הפוסקים הזהירו להימנע מלהזכיר אפילו את המילה חטאנו. מתפללים תפילות כל כך ארוכות ובהם אין מקום בכלל לעסק התשובה. זה הפלא הראשון.

הדבר השני. ראש השנה הוא יום הדין. כל פרט בחיינו בשנה הבאה נקבע ביום זה. ואנו כמעט לא מבקשים כלום על צרכינו. רק בנוסח כללי שהוסיפו הגאונים דהיינו זכרנו מי כמוך וכתוב ובספר חיים. לא יותר מעשי"ת. וגם זה נתקן ע"י הגאונים ולא מדינא דגמרא. לא חוזרים אם לא אמר הוספות אלו. גם ב'אבינו מלכינו' קצת מבקשים, אבל גם זה לא לעיכובא, וזה גם נאמר ללא התייחסות של הפרט לענייני עצמו. איך זה יתכן, אנו מאמינים שברגעים אלו הקב"ה גוזר, זה מחריד כל לב, ובכל זאת מדברים כל התפילות על עניינים נשגבים של מלכות ה' בעולמו וכמעט לא מבקשים כלום.

ידוע שבפוסקים מוזכר איסור לבקש בקשות פרטיות בר"ה. אמנם כבר אמר הג"ר ישראל מסלנט, וכך נהגו, שכן מבקשים מכמה סיבות, ובעיקר זה בגלל קטנותינו, שלפי ערכנו אנו לא במצב שיכולים להתעלם מצרכינו ולבקש רק על כבוד שמים, וזה יגרום לנו להפסיק להרגיש את אימת הדין. אבל אילו היינו עומדים על הגובה הראוי, היה נכון יותר שלא לבקש כלום. ובכל אופן הבקשות הפרטיות הן רק ב'אלוקי נצור' וזה לא חלק ממטבע התפילה. וגם יחסית ללא השוואה לזמן המוקדש לשאר התפילות. זה הפלא השני.

לכאורה זו החמצה איומה. ימי תשובה ללא עסק התשובה, וימי דין ללא בקשות פרטיות. אמנם פשוט שלעולם לא מפסידים כשעושים את מה שקבעו לנו רבותינו. כנראה התשובה והבקשות מתקיימים בדרכים אחרות בלא לעסוק בהם במפורש, ואדרבא רק מרויחים מהדרכים העקיפות הללו. וננסה בס"ד להבין איך זה פועל.

מבט כללי מקטין את הבעיות

נקדים להביט במהלך מסויים שפועל בחיים לא רק לגבי עבודת ה'. לפעמים אנו פוגשים אדם שיש לו בעיות רבות. בעצם אין לו דרך לפתור אותם והוא לכוד ללא מוצא. והוא באמת שבור ומיואש ומדוכדך מכל הצרות שלו. וישנו אדם אחר שיש לו את אותם הבעיות בדיוק, ובכל זאת הוא איש חיוני מלא מרץ ושמחת חיים. ולא זו בלבד, אלא גם אותו אדם מיואש, לפעמים פתאום אנו רואים שמצב הרוח שלו משתנה, והוא נראה כאילו כל בעיותיו הסתדרו, בזמן שהן רק הוחמרו עוד יותר. מה הסוד?

הענין הוא נקודת המבט. כל עוד אדם מסתכל על הבעיה ממקום מצומצם שרואה רק את הבעיה הזו, היא באמת נראית גדולה ומאיימת. אבל ברגע שהוא רואה תמונה רחבה יותר, וזה הופך להיות חלק מעסק גדול יותר, מיד הקושי שבזה מצטמצם.

למשל, אדם יש לו זמן פנוי, והוא רוצה לנוח, והמיטה שלו שבורה, הקפיצים בולטים וכדומה. אם כרגע כל עניינו בחיים זה לנוח, אזי הוא אומלל ממש. כי הענין הראשי שלו כרגע לא מצליח. אבל אם הוא עסוק באיזה ענין חשוב, ואמנם היות והוא זקוק למנוחה, אזי הוא משכיב את עצמו לנוח קצת, אבל המנוחה אצלו היא רק היכי תימצי לאגור כוחות להמשיך במפעליו המבורכים, אזי תחושת הבעייתיות של האי נוחות מתגמדת מאד, מאחר שהנוחות היא לא הנושא כאן.

לפעמים אומרים לאדם שסובל ממשהו, תחשוב כמה זה יפריע לך בעוד חודש. בעוד שנה. בעוד עשר שנים. אם זה גם אז מאד יפריע לך, כנראה זו באמת בעיה גדולה. אבל אם אז זה כמעט לא יפריע, כבר מיד הוא מרגיש הקלה. מה הסיבה? משום שהוא הרים את עצמו לנקודת מבט הרבה יותר רחבה, שבתוכה המשמעות של הסבל המסויים נעשה קטן.

המתבונן יראה, שככל שאדם יוצא מהעיסוק בעצמו בלבד, והוא חלק מדבר גדול יותר ממנו, כגון חלק ממפלגה, ממפעל גדול וכדומה, ממילא תחושת הקושי שלו מענייניו הפרטיים באמת לא כל כך קיימת. הבעיה היא אותה בעיה, אבל היא כמעט לא מפריעה לו. גם אדם שאיכפת לו מקבוצה קטנה של אנשים שקצת תלויה בו, כבר מרגיש פחות את צרותיו הפרטיות. ככל שאדם מחובר יותר לציבור, ולצרכי הציבור, כך ענייניו הקטנים פחות מפריעים לו. ככל שאדם חי למען מטרה חיצונית, מחוץ לעצמו, כך הבעיות שלו בכלל לא תופסות אצלו מקום.

כל זאת נכון לגמרי גם ללא שום קשר לעבודת ה'. בענייני עבודת ה' כבר אמרו חז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין. וידוע שהחפץ חיים הסביר לאיזה גביר שלכן לא חסר לו כלום והוא לא צריך בבית שום ריהוט וכדומה, כי הבית שלו בראדין זה זמני, והריהוט שלו נמצא מוכן עבורו בעולם הבא, בבית האמיתי שלו. כשאדם מתרומם להבין שכל העולם הזה הוא עולם חולף וזמני, והוא רק גרגיר קטן לעומת הנצח בעולם הבא, ממילא אין משמעות למה שהוא משיג או מאבד כאן, וממילא כלום לא מפריע לו. כלומר המבט הרחב שכל העולם כאן הוא רק חלק קטן ממערכת יותר גדולה, מאפשר לא להצטער כאן מקטנות.

תכלית הבריאה – ריבוי כבוד שמים

אבל האמת היא שגם המבט הזה על עולם הבא, ושכאן זה רק מאד זמני, זה עדיין רק חלק קטן מהמהלך הכללי. יש דבר עוד יותר רחב, שכולל בתוכו גם את העולם הבא, ויכול להקטין אפילו אותו. מי שזוכה להתרומם לשם, הכל נעשה אצלו הבל הבלים שאין בו ממש. וזה מה שאנו רוצים לומר כאן.

הפסוק אומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. המשנה באבות מביאה זאת. משמעות הדברים שהעולם נברא כדי להרבות כבוד שמים. מאחר שבעומק הענין אין עוד מלבדו כלל וכלל, ממילא אין מקום בעולם לכלום חוץ מזה. הגשמיות שלנו מסתירה זאת, ולכן נדמה לנו שיש בעולם עוד עניינים ועוד מטרות, ולפעמים אנחנו חושבים על כל מיני דברים שהן המטרות שלנו בחיים או בחלק מהחיים. אבל האמת שהכל רק דמיון. באמת באמת כל מה שקורה בעולם, תפקידו להאדיר כבוד שמים. כל המציאות שלנו בעולם היא רק להיות בורג קטן במערכת הזו של הרביית כבוד שמים.

גם אם אנחנו לא מבינים זאת, ולפעמים אנחנו חלילה מפריעים, גם אז בסופו של דבר, זה כל תכליתינו. יש אנשים שזוכים שכבוד שמים מתרבה על ידי מעשיהם הטובים, ומתוך כוונה לזה, ויש כאלו שזה קורה בלי שהם מתכוונים, ולפעמים על ידי שהם נענשים רח"ל על מעשיהם הרעים ואחרים מתעוררים מזה. אבל התכלית היחידה של כל העולם כולו היא רק זה. ככל שאדם זוכה לקדם מטרה זו, זה הערך שלו. אם חלילה הוא לא תרם לכך, הוא חסר ערך גמור. גם החטאים והמצוות שלו, העולם הזה שלו והעולם הבא שלו, המידות הרעות שלו או רוח הקדש שלו, הכל הכל לא שלו, והוא לא באמת חשוב בפני עצמו כלל, לא לטוב ולא למוטב. כל חשיבותו היא רק עד כמה הוא קידם את כבוד שמים בעולם.

התשובה והבקשה בר"ה היא ע"י התבטלות למלכות ה'

ביום רגיל קשה להרגיש זאת, וכן קשה מאד לדבר על כך. רק יחידי סגולה כמו קדושי הדורות חיו כך כל רגע מחייהם. אבל אנחנו רחוקים מזה מאד. ואפילו צריך להיזהר לא לומר לעצמינו דברים כאלו מהשפה ולחוץ. אין שום ענין להיות בעל דמיון. אבל בר"ה, יום חידוש המלוכה, יורד לעולם שפע עצום של יכולת להרגיש שהקב"ה אין עוד מלבדו, והוא לבדו מלך, ואנחנו עבדיו וגם לנו אין צורך אמיתי בכלום חוץ מזה, אין לנו שום רצון חוץ מזה.

כל מה שאפשר להשיג עם תשובה רגילה של חרטה וקבלה, לא מתחיל להתקרב למה שאפשר להשתנות לטובה על ידי שמכירים את המלך, ומבינים שבאנו לכאן לעשות את רצונו בלבד. ר"ה הוא יום של תשובה עד מאד, אבל התשובה שבו היא דוקא על ידי שאפילו על תשובה לא מדברים. לחזור בתשובה בגלל שאחרת יהיה לי רע, זה עדיין מאד רחוק מהתשובה האמיתית. כעבור ר"ה אין ברירה. אי אפשר לנו לחזור בתשובה בלא יראת העונש, בלי להיכנס לפרטים של קבלות מעשיות קטנות וכדומה. אבל בר"ה אנו מנצלים את האפשרות לחזור בתשובה אל ה' יתברך מאהבה מתוך הרגשת רוממותו ומלכותו יתברך.

לעתיד לבוא כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ וכו', אז כך ירגישו כולם תמיד. ובאמת על זה הולך כל התפילות של ר"ה, שזה יקרה בקרוב. תן פחדך על כל מעשיך, וידע כל פעול, תן כבוד ה' לעמך, צדיקים יראו וישמחו, וכך כל התפילות כולן. מי שמתפלל במתינות בכוונת המילים, יזכה לחוש זאת. חז"ל לא תיקנו לנו תפילות שאין לנו שייכות איתם.

כך גם לגבי הבקשות. הרי מי שמשרת את המלך, ומכיר במלכותו, מקבל מאוצר המלך את כל צרכיו. חבל להיכנס לפרטים. המלך יודע יותר טוב מה אנו צריכים. ויש לו שפע עצום ורצון עצום להעניק. רק תתכופף ותתבטל לפניו, ממילא כבר יהיה לך הכל. אתה לא מפסיד כלום כשאתה לא מבקש, אם בזמן הזה אתה מתחבר עוד ועוד להרגשת "מלכותו בכל משלה". אמנם מוכרחים קצת לבקש כאמור לעיל, אבל כל רגע של אמירת שבחים להבורא יתברך בכוונה עוזר יותר ויותר.

ראש השנה – הזדמנות פז לזכות למדריגות עליונות

היום הנורא הזה תובע מאיתנו, צאו מקטנותכם. תפסיקו להיות בעלי דמיון. תפסיקו להיות כאלו אנוכיים. צאו מהמקום הקטן שלכם, תשקיפו על המרחב העצום הזה של "אין עוד מלבדו". אל תתעסקו יותר מדי עם עצמכם. גם כשאתה מבקש בקשות רוחניות על עצמך, זה בודאי עדיף מדברים אחרים, וצריך לעשות זאת, אבל עדיין אתה חושב על עצמך.

ביום הזה אפשר לשאוב נהרות של אהבת ה', של יראת הרוממות, של דביקות, שבדרך כלל כל אלו ודומיהן אינם כלל בהישג ידינו. מי שמנצל, יצמח, ואז כל מצבו הרוחני והגשמי יהיה משופר אלף מונים. אחרי ר"ה צריך לחזור לגדרים ברורים של קבלה להבא ותוכניות. חייבים. אנחנו מדי קטנים להתקדם בלי זה. אבל בר"ה זה לא העיקר.

המדרגות הללו קיימות בנשמה של כל יהודי. רק הגוף העכור והתאוות מסתירים זאת. אבל בר"ה אפשר בקלות יחסית להתעלם מהמסכים, ולהתחבר לשרש הפנימי הזה שיודע טוב מאד את האמת. ומי שמוציא את זה קצת מהכח אל הפועל בר"ה, נשאר לו מזה רושם לכל השנה.

ידוע שיש שקשה להם לכוון ובכן תן פחדך וכו', כי מה זה נוגע לי. ומחפשים עצות לחשוב שאם כל העולם יהיה במצב של יראה, גם לי יהיה קל יותר למלא את חובת היראה. וכן על דרך זו. זו באמת עצה טובה. אבל אפשר להגיע למצב של חיבור לתפילות הללו כמו שהן. דברים ככתבן. לחוש שה' מלך על כל הארץ. ולא לשכוח כמובן שהוא מלך עלי, כמאמר הגרי"ס הידוע בקריאת שמע, שיש כאלו שמכוונים בתיבת "אחד" שה' מלך יחיד בשבעה רקיעים ובארץ ובכל ד' רוחות השמים, רק הם שוכחים לחשוב שגם עלי בעצמי הקב"ה מלך.

זיכוי הרבים באמת

נסיים בשני מעשים. כולם יודעים שזיכוי הרבים הוא דבר גדול מאד, והסיבה היא מפני שהוא מסייע לרבים למלא חובתם בעולמם, להרבות כבוד שמים, ובזה הוא עצמו מקיים את תכלית הבריאה ואת רצון ה'. נוכחתי כשבחור אחד מישיבת פוניבז' נתבקש לשמש בעל תפילה בעיר חילונית רחוקה, ולא רצה להפסיד את התפילה המיוחדת בישיבה. הוא שאל את מורינו הג"ר דוד פוברסקי זצ"ל איך לנהוג. מי שקצת הכיר את הגר"ד ידע שאצלו תפילה בישיבה היה מיסודי העליה של בן תורה. כמעט לא ניתן להעלות על הדעת שהוא יסכים שמשהו ידחה את זה.

אמר לו ר' דוד יש לי חקירה, האם אנשי בית הכנסת ההוא שמעו עליך שאתה חזן גדול ולכן הם רוצים דוקא אותך אף שיש להם אפשרויות אחרות, או שהם בכלל לא יודעים איך קוראים לזה שיבוא להתפלל אצלם, האם הוא בחור או נשוי, יש לו קול חזק וערב או לא, היודע הוא את הנוסח כראוי או לא. הם כל כך זקוקים לבעל תפילה עד שאין להם נפ"מ מי יבוא.

אם כמו הצד הראשון, התשובה ברורה שעליך להישאר בישיבה. אבל אם כמו הצד השני, אתמהה, בית הכנסת שלם של כמה מניינים יושב ומצפה לבעל תפילה, ולך ברור שהתפילה הפרטית שלך בישיבה קודמת?

המשיך ר' דוד לספר לשואל, בבחרותי חשקה נפשי להתפלל בר"ה עם מרן הח"ח זי"ע, חסכתי מעות ונסעתי לראדין. (יתכן שזה היה כרוך אף בהברחת גבול). הגעתי לשם בערב ר"ה, ואני רואה המון רב של יהודים מתקבצים ובאים מכל העיירות הסמוכות לבקש להם 'כלי קדש' מבין התלמידים והאורחים. זה מחפש לו בעל שחרית, לזה חסר בעל מוסף, לעיירה זו אין בעל תקיעה ולעיירה פלונית אין בעל קריאה, ובכלל כמה עיירות חסר להם אחד או שנים להשלמת המנין. והח"ח מורה לכל המתבקשים לקום ולהצטרף לעיירות שבסביבה. שמעתי בחור אחד טוען לח"ח, רבי זה עלה לי הון רב להגיע להתפלל עם הרבי ביום הדין, הח"ח לא ביטל את דבריו אלא אמר לו "אעפ"כ, זיכוי הרבים יותר חשוב".

(מענין שהבחור שאל את הגר"ד, אני מבין שראש הישיבה מורה לי להסכים. אמר לו ר' דוד זאת לא אמרתי. אני ראיתי שאתה לא מבין את הצד השני. כעת כשאתה כבר מבין, יש כאן שאלה גדולה עם שני צדדים, ולדעתי עליך להכריע לבד בשאלה זו. ואכמ"ל).

והנה אף שיסוד הדבר הוא בגלל החיבור למטרה העליונה של הבריאה, ריבוי כבוד שמים. לגרום לרבים למלא את תפקידם. אבל אפילו בזה אנחנו למעשה חושבים על זיכוי עצמינו. כמו שאמר מגיד אחד על כך שאנו אוהבים דגים, אם כן למה אנחנו הורגים מבשלים ולועסים אותם, אין זאת אלא שאת עצמינו אנחנו אוהבים. גם בזיכוי הרבים שלנו, אנחנו לא ממש חושבים באמת על הזיכוי שלהם. יותר אנחנו חושבים על מה שאנחנו נרויח מכך שנזכה את הרבים.

זכיתי פעם ללמוד איך אדם גדול מסתכל על זה. אני רגיל בס"ד להתפלל כש"צ בבית כנסת שכונתי. הציעו לי פעם לעבור לבית כנסת שיש בו רוב עם גדול בכמות ובאיכות. ונטיתי להסכים. אך היות שהגבאים של בית הכנסת השכונתי לא הסכימו כל כך, הלכתי לשאול את מרן הרב שטיינמן (שליט"א) זצ"ל. שאל אותי מרן למי יהיה קל יותר להשיג בעל תפילה, אמרתי לו שכנראה למקום הגדול יהיו הרבה קופצים. אמר לי אם כן אתה מחוייב להישאר בבית הכנסת הקטן. טענתי לפניו, הרי כל הענין להתפלל כש"צ הוא משום זיכוי הרבים, שהרי אם לא כן עדיף להתפלל כאדם פרטי מכמה טעמים, ואם כן וכי לא עדיף כמה שיותר מתפללים שיהא הזיכוי הרבים גדול יותר. אמר לי מרן (שליט"א) בגערה, מי אמר לך שזיכוי הרבים נמדד במספר האנשים, זה לא נכון, זיכוי הרבים זה להיות היכן שהציבור צריך. אם יש למסור שיעור להרבה אנשים ויש הרבה שמוכנים, ויש שיעור קטן לכמה בודדים ואין מי שמוכן לעשות זאת, הרי ללמד במקום הקטן הוא הזיכוי הרבים האמיתי. (מרן (שליט"א) צירף נימוק נוסף לתשובתו אלא שאין כאן מקומו).

כאן רואים מה זה זיכוי הרבים אמיתי. אל תחשוב מה תרויח אתה. תחשוב מה הקב"ה ירויח כביכול. תתכוון באמת לעזור לציבור למלא את חובתם, וממילא תלך לאן שעזרתך באמת נחוצה. אל תעשה חשבונות של כמות האנשים. בסוף כמובן אדם לא מפסיד מלעשות מה שנכון.

יהי רצון שנזכה באמת ובלב שלם לרצות מעומק הלב ריבוי כבוד שמים בעולמו, ונתרומם להיות שייכים כמה שיותר לעשיית רצונו יתברך, ונזכה לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים.

[.השוחט]

מסב את תשומת לב מי שמתעניין יותר בעובדות על גדולי ישראל, שיש בקטע האחרון של המאמר הזה, בענין זיכוי הרבים, שתי עובדות ממקור ראשון, יסודיות לעניות דעתי, א' מהג"ר דוד פוברסקי זצ"ל, והשניה מהגראי"ל שטיינמן זצ"ל.

[פילווישוק]

דפח"ח וש"י!!

איך מצליחים לכתוב בצורה כל כך מרתקת, עשירה ומשכנעת לשני הכיוונים?

הסיפורים יקרים מפז וצריכים לימוד בעיון.

[תורה מפוארת]

לגופו של עניין, המאמר עצמו: המאמר יפה מאוד, הרעיון המרכזי במאמר הוא, שכשעסוקים בעיקר הדבר - המלכת הקב"ה ממילא בקשת הצרכים הגשמיים איננה תופסת מקום מרכזי, וזה יבוא ממילא. להשלמת היריעה נאה להוסיף את דברי השפת אמת (תרל"ט) שרעיון זה כתוב בדיוק בין מילותיו בקיצור כדרכו בקודש, וזה לשונו: אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פי' אף כי בלא"ה מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקדוש ברוך הוא מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדה"ד רחמים שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל.
ונפרש דבריו ונראה כי הרב השוחט שליט"א פשוט הפשיט את דברי קודשו ב'כסף קטן': אף כי בלאו הכי מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא., וא"כ לכאורה יש מקום לבקש על חיי האדם הגשמיים, ויותר מכך, אולי אמור יאמר האדם מוטב שלא יהיה ר"ה שלא יפקדו עוונותי ומה לי בעסק הזה כלל, אומנם המחשבה היא הפוכה אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט., בנ"י מבטלים את עצמם אפילו שיודעים שיתכן ויענשו, שכן העיקר אצלם הוא להמליך את הקב"ה, ובדרך משל בימינו, אדם שיבוא לאישיות בטחונית חשובה, ברור כי זה זכות לו אף אם קודם לכן יפשפשו בפנקסו לראות שהאין לו עבר פלילי וכדו', וכהמשך לשונו: ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. מחדש השפת אמת לעומק: ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקדוש ברוך הוא מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדה"ד רחמים שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל: , [/b]כלומר, בזה שאיש יהודי יודע שאמת נכון הדבר שיתכן ויענש ועליו לבקש על צרכי נפשו, ואולי עדיף היה מבחינה זו שלא יהיה ראש השנה ליום הדין, מ"מ העיקר אצלו זה המלכת ה' וזה רצונו אף אם יענש, זה עצמו זכותו וגורם לו שיהיה נזכר לטובה בדין ויזכה לשנה טובה בכל העניינים.
יישר כח

[.השוחט]

יישר כח להרב תורה מפוארת על הבאת דברי מרנא השפ"א היסודיים הללו.
הם היו לי חדשים ואני מסתובב נרעש מהם כמה שעות.
אני חושב שבמקום הזה הוא לא נכנס בכלל לנושא של בקשות פרטיות ואפילו לא לנושא של המלכת ה'.
אלא הוא אומר רעיון שכל כולו ב"ממלכת" הזכרונות גופה.

אפרשנו כפי שאני מבין אותו לעניות דעתי. [מקוה שהרב תו"מ לא יקפיד].

א. אמרו חז"ל במס' ר"ה "אמרו לפניי זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה". נשאלת השאלה, הרי ביום הזה הזיכרון של כולם עולה מעצמו. הוא יום הזיכרון. ומדוע הקב"ה מדריך אותנו לעשות פעולות, אמירת פסוקי זכרונות, כדי לגרום לכך שזכרונינו יעלה, הרי יעלה מעצמו בלי שום פעולה מצידנו. ויש כאן עוד שאלה, וכי פשוט שאם יעלה הזיכרון שלי, זה יהיה לטוב, הרי הקב"ה כביכול ייזכר בכל מעשיי, הן לטוב והן חלילה וכו', ומדוע אמירת זכרונות תגרום שיעלה לטוב.

ב. שתי השאלות מיישבות זו את זו. כשאנחנו עושים פעולה להעלות הזיכרון, למרות שאנו יודעים שהזיכרון הוא לצורך משפט, ומי יימר שאם הזיכרון יעלה זה יהא לטוב לנו. הרי בזה אנו מצהירים כמה אנו בטוחים במידת טובו של הבורא, וכביכול אנו אומרים לו אבא, אנא תזכור אותנו, וברור לנו שלא יתכן שזה שתיזכר מאיתנו יביא לנו משהו לא טוב. לא ייתכן. והקב"ה גילה לנו סוד גדול, שלמרות שלפני שנבקש הוא יושב על כסא דין, ואז כשהזיכרון עולה, באמת כלום לא בטוח, אבל אחרי שאנו בעצמינו מבקשים שיעלה הזיכרון, ומצהירים בזה את הביטחון בטובו ורחמיו של אבינו שבמים, זה עצמו עושה "המתקת הדינים" וזה עצמו גורם שהקב"ה קם מכסא דין ועובר לכסא רחמים, כביכול אומר האבא הגדול, אם אתה כל כך סומך על טובי, לא אוכל לאכזב אותך.

ג. את זה רמזו חז"ל, אמרו לפניי זכרונות, למרות שזה מיותר לבקש, זה קורה מלבד, כדי שיעלה זכרוניכם לטובה, לולא תבקשו על זה, לא בטוח שזה יעלה לטובה דוקא. והבן היטב.

כעת כדאי לקרוא שוב את השפת אמת בלשונו -

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פירוש, אף כי בלאו הכי מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת, עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקדוש ברוך הוא מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדת הדין רחמים, שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל.

[בברכה המשולשת]

הגאון הצדיק הרב השוחט שליט"א,
ייש"כ גדול על המאמר הנשגב.
השתמשתי בדבריכם הקדושים בשולחן השבת היום (בצירוף עם מהלך אחר).

[תורה מפוארת]

יישר כח להרב תורה מפוארת על הבאת דברי מרנא השפ"א היסודיים הללו.
הם היו לי חדשים ואני מסתובב נרעש מהם כמה שעות.
אני חושב שבמקום הזה הוא לא נכנס בכלל לנושא של בקשות פרטיות ואפילו לא לנושא של המלכת ה'.
אלא הוא אומר רעיון שכל כולו ב"ממלכת" הזכרונות גופה.

אפרשנו כפי שאני מבין אותו לעניות דעתי. [מקוה שהרב תו"מ לא יקפיד].

א. אמרו חז"ל במס' ר"ה "אמרו לפניי זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה". נשאלת השאלה, הרי ביום הזה הזיכרון של כולם עולה מעצמו. הוא יום הזיכרון. ומדוע הקב"ה מדריך אותנו לעשות פעולות, אמירת פסוקי זכרונות, כדי לגרום לכך שזכרונינו יעלה, הרי יעלה מעצמו בלי שום פעולה מצידנו. ויש כאן עוד שאלה, וכי פשוט שאם יעלה הזיכרון שלי, זה יהיה לטוב, הרי הקב"ה כביכול ייזכר בכל מעשיי, הן לטוב והן חלילה וכו', ומדוע אמירת זכרונות תגרום שיעלה לטוב.

ב. שתי השאלות מיישבות זו את זו. כשאנחנו עושים פעולה להעלות הזיכרון, למרות שאנו יודעים שהזיכרון הוא לצורך משפט, ומי יימר שאם הזיכרון יעלה זה יהא לטוב לנו. הרי בזה אנו מצהירים כמה אנו בטוחים במידת טובו של הבורא, וכביכול אנו אומרים לו אבא, אנא תזכור אותנו, וברור לנו שלא יתכן שזה שתיזכר מאיתנו יביא לנו משהו לא טוב. לא ייתכן. והקב"ה גילה לנו סוד גדול, שלמרות שלפני שנבקש הוא יושב על כסא דין, ואז כשהזיכרון עולה, באמת כלום לא בטוח, אבל אחרי שאנו בעצמינו מבקשים שיעלה הזיכרון, ומצהירים בזה את הביטחון בטובו ורחמיו של אבינו שבמים, זה עצמו עושה "המתקת הדינים" וזה עצמו גורם שהקב"ה קם מכסא דין ועובר לכסא רחמים, כביכול אומר האבא הגדול, אם אתה כל כך סומך על טובי, לא אוכל לאכזב אותך.

ג. את זה רמזו חז"ל, אמרו לפניי זכרונות, למרות שזה מיותר לבקש, זה קורה מלבד, כדי שיעלה זכרוניכם לטובה, לולא תבקשו על זה, לא בטוח שזה יעלה לטובה דוקא. והבן היטב.

כעת כדאי לקרוא שוב את השפת אמת בלשונו -

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פירוש, אף כי בלאו הכי מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת, עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקדוש ברוך הוא מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדת הדין רחמים, שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל.

[.השוחט]

יישר כח !
מאיזה שנה זה?
כאן באמת כתוב ממש כעין דבריכם.
(חבל שלא הלכתי עם זה קצת לפני ר"ה).

[ארופאי]

יישר כח להרב תורה מפוארת על הבאת דברי מרנא השפ"א היסודיים הללו.
הם היו לי חדשים ואני מסתובב נרעש מהם כמה שעות.
אני חושב שבמקום הזה הוא לא נכנס בכלל לנושא של בקשות פרטיות ואפילו לא לנושא של המלכת ה'.
אלא הוא אומר רעיון שכל כולו ב"ממלכת" הזכרונות גופה.

אפרשנו כפי שאני מבין אותו לעניות דעתי. [מקוה שהרב תו"מ לא יקפיד].

א. אמרו חז"ל במס' ר"ה "אמרו לפניי זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה". נשאלת השאלה, הרי ביום הזה הזיכרון של כולם עולה מעצמו. הוא יום הזיכרון. ומדוע הקב"ה מדריך אותנו לעשות פעולות, אמירת פסוקי זכרונות, כדי לגרום לכך שזכרונינו יעלה, הרי יעלה מעצמו בלי שום פעולה מצידנו. ויש כאן עוד שאלה, וכי פשוט שאם יעלה הזיכרון שלי, זה יהיה לטוב, הרי הקב"ה כביכול ייזכר בכל מעשיי, הן לטוב והן חלילה וכו', ומדוע אמירת זכרונות תגרום שיעלה לטוב.

ב. שתי השאלות מיישבות זו את זו. כשאנחנו עושים פעולה להעלות הזיכרון, למרות שאנו יודעים שהזיכרון הוא לצורך משפט, ומי יימר שאם הזיכרון יעלה זה יהא לטוב לנו. הרי בזה אנו מצהירים כמה אנו בטוחים במידת טובו של הבורא, וכביכול אנו אומרים לו אבא, אנא תזכור אותנו, וברור לנו שלא יתכן שזה שתיזכר מאיתנו יביא לנו משהו לא טוב. לא ייתכן. והקב"ה גילה לנו סוד גדול, שלמרות שלפני שנבקש הוא יושב על כסא דין, ואז כשהזיכרון עולה, באמת כלום לא בטוח, אבל אחרי שאנו בעצמינו מבקשים שיעלה הזיכרון, ומצהירים בזה את הביטחון בטובו ורחמיו של אבינו שבמים, זה עצמו עושה "המתקת הדינים" וזה עצמו גורם שהקב"ה קם מכסא דין ועובר לכסא רחמים, כביכול אומר האבא הגדול, אם אתה כל כך סומך על טובי, לא אוכל לאכזב אותך.

ג. את זה רמזו חז"ל, אמרו לפניי זכרונות, למרות שזה מיותר לבקש, זה קורה מלבד, כדי שיעלה זכרוניכם לטובה, לולא תבקשו על זה, לא בטוח שזה יעלה לטובה דוקא. והבן היטב.

כעת כדאי לקרוא שוב את השפת אמת בלשונו -

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פירוש, אף כי בלאו הכי מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת, עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקדוש ברוך הוא מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדת הדין רחמים, שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל.

דברי הרב השוחט, כדרכו תמיד, נפלאים מאד!
ולענ"ד כוונת השפ"א בסגנון אחר, כי לא הוזכר בדברי השפ"א [המצוטטים] שענין הזכירה היא להצהיר כי 'אנו בטוחים במידת טובו של הבורא, וכביכול אנו אומרים לו אבא, אנא תזכור אותנו, וברור לנו שלא יתכן שזה שתיזכר מאיתנו יביא לנו משהו לא טוב. לא ייתכן'. לא הזכיר השפ"א שהזכירה היא כדי להראות שאנו סמוכים שלא יזכור אותנו לרעה.
כוונת השפ"א יותר עמוקה. כי הנה הזכירה תבוא מאליה, כי היום הוא עת חק זכרון להפקד כל רוח ונפש. אמנם ודאי שההרגשה הטבעית של כל אחד צריכה להיות, פחד מהמשפט, ורצון להמלט ממנו בכל דרך, כדרך כל עומד למשפט חמור שכל מחשבותיו איך להתחמק מהמשפט. ואמנם כאן זה לא מעשי, ואין מאיפה ולאן לברוח, [ורק 'אליך ממך אברח, כדברי רשב"ג בכתר מלכות, והרמב"ם בפהמ"ש פ"ד דר"ה. ואכ"מ.] אבל עכ"פ אף שאין אפשרות להתחמק, מ"מ עדיין האדם לא אמור 'לרצות' בזה להיות נזכר לפניו ולבוא בדין ומשפט.
אלא שזה גופא מה שאנחנו אומרים, שאנחנו כן רוצים להיות נזכרים לפניו, אנחנו כן רוצים במשפט! 'אז ירננו... כי בא לשפוט הארץ'!
כי כ"כ אנו רוצים את הקשר אתו ית', ש'שוה לנו' כביכול אף לעמוד בדין ולהיות נזכרים לפניו, אעפ"כ, העיקר שנעמוד לפניו, הגם שהעמידה תהיה בדין ומשפט. [ואני קרבת אלהים לי טוב.]
זהו עונשם של דור המבול, שאין להם חלק לעוה"ב ואף אינם עומדים בדין (מתני' פ' חלק). ותמוה, דחוטא נשכר, ואיתגורי מיתגר. ומדוע אינם עומדים בדין.
אלא שזה גופא עונשם, כבהמות נדמו, שאינם ראויים אפי' לעמוד בדין.
אבל אנחנו חושקים ורוצים לעמוד לפניו, ולו בדין.
ודאי שאם היא הנקודה הפנימית של רצוננו- החשק והחפץ לעמוד לפניו, ואפי' בדין, ולא כמו ההרגשה הטבעית שרוצה להתחמק ולברוח ממציאות זאת, הרי שזה גופא סיבה גדולה לעורר רחמים, כי רואה הי"ת שרצוננו העמוק שבבתי גואי- הוא בקירבתו ית'. והבן.
כעת כדאי לקרוא שוב את השפת אמת בלשונו-
'אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אע"פ שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט... וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה'.

[יונת אלם]

ייש"כ לרב השוחט על האבחנה הנפלאה ועל העובדות ממרנן הגר"ד והגראי"ל.
לי זה היה נ"מ למעשה כשהוצע לי לכהן כש"צ בבית כנסת פלוני (לא ציבור גדול) ומאידך בני שיחי' רגיל באחד מהתפילות להתפלל במקום תורני שעושה רושם והיה בצער על כך שהתבטל מקום התפילה הנ"ל.
לי היה לכאו' פשוט שהנה כיום, נוצרה מעין תפיסה שנקראת 'זכות הפרט' וממנה נובעת לפעמים השאלה האם לוותר על העליה האישית ולתרום לכלל או להמשיך להתעלות בעצמי. אין שני צדדים! השאלה היא רק איך לתרום לכלל ישראל, כמו שהוכיח מרנא רבי חיים מוואלז'ין זצ"ל את בנו רבי איצל: 'כי זה כל האדם לא לעצמו נברא אלא להועיל לאחריני בכל מה שבכוחו לעשות'.
האם אני צודק במחשבתי?

[צורב מתחיל]

ייש"כ לרב השוחט על האבחנה הנפלאה ועל העובדות ממרנן הגר"ד והגראי"ל.
לי זה היה נ"מ למעשה כשהוצע לי לכהן כש"צ בבית כנסת פלוני (לא ציבור גדול) ומאידך בני שיחי' רגיל באחד מהתפילות להתפלל במקום תורני שעושה רושם והיה בצער על כך שהתבטל מקום התפילה הנ"ל.
לי היה לכאו' פשוט שהנה כיום, נוצרה מעין תפיסה שנקראת 'זכות הפרט' וממנה נובעת לפעמים השאלה האם לוותר על העליה האישית ולתרום לכלל או להמשיך להתעלות בעצמי. אין שני צדדים! השאלה היא רק איך לתרום לכלל ישראל, כמו שהוכיח מרנא רבי חיים מוואלז'ין זצ"ל את בנו רבי איצל: 'כי זה כל האדם לא לעצמו נברא אלא להועיל לאחריני בכל מה שבכוחו לעשות'.
האם אני צודק במחשבתי?

ומנא לך שהתרומה לכלל ישראל גדולה יותר בביהכנ"ס הנ"ל, אולי הרושם שיווצר לבנך הוא תרומה גדולה לעמ"י כשיגדל בנך וישפיע על הכלל?

(אינני מתכוין חלילה להיות ציני, אלא להדגיש את הנקודה הזו שגם בהשקעה בעצמינו או בצאצאינו לפעמים יש בזה דאגה לכלל ישראל, וכמדומ' שאומרים כן גם בשם החזו"א)