פסחים צ"ט:
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם בעד שתחשך
וברש"י שם: "לא יאכל – כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה"
תוס' ברכות כא: ד"ה עד "וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח:) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה."
מכאן לכאורה יש מקור ל"הידור מצוה" באופן עשיית המצוה, ולאו דווקא בייפוי ה"חפצא" של המצווה, כ"שופר נאה", שכלול בדוגמאות של הגמ' בדרשה "זה א-לי ואנווהו".
ומכאן יש לשאול:
- האם יש ענין לתקוע בעצמו ולא רק לשמוע קול שופר. כדברי התוס' ב"שומע כעונה", שעדיף לענות בפיו מצד הידור מצוה?
- האם יש ענין מצד "הידור מצוה" שהתקיעות יהיו בקול רם ויפה, ולא צרוד לדוגמא, גם אם זה כשר מצד "כל הקולות כשרים"?
- האם יש ענין מצד "הידור מצוה", שכל שבר ושבר יהיה שווה באורכו ובקולו למשנהו? וכן כל קול בתרועה, שיהיה שווה - טרומיט אחד, ולא שחלקם יהיו כך וחלקם אחרת?
כלומר האם יש ענין שה"צלילים" יהיו ערבים לאוזן, בנוסף להיותם מדוקדקים עפ"י הלכה.
- האם יש ענין מצד "הידור מצוה", להדר ולשמוע את כל השיטות האפשריות, לא רק מצד חומרא, אלא מצד "הידור מצוה". ונפק"מ לדוגמא, לאלה שמחמירים לשמוע עוד כל מיני שיטות רק ביום הראשון שהוא מדאורייתא, ש"יהדרו" לשמוע אותן גם ביום השני, על אף שהוא מדרבנן, כי מ"מ יש בזה אולי חיוב לכתחילה משום "הידור מצוה".
ואולי, לא כך, שכן המצוה היא ב"שמיעה" ולא בתקיעה, ולכן אין שום הידור לתקוע בעצמו. ולכן זה שונה ממה שכתבו בתוס'.
ומ"מ, בענין אופן השמעת הצלילים, שיהיו "ערבים לאוזן", עדיין יש לחקור.
ואם כנים הדברים, הרי יש סוברים ש"הידור מצוה" מדאורייתא, ומ"מ עדיין לא ראיתי (ואינה ראיה) גם אצל המחמירים, שיש מחזרים לשמוע צלילים "ערבים לאוזן" מחשש דאורייתא זה, וכל דקדוקם רק לעניין חששות וחומרות הלכתיות למיניהן, ואולי גם זה מצד "הידור מצוה" מדאורייתא, א"נ שיש חיוב לכתחילה של "הידור" מדאורייתא, לעשות את מעשה המצוה לפי כל השיטות (נידון כבר באיזהו מקומן בפורום).