ברמ"א סימן תר"ד כתב שלא לומר מזמור לתודה בעיוכ"פ.
וביארו האחרונים שכשם שבערב פסח אין מקריבים תודה משום שממעט את זמן אכילת לחמי החמץ כך גם בעיוכ"פ אין מקריבים הקרבן משום שממעט את זמן אכילתו, שנאכל ליום ולילה.
ובחיי אדם העיר שאם כן יש למנוע מאמירת כל הקרבנות שכן לפי"ז בעיוכ"פ לא היו מקריבים אף קרבן נדבה שלא למעט את זמן אכילתם. וכ"כ בשעה"צ שם שלא לומר את כל הקרבנות.
והתעוררתי לעיין בכך:
א. למה באמת מנהג העולם אינו כן, ובכל הסידורים המצויים נדפס רק שלא לומר מזמור לתודה ולא הוזכר המנהג שלא לומר את כל מעשה הקרבנות?
ב. מחיפוש מהיר ברמב"ם ובעוד כמה ראשונים לא מצאתי מוזכר כלל ההלכה שלא להקריב קרבנות בערב יום כיפור משום שמביאין אותם לבית הפסול.
ובפשטות יש מקום גדול לחלק בין ערב פסח שבו נעשה הלחם עצמו פסול לאכילה וחל עליו שם איסור חמץ, ובין ערב יום כיפור בו לא נאסר הקרבן כלל אלא שהאדם אסור באכילתו, וי"ל שאין שייך בזה שם איסור של אין מביאין קדשים לבית הפסול.
אכן ראיתי לכמה מן הפוסקים שציינו על דברי הרמ"א שאין נוהגין כן, כגון בסידור בית יעקב וכן כתב בכף החיים, אך הם לא ציינו במפורש מה טעמם לחלוק עליו, ועדיין צ"ב.
בחיפוש בפורום מצאתי שהובא כאן בעבר סברא לחלוק על הרמ"א ולחלק בין ער"פ לעריו"כ לפי ששם נאסר לאחר ד' שעות וכאן אינו נאסר אלא עד הלילה, ועל כל פנים דברי הרמ"א ומנהג העולם שבעקבותיו צריכים לי עיון.