על מה שמחים בסוכות, ואיך שמחים? הגיגים
פורסם: ש' אוקטובר 07, 2017 10:05 pm
אשתף הציבור במחשבות שצמחו השנה:
במה שמחים?
במהות השמחה מתעורר הרוקד לעצור ולשאול, על מה בדיוק אני שמח? ויש בזה כמה דרכים: באסיף, בכפרת יוה"כ, בענני כבוד, במקדש, וכו'. אבל נדקדק את הלשון "זמן שמחתנו", ואי נימא ששמחים על משהו מסויים, היה צריך לציין זאת ובלי זה העיקר חסר מן הספר, וסתימת 'שמחתנו' משמע שזה זמן של שמחה שפורצת מהלב, וכמדומה שכך מרגישים האנשים שנמצאים באירועי השמחה, ששמחים מעצם המציאות שלהם ומהטוב שיש להם בחיים. ומתרפקים על הקב"ה שנתן להם את כל הטובה הזו. ויש בטובה זו חלקים שונים, יש הטובה הגשמית (אסיף) ויש את הטובה הרוחנית, יש הטובה הפרטית ויש את זו הלאומית.
ושאלני חכ"א למה חג הסוכות מתייחד בהושענות (וכמ"ש כבר במשנה). והשבתי בשאלה, למה בעיצומו של ההלל אומרים "אנא ה' הושיעה נא"? אלא שבזמן ששמחים ומרגישים את כל השפע שזכינו אליו, בסופו של דבר מתעורר בלב קול שאומר: אפשר עוד הרבה הרבה יותר! אפשר להתקרב עוד הרבה יותר ולזכות להארת פנים פי כמה וכמה ממה שיש לנו עכשיו. יש לה' עוד גנזים רבים שעדיין ממתינים לנו!
אז במטותא, הושיעה נא!
איך שמחים?
האופן לשמוח במה שכבר יש לנו בחיים הוא להתבונן בחיים מבחוץ, ולזה אמרה תורה לצאת מהדירה, כלומר לצאת מסדר החיים הרגילים ושם אפשר להתבונן כמה יפים הם החיים היהודיים עצמם. ובסוד הנוסטלגיה שכאשר מתרחקים מחויות החיים מבינים כמה יפים הרגעים הללו. כמו משפחה שיושבת יחד לארוחת ערב, אבא שמלביש את הילדים, שולחן שבת, נרות חנוכה וכו'. כמה יופי יש בסיטואציות אלו, אך רק במבט מבחוץ רואים זאת. (וזה תפקיד האומנות והספרות לתאר את מצבי החיים הללו כתיאור חיצוני היוצק לתוכם רומנטיות ויופי). וזה גם הטעם ש"הדשא של השני ירוק יותר". [ומכאן עצה לכל המתלוננים על מצב הציבור התורני, שיסתכלו על החיים היהודיים החרדיים במבט מבחוץ, ואז חרף הבעיות ומה שיש עוד לתקן, יראו כמה מקסימים הם. תראו איך נראה ערב החג, איך נראים ימים נוראים, פורים, אבות ובנים, צדקה ונתינה, איך נראים החגים בשכונותינו, לעומת מקומות שלא זכו. תנסו לצאת רגע מהחויה בעצמה ולנסות לתאר אותה כמו סופר או צייר]
ומורגש הדבר גם בנענוע הד' מינים הרומזים אל איברי האדם עד שנמצא האדם מנענע את עצמו, וצ"ב הרי הוא עדיין חי כאן ולמה צריך לייצר "בובה" של איבריו ולנענע, שינענע את גופו גופא. אלא שהשמחה באה רק כשאדם תופס את עצמו במבט מבחוץ.
במה שמחים?
במהות השמחה מתעורר הרוקד לעצור ולשאול, על מה בדיוק אני שמח? ויש בזה כמה דרכים: באסיף, בכפרת יוה"כ, בענני כבוד, במקדש, וכו'. אבל נדקדק את הלשון "זמן שמחתנו", ואי נימא ששמחים על משהו מסויים, היה צריך לציין זאת ובלי זה העיקר חסר מן הספר, וסתימת 'שמחתנו' משמע שזה זמן של שמחה שפורצת מהלב, וכמדומה שכך מרגישים האנשים שנמצאים באירועי השמחה, ששמחים מעצם המציאות שלהם ומהטוב שיש להם בחיים. ומתרפקים על הקב"ה שנתן להם את כל הטובה הזו. ויש בטובה זו חלקים שונים, יש הטובה הגשמית (אסיף) ויש את הטובה הרוחנית, יש הטובה הפרטית ויש את זו הלאומית.
ושאלני חכ"א למה חג הסוכות מתייחד בהושענות (וכמ"ש כבר במשנה). והשבתי בשאלה, למה בעיצומו של ההלל אומרים "אנא ה' הושיעה נא"? אלא שבזמן ששמחים ומרגישים את כל השפע שזכינו אליו, בסופו של דבר מתעורר בלב קול שאומר: אפשר עוד הרבה הרבה יותר! אפשר להתקרב עוד הרבה יותר ולזכות להארת פנים פי כמה וכמה ממה שיש לנו עכשיו. יש לה' עוד גנזים רבים שעדיין ממתינים לנו!
אז במטותא, הושיעה נא!
איך שמחים?
האופן לשמוח במה שכבר יש לנו בחיים הוא להתבונן בחיים מבחוץ, ולזה אמרה תורה לצאת מהדירה, כלומר לצאת מסדר החיים הרגילים ושם אפשר להתבונן כמה יפים הם החיים היהודיים עצמם. ובסוד הנוסטלגיה שכאשר מתרחקים מחויות החיים מבינים כמה יפים הרגעים הללו. כמו משפחה שיושבת יחד לארוחת ערב, אבא שמלביש את הילדים, שולחן שבת, נרות חנוכה וכו'. כמה יופי יש בסיטואציות אלו, אך רק במבט מבחוץ רואים זאת. (וזה תפקיד האומנות והספרות לתאר את מצבי החיים הללו כתיאור חיצוני היוצק לתוכם רומנטיות ויופי). וזה גם הטעם ש"הדשא של השני ירוק יותר". [ומכאן עצה לכל המתלוננים על מצב הציבור התורני, שיסתכלו על החיים היהודיים החרדיים במבט מבחוץ, ואז חרף הבעיות ומה שיש עוד לתקן, יראו כמה מקסימים הם. תראו איך נראה ערב החג, איך נראים ימים נוראים, פורים, אבות ובנים, צדקה ונתינה, איך נראים החגים בשכונותינו, לעומת מקומות שלא זכו. תנסו לצאת רגע מהחויה בעצמה ולנסות לתאר אותה כמו סופר או צייר]
ומורגש הדבר גם בנענוע הד' מינים הרומזים אל איברי האדם עד שנמצא האדם מנענע את עצמו, וצ"ב הרי הוא עדיין חי כאן ולמה צריך לייצר "בובה" של איבריו ולנענע, שינענע את גופו גופא. אלא שהשמחה באה רק כשאדם תופס את עצמו במבט מבחוץ.