אליהו בן עמרם כתב:"לנקר" - משמעותו הרווחת: לשבת ולהרדם מעט מאד ולהתעורר, ושוב להרדם מעט מאד ולהתעורר, וכן הלאה...
מצד א' איתא במשנ"ב סי' תרל"ט ס"ק י"א, עפ"י פמ"ג, שמותר לכאורה להרדם מעט מחוץ לסוכה, פחות מכדי שיעור "שינת ארעי", שהוא כדי הילוך מאה אמות. כלומר: מותר "לנקר" מחוץ לסוכה.
אך מצד שני: ברא"ש (סוכה פ"ד סי' ג') באר למה לא מברכין "לישב" על שינה בסוכה, "דשמא לא יוכל לישון והווי ברכה לבטלה". ולכאו' כוונתו בפשטות, שמא לא ירדם בכלל, שהוא דבר מצוי, שאדם מבקש להרדם ולא עולה בידו כלום. וא"כ, משמע שאם כן היה נרדם אפילו מעט מאד, כבר ברכתו לא היתה לבטלה והיה יוצא בזה יד"ח. ולפ"ז משמע לכאו' שאסור לישון מחוץ לסוכה אפילו מעט מאד, ואפילו פחות משיעור הליכת מאה אמות. כלומר: אסור "לנקר" מחוץ לסוכה...
ניתן אולי לדחות את הראיה מדברי הרא"ש באופן נוסף:
אמנם יכול להיות שצריך לישון בסוכה בשיעור "שינת ארעי" כדברי הפמ"ג על מנת לקיים מצות שינה בסוכה, וגם הרא"ש מסכים לכך, אך מכל מקום, אם "ניקר" , כלומר ברך על ישיבת סוכה ונרדם לכמה שניות, פחות משיעור "שינת ארעי", כבר ברכתו לא תהיה לבטלה, על אף שלא קיים עדיין מצות שינה בסוכה, שהרי לא ישן לכה"פ כשיעור "שנת ארעי". רק אם לא נרדם בכלל לאחר שברך - רק אז תהיה ברכתו לבטלה. (ולכן הרא"ש נוקט לכאורה שחשש ברכה לבטלה הוא מחשש שמא לא ירדם בכלל ולא מחשש שלא ירדם כשיעור הנדרש למצוה).
להבהרת הנדון בדוגמא אחרת:
מה יהיה הדין אם ברך ברכת המצוות על תקיעת שופר, והצליח לתקוע תקיעה אחת בלבד (בלי שברים/שברים תרועה/תרועה) ולא יכול להמשיך כלל (לא הוא ולא אחרים ששמעו ברכתו) - האם נמצאת ברכתו לבטלה?
מתבקש היה לומר, שכיון שלא קיים מצוותו, שהרי תקע רק תקיעה אחת ותו לא, נמצאת ברכתו לבטלה.
אך אולי לא כך, דאמנם לא קיים מצוותו, אך לענין ברכה לבטלה מספיק שהתחיל במעשה המצווה.
לענ"ד, ניתן לדייק מדברי השו"ע בסי' תקפ"ה סעיף ג', שרק אם ברך לפני התקיעות ונאנס לאחר מכן שאינו יכול לתקוע כלל, רק אז היה מקום לחשש ברכה לבטלה (אילולא שהוא בעצמו שומע את תקיעותיו של חברו שבא במקומו - כדברי הטור, או בגלל שהתוקע השני יוצא בברכתו - כדברי הב"י), אבל אם התחיל התוקע הראשון בתקיעות ורק אז נעצר ולא יכול להמשיך, במקרה זה לא ציין השו"ע דאיכא חשש ברכה לבטלה לראשון.
ובטעם הדבר, אולי אפשר לבאר, דתלוי בטעם התקנה של ברכת המצוות, האם הוא נועד כדי להקדים כוונה לצאת לעשיית המצוה (כדאיתא בריטב"א פסחים ז', ובעוד ראשונים), או משום שהוא כברכת הנהנין.
בראב"ן עמ"ס כלה נמצא שכתב: "כשם שאסור ליהנות במאכל ומשתה והנאות העולם בלא ברכה...כך אסור לעשות
קיום מצוה שבעולם בלא ברכה, שאחר
שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העוה"ז בעוה"ב, כהנחת תפילין וציצית וסוכה ולולב ומזוזה ועוד..."
ולפי זה, נראה לכאורה, שכל עוד לא קיים את המצוה ויצא ידי חובתו, הרי לא מגיע לו שכר ולא נהנה מהעוה"ז, ואם כך אין סיבה מחייבת לברכה, ונמצא שאם בכל אופן ברך ולא קיים את המצווה כתיקונה, תימצא ברכת לבטלה.
אבל א"נ שטעם התקנה לברכה, כדי להקדים כוונה למעשה המצוה, הרי שמספיק שהתחיל בעשיית המצוה, על אף שלא גמרה ולא יצא ידי חובתו, מ"מ הרי לכוונתו היה על מה לחול (לכה"פ על התקיעה האחת שהצליח לתקוע), ונתקיים טעם הברכה, וממילא אין ברכתו לבטלה.