שמיעת גראמען (חרוזים) ממצוה טאנץ וכדו' בימים האסורים בשירה

[פעלעד]

ימים שאסור לשמוע בהם שירה וזמרה דוגמת יום י' בטבת המתקרב שיתהפך עלינו לששון במהרה,

האם יש למישהו מידע מפוסקי זמנינו מה דעתם על הקלטות של גראמען - חרוזים של מצוה טאנץ שהם לא שירי שמחה, רק התעוררות וכו',

ובכלל יש לחקור אם הם נכנסים לגדר שירה בפה, שהרי זה לא ממש שירה.

האם מותר לשמוע בימים כאלו או לא.

ומה לגבי הקלטות כאלו שברקע מאחורי הדיבורים והחרוזים יש מוזיקה שמלוה את החרוזים, אחרי הכל המוזיקה בסך הכל טפל ואינו עיקר כלל, האם הוא נקרא שירה וזמרה.

תודה מראש

[פרי יהושע]

היום פירסמו בעלון חוצות דעת אחרוני הזמן על שירה ווקאלית שאסורה הן מהגר"נ קרליץ הן מר' משה שטרנבוך, כנראה משום שכל קולות הרקע הן מעין מערכת כלי נגינה.

מסברא יש לדון האם המנהג הזה יש בו איסור משום עונג או משום שמחה, עי' בסוגי' שבת ס"ב ב' "מידי דאית ביה תענוג גז' ביה רבנן". ונפק"מ לעניין שירים עצובים שאינם ממש מעוררים לבכי [שא"כ הווה כמקוננות וחלילים שהיו נוהגים להשמיע בלוויות], שאם משום שמחה נתיר דאינו דרך שמחה ולא מוביל לריקודים ומחלות [שהן מקור האיסור בפוסקים כידוע], ואם משום עונג יש לאסור.

[סגי נהור]

בכלל, עונג ועצב אינם רחוקים כ"כ ולפעמים הם ידידים טובים.

האזנה לנעימת איכה עצובה ונוגעת ללב מענגת הרבה יותר מהאזנה לנעימה משעממת וחסרת טעם.
קריאת קינות עם הבנה ורגש מענגת הרבה יותר מקריאת טקסטים ארוכים ללא הבנה וללא רגש.

וידוע ההסבר המבודח בטעם קריאת פסוקים במגילה במנגינת איכה.

ואם המטרה היא להתרחק מעונג, נמצא שלכאורה עדיף בהנ"ל האופן השני של שעמום וחוסר רגש.