"שלא לקנות עץ" / מנהג ומקורו

[נוטר הכרמים]

מהרי"ל הל' ת"ב אות יד:

מהר"י סג"ל היה מוחה שלא לקנות עץ בט' באב כדרך שאסור גם כן במועד, דדינם שוה ליאסר במלאכה.

יוסף אומץ (ח"א סי' תתסט):

בימי חורפי ראיתי מנהג פשוט שלא לקנות עץ אחר ראש חודש. אכן עתה רבים מקילין, ומה אעשה והדבר ידוע שבימים ההמה היו מקפידים חכמי עירנו נוחי נפש על הדבר, ומי שקנה עץ לקחוהו ממנו ונתנו אותו לעניי הקדש.
[וכמו כן עשו ללוקחים עץ בחול המועד פה, כד הוינא פה בטליותי ובחרותי. חיים אולמא]
ואף על פי ששורש טעמם לא נודע לי, מכל מקום אין לנו להקל נגדו. [וכן זכיתי לחדש ולהכריז איסור זה בשנת שצ"א (כת"י ב')].

בן איש חי (שנה ראשונה פרשת דברים אות יז):

כתוב בספר יוסף אומץ אשכנזי, בימי חרפי ראיתי מנהג פשוט שלא לקנות עצים אחר ר"ח אב עד ט"ב, אכן עתה רבים מקילים, והדבר ידוע שבימים ההמה היו מקפידים חכמי עירנו מאד על הדבר, ומי שקנה עץ לוקחים אותו ממנו ונותנים לעניי הקדש ע"כ ע"ש, ואומרים טעם לדבר זה בשביל שבטלו עצי המערכה, וכמ"ש בירושלמי דנהגו הנשים דלא למשתי עמרא משום שבטלה אבן השתיה וזה מנהג יפה, ואף על פי שאין למנוע בחזקה ביד המקילין, נכון כל אדם שיזהר בכך שלא לקנות עצים הן לבנין הן להסקה מר"ח עד ט"ב, אבל לקנות קוצים שקורין שו"ך וכיוצא להסקה אין בזה שום חשש.

שו"ת זבחי צדק (לרבי עבדאללה סומך; או"ח סי' לא):

שאלה. אם מותר לקנות קורות לבנין מר"ח אב עד התענית.
תשובה. יש פה מנהג בעירנו שקונים עצים לצורך ההסקה וגם לצורך הבנין והוא מנהג פשוט ולא ראינו מי שפקפק בזה בכל הפוסקים המפורסמים כלל. וראינו שכ' מהרי"ל ז"ל בה' ט"ב וז"ל מהר"י סג"ל היה מוחה שלא לקנות עץ בט"ב כדרך שאסור ג"כ במועד דדינם שוה ליאסר במלאכה עכ"ל משמע מזה דדוקא בט"ב אסור משום לתא דמלאכה אבל מר"ח עד התענית מותר. מיהו יש גמגום בל' מהרי"ל ז"ל דאי משום דאסור במלאכה והיינו במקום שנהגו א"כ מאי שנא עץ דנקט הא כל מילי נמי ואי משום לאשמעינן אף על גב מידי דלאו פרקמטיא אפ"ה אסור הו"ל לאשמעינן סתמא אפי' מידי דלאו פרקמטיא ג"כ אסור מ"ש עץ דנקט. ואחר החפוש ראינו להר' יוסף אומץ אשכנזי בסי' תקסט שכ' וז"ל בימי חרפי ראיתי המנהג פשיט שלא לקנות עץ אחר ר"ח אכן עתה רבים מקילין ומה אעשה והדבר ידוע שבימים ההמה היו מקפידים חכמי עירנו ג"כ מאד על הדבר ומי שקנה עץ לקחוהו ממנו ונתנו אותו לעניי הקדש ואף על פי ששורש טעמם לא נודע לי מ"מ אין לנו להקל נגדו עכ"ל הרב ז"ל. וזה חידוש גדול שלא נמצא כן בכל הפוסקים ז"ל גם הוא הפך מנהג פשוט אבל מה נעשה וצריך להחמיר כדברי הרב ז"ל ורבותיו נ"ע. והנה טעם הדבר קצת מחכמי הישיבה אמרו בשביל שבטלו עצי המערכה כההיא דאמרינן בירושלמי נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא משום שבטלה אבן השתיה וה"נ משום שבטלו עצי המערכה אסור לקנות עצים וא"כ לפ"ז דוקא עצים להסקה דומיא דעצי המערכה אבל עצים לבנין לל"ב. וקצת מחכמי הישיבה אמרו דאפשר דאף עצים לבנין אסור בשביל שחרב הבית שנבנה בעצים כדכתיב ונדבך די אע חדא והיותר נראה כטעם הראשון.

נוהג כצאן יוסף:

מי שקונה עץ מר"ח אב עד אחר התענית קונסין אותו שהוא דבר הגורם שמחה, וכן נוהגין.

[נוטר הכרמים]

אולם באמת היה נראה להציע טעם אחר למנהג, דהנה בירושלמי פסחים פ"ד ה"א [ובתענית פ"א ה"ו] איתא:

א"ר זעירה נשייא דנהגן דלא למישתייה מן דאב עליל מנהג. שבו פסקה אבן שתייה מה טעם כי השתות יהרסון. א"ר חיננא כל הדברים מנהג. אעין דשיטין הוו במגדל צבעייה אתון ושאלון לר' חנינא חבריהון דרבנן מהו מיעבד בהן עבודה אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.

מהו מנהג האבות שלא לעשות מלאכה ו'עבודה' באותם עצי שיטין במגדל הצבעים?

בקרבן העדה פירש:

אעין דשיטין. עצי ארז היו בכפר ששמו מגדל צבעייא שמשם קצץ יעקב ארזים לצורך המשכן בירידתו למצרים ונהגו בהם קדושה משום קדושת הארון והמשכן שמתחלה נטעם אברהם לצורך המשכן כדאי' בב"ר.

וכן הוא בראבי"ה (פסחים סי' תצה):

ורב ניסים פירש משל קדושת ארון, וכן מפורש במדרש שיר השירים.

בספר מגן אבות להמאירי (ענין כ) פירש:

וכן בירושלמי אמרו אעין דשטין הוו במגדל צבעיא, כלומר שהיה שם יער צומח עצי שטים, ונראה לי שהיו באים שם עובדי האלילים באותם הימים תמיד לכרות לצורך בתי אלילים והיו ישראל שביניהם נמנעים מלשכור עצמם לכך, אף על פי שהוא מותר כמו שביארנו בראשון של ע"ז וקאמר התם אתון ושאלון לר' חנינא חבריהון דרבנן מהו מיעבד בהון עבידתא, אמר לון מכיון שנהגו בהם אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.

אולם בפני משה ביאר:

והיו נוהגין שלא להשתמש בהן בשביל זכר לחורבן שהיה בנוי מעצי שטים.

וכן כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' ריד סעיף כב): כלומר שנהגו שלא להשתמש בעצי שטין זכר לחורבן בהמ"ק שהיה בנוי מעצי שטים.

ומעתה לא רחוק לומר שאותו המנהג 'שלא ליטול עץ' בימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, מקורם בדברי הירושלמי הללו על אותו מנהג של מגדל צבעייה, ופירשו דברי הירושלמי כהמשך לדברים הקודמים דקאי על אותם ימים ולא על כל ימות השנה, ומשום אבילות על בית המקדש.

[נוטר הכרמים]

אגב, פרפרת נאה.

בספר עלי תמר בפסחים שם כתב:

יש להעיר על הפיסקא בקינת ר"א הקליר זכור ה' מה היה לנו, אמותינו מקוננות בחדש אב. הרי שהנשים אלו היו מקוננות מן דאב עליל למה שבדרך כלל נאמר בליל זה יבכיון וילילו בני. ונראה שאלו הן הנשים שראו החורבן מדאב עליל ונהגו דלא למשתיי מפני שבו פסקה אבן השתיה ורבותינו אישרו מנהגן אף דמה"ד אסור רק בת"ב או בערב ת"ב.

[פרנצויז]

מהרי"ל הל' ת"ב אות יד:

מהר"י סג"ל היה מוחה שלא לקנות עץ בט' באב כדרך שאסור גם כן במועד, דדינם שוה ליאסר במלאכה.

אי מיירי בעצים להסקה, צ"ע למה נקטו "עץ" בלשון יחיד, וכמדומה שכשמדובר להסקה נהוג לנקוט "עצים" בלשון רבים.

[נוטר הכרמים]

בלשון הירושלמי הנ"ל: א"ר זעירה נשייא דנהגן דלא למישתייה מן דאב עליל מנהג. שבו פסקה אבן שתייה מה טעם כי השתות יהרסון.
ובקרבן העדה:

דלא למשתייה. שלא לסדר ולערוך החוטין שהולכין לאורכו של בגד מלשון או בשתי או בערב. ובדומה לזה בשאר המפרשים.

ובפשוטו הכוונה היא שהלשון 'שתי' דומה למילה שתיה. וכן משמעות הלשון בכמה מן הקדמונים.

ולכאורה מזה יצא הדין המבואר בראשונים בשם הירושלמי: במאירי (תענית ל, ב):

ובתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום שנהגו אמרו הילין נשיא דנהגין דלא למשתי חמרא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתיה.

בראבי"ה הל' תענית סי' תתפב: ו

מיהו יש ירושלמי שכתוב בו נשייא דנהגי דלא למישתי חמרא מן דאב עליל מנהג, אבל רבינו ניסים לא גריס חמרא, ופירש נמי או בשתי או בערב, ויש מרבותינו שנסתפקו בדברים הללו.

גירסא זו מובאת גם בטור ובספר האשכול ובספר המנהיג ובספר המנהגות ובספר האגודה ובכל בו ובהגהות מיימוניות הל' תעניות פ"ה ה"ה אות ד,
ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רסח ועוד.

והיינו שעצם ההקפדה נבעה מלשון 'שתיה', ויש לזה משמעות של שתי ושל שתיה כפשוטו.
אולם כבר העירו שיש מקום גדול לפרש שהשייכות בין 'שתי' לאבן השתיה' איננה רק בדמיון המילים, אלא גם בתוכן הפנימי.

בספר עלי תמר כתב לבאר ע"פ מה שמצינו במדרש שמואל פרשה יט: ואני נסכתי מלכי וגו'. השתיתיו, כמה דאת אמר ויסך את היתד הארג [ואת] המסכת (שופטים ט"ז י"ד).
"צורת הפעל, השתיתיו, הוא צורה עברית ומשתמשים בה במובן של אריגה, כמו שבאה בצורה כעין זו בארמית עיין ערוך ערך שח ז'. וא"כ נראה שפירוש המלה הושתת היא נארגה, וביאורו שממנה נארג העולם. והוא ע"ד שאמרו בחגיגה י"ב, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו ע"כ. ובתהילים י"א, כי השתות יהרסון, כתב הרד"ק, פירוש השתות רשתות ומצודות, הוא משל על המחשבות והעצות. לפי פירוש זה שתות עניינו אריגה וכמו שהוא בארמית, תרגום עם המסכת, עם השתיתא כמ"ש בערוך הנ"ל...
ובזה יש לבאר דברי ירושלמי פסחים פ"ד ה"א, אר"ז נשיי דנהיגין דלא למשתייא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתיה. מ"ט השתות יהרסון. והנה לפי הפרוש הרגיל אבן שתיה אבן יסוד אינו כ"כ מובן יפה ההקבלה של האריגה למלת יסוד, אבל אולי הפירוש אבן שתיה אבן האריגה ע"ש שממנה הושתת ונארג העולם. וכמו שמסיים והשתות יהרסון כמ"ש למעלה והדמיון עולה יותר יפה".
ועוד הביא שם לשון מדרש תנחומא פרשת קדושים: ובמדרש תנחומא פרשת קדושים, כשם שהטיבור הזה נתון באמצע האיש כך ארץ ישראל טיבורה של עולם. א"י יושבת באמצעיתו של העולם וירושלים באמצע א"י וביהמ"ק באמצע ירושלים וההיכל באמצע ביהמ"ק והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם. ובמדרש, ה' חכמה יסד ארץ, שברא הקדוש ברוך הוא את העולם כילוד אשה. מה הילוד הזה בתחילה מתחיל מטיבורו ומשם הוא נמתח והולך, כך העולם התחילו הקדוש ברוך הוא מטיבורו ומשם מתח לכאן ולכאן. והאיך טיבורו, זו ירושלים, טיבורו עצמו זה המזבח, ולמה נקרא אבן שתיה, שממנו הושתת העולם כולו.

ובפרקי דרבי אליעזר פרק לה: לְפִיכָךְ נִקְרֵאת אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה, שֶׁמִּשָּׁם הוּא טַבּוּר הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם נִמְתְּחָה כָּל הָאָרֶץ. ובפירוש הרד"ל אות סט: ובלשון הרמב"ן ורבינו בחיי והריקאנט"י נפתח, אבל גירסא דהכא עיקר, וכן הוא בכמה מקומות בזוהר הבאתים לעיל פ"ג אות נ"ג בס"ד.

ולפי"ז אין שום שייכות למנהג הימנעות משתיה (יין) למשמעות העמוקה של דברי הירושלמי.




בתורת חיים סנהדרין (ע, א) כתב אודות המנהג שלא לשתות יין:

ותימה כיון דמנהג יפה הוא אמאי לא תקנוהו האנשים מעיקרא וכי הנשים יותר חכמות היו מן האנשים ועוד דלא אשכחן בשום מקום שתיקנו הנשים איזה מנהג או דין ואמאי נהגו הך מילתא טפי משאר דברים.
לכך נראה דהך גירסא דלא למיכל בישרא ולמישתא חמרא לאו עיקר היא אלא הגירסא האמתית דלא למשתי עמרא הוא והשתא ניחא לפי שתיקון השתי ומלאכת הצמר מלאכת הנשים הוא דאין חכמת אשה אלא בפלך ותנן נמי בפרק אף על פי דאשה עושה בצמר ואפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ומפני צער החורבן נהגו הנשים לבטל מלאכתן דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב וקאמר בירושלמי דיפה הן עושות וכי האי גונא איתא בירושלמי פרק קמא דתענית הביאו הטור בסי' תי"ז נשי דנהיגו דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא והיינו נמי לפי שראש חדש מועד שלהן הוא על שלא נתנו נזמיהן לעגל לכך נהגו שלא לעשות בו מלאכה וכ"כ בהדיא הטור שם מפרקי דרבי אליעזר לפי שלא רצו נשים ליתן נזמין לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן שיהו משמרות ראש חדש יותר מהאנשים ודוקא הנך תרתי מילי דבדידהו תליא מילתא וכיון דנהגו בעצמן למנוע מלאכתן בימים ההם קאמר בירושלמי דיפה נוהגות וכן ראוי לנשים לקיים המנהג אבל שינהגו הנשים מנהג דלאו בדידהו תליא ויסכימו על זה חכמי הש"ס ויאמרו דמנהגא הוא ונכון לעשות גם האנשים כן אין סברא לומר כן דכיון דמנהג יפה הוא אמאי לא נהגו כן מעצמן.
ולכך נראה מה שנשתרבב המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מגו דעייל אב אין למנהג ההוא שורש לא בש"ס בבלי ולא בירושלמי דמדינא דגמרא ליכא איסורא אלא בערב תשעה באב אחר חצות בסעודה שמפסיק בה וזה כתבתי לפי שורת הדין אבל מכל מקום כיון שהוכפלו הצרות בימים הללו אסור לפרוץ גדר לאכול בשר ולשתות יין לא מדין הש"ס אלא מפני צער החורבן כי גם השכינה עמנו בצרה ובכל יום היא קובלת אוי לי שהחרבתי את ביתי וכל המיקל בזה אינו חס על כבוד קונו ולכך יש מחמירין ונוהגין בו איסור משבעה עשר בתמוז כמו שכתב הטור והמחמיר תבא עליו ברכה והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תענית כתב ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים אלא אם כן היה בשבת.