הודעהעל ידי ש. ספראי » א' אוגוסט 07, 2022 6:05 pm
שלח הרב מרדכי ציון בעל שו"ת השואל:
יישכ"ג!
עיין מקורות רבים בזה בשו"ת השואל ב, פז:
פז. לימוד תורה לאבל
שאלה: מסופר בבן יהוידע ברכות (כד ב), שגאון אחד היה לו חשק נפלא ללמוד תורה, וכשאירעה לו אבלות, המשיך לעסוק בתורה בסתר, וחבריו הוכיחוהו ע"ז שהרי אבל אסור בד"ת, והשיב להם ידעתי כי אני עובר על דברי חכמים, ובודאי יקבל עונש ע"ז ביום הדין, אך מוכן הוא לסבול ולקבל העונש ברצון, כי לא יוכל להתאפק לסבול הצער מביטול תורה שקשה עליו כמוות. ויש עוד סיפורים דומים על הרוגצ'ובי ועל המלמד של הרבי מליובאוויטש. האם מותר לנהוג כן (ומובא בשו"ת יביע אומר ב יו"ד כו. וע' חזון עובדיה אבלות ח"ב עמ' קפג-קפד. אישים ושיטות להגש"י זווין עמ' עה-עו)?
[לגבי ענישה על לימוד תורה, כבר הזכרנו בתשובה על לימוד תורה ב'ניטל נאכט', שבספר אלף המגן (ח"ד עמ' קנו-קנז), כתב הג"ר צבי אליעזר גערמאן: "וראוי להביא מה ששמעתי מפי כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל מבאבוב [בעל כרם שלמה], כי בשב"ק פ' שמות שנת תרצ"ד לפ"ק, נזדמן לו לשבות בעיר יאסלא לרגל הנחת אבן הפינה (שהתקיימה ביום א' פ' וארא לבנין ישיבת עץ חיים) יחד עם אביו כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל הי"ד בעל קדושת ציון, ונכחו שם כמה וכמה רבנים, ובתוכם הגאון מוה"ר שמואל פיהרער זצ"ל אבד"ק קראס בעמח"ס הר שפר. וסיפר לו הגאבד"ק קראס, כי כשהיה אברך צעיר לימים נזדמן לו להיות בליל 'ניטל' אצל אחד מרבותיו, שהיה גאון מפורסם שלא היה נמנה על עדת חסידים, ומצאו יושב ולומד גמרא בהתמדה, והיה הגאב"ד קראס עומד ומתמה, היתכן שלומדים תורה בליל זה. ענה הגאון ואמר, שברצונו לראות הגיהנם עבור לימוד גמרא ותוספות בליל 'ניטל'. והמשיך הגאון מקראס, כי הכאיב לו מאוד כששמע דברי ביטול הללו על מנהג ישראל קדושים, והרהיב בנפשו עוז לומר לרבו, שבענין הגיהנם שמקבלים על מה שלומדים בליל התקופה, עדיין יכולים להיות כמסתפק בזה, אמנם מהו עם הגיהנם בעד מי שלועג על דברי חכמים, הלא הראשונים כמלאכים נמנעו מלימוד התורה בליל זה. ויהי כשמוע הגאון את דבריו, מיד סגר את הגמרא והפסיק ממשנתו", עיי"ש].
תשובה:
הגר"ש אבינר השיב לי: "לא. אמנם בירושלמי מועד קטן (ג ה) כתוב שמי שלהוט אחר התורה מותר לו ללמוד בזמן האבלות. וסיפר הרבי מליובאוויטש: 'זכורני בילדותי שבתשעה באב מצאתי את המלמד דרדקי (שלמדני גמרא) יושב בחדרו ולומד גמרא (בסוגיות שאין לומדים בתשעה באב). במשך כל השנה היה עסוק בלימוד עם התלמידים ולא היתה שעתו פנויה כ"כ ללמוד לעצמו, ולכן ניצל את ההזדמנות שאינו צריך ללמוד עם התלמידים בתשעה באב בשביל ללמוד לעצמו. ובמענה לשאלתי: היתכן?! הרי למדנו בשו"ע שאסור ללמוד בתשעה באב?! השיב לי: אם צריכים להלקותני בגיהנם - מוטב שילקוני עבור לימוד התורה...' (שיח שרפי קודש עמ' 178. וכן בצל החכמה עמ' 29. בסוד שיח עמ' 355). והרוגצ'ובי למד רגיל בעת אבלותו כי היה פיקוח נפש לו. גם מסופר עליו שהוא לא הסתפר משום ביטול תורה, כי לא רצה להרהר בדברי תורה כשהוא בגילוי ראש מול הספר. אך הירושלמי לא נפסק להלכה".
הגר"ח קניבסקי כתב לי: "חלילה (וגם הסיפורים אינם נכונים)".
[ואחרי שקיבלתי תשובתו, יצא ספר שיח הנחמה על בין המצרים, וכתוב שם (עמ' עג), שהגר"ח קניבסקי הזכיר הירושלמי הנ"ל והמעשה בהרוגצ'ובי הנ"ל, וביאר כי בודאי אסור לעבור שום איסור בשביל לימוד התורה, אלא שכנראה הטעם האמיתי שלו היה כי הרגיש שהוא להוט אחרי התורה, ומשום ענוותנותו הגדולה נקט לשואלים תירוץ אחר. וכשישב הגרח"ק שבעה על אשתו הרבנית ע"ה הגיע לנחם אחד מגדולי הרבנים, ושאל את הגרח"ק מדוע לא למד הגאון הנ"ל דברים המותרים במסכת מועד קטן וכדומה, והשיב כי כנראה היה עסוק בסוגיות אחרות והיה קשה לו הדבר, עכ"ל.
במרחשון תשע"ח, בעת ניחום אבלים של האדמו"ר מצאנז אצל הג"ר יגאל רוזן, ראש ישיבת אור ישראל בפתח תקווה, על אחיו הרב ישראל, שהיה ראש מכון צומת, האדמו"ר מצאנז הזכיר את הירושמלי על מי שלהוט על תלמודו ומה שעשה הרוגוכ'ובי, ואמר: "ושאלתי פעם את הגר"ח קניבסקי שליט"א אמא התירו בלהוט אחר לימודו, הרי יש די דברים המותרים ללמוד ויכולים לעסוק בדברים אלו, ואמר לי על פי המשנה ברורה (תקנג, ח) דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ, והיינו אותה סוגיא שעוסק בה עכשיו, ולפיכך זה הלהוט מותר לו לעסוק באותה סוגיא ולא רק בדברים שאמרם... אמר הגר"י רוזן: ראויים הדברים למי שאמרם... (עלון 'בצילא דמהמנותא' - פרשת תולדות תשע"ח).]
הגר"א נבנצל כתב לי: "כמדומני שבירושלמי מותר למי שלהוט אחר התורה. סתם אדם אינו בגדר זה".
הגר"י זילברשטיין כתב לי: "דברי קדשו של הבן יהוידע לכאורה צ"ב, שהרי אם רצון הבורא יתברך שמו הוא שלא ללמוד באבילות, איך אפשר לקרוא ללימוד כזה לימוד תורת ה', ואיך ילמד תורה נגד רצון הבורא, וצ"ב".
הג"ר שמואל אליעזר שטרן, מראשי בית ההוראה של הגר"ש הלוי וואזנער ומח"ס שו"ת שביבי אש, כתב לי: "צע"ג על הנוהגים כן".
הגרז"נ גולדברג כתב לי: "מצינו שהיו חכמים שהרהרו ואפילו אמרו תורה בבית הכסא ובגמ' מגדירם שהיו אנוסים, ואולי גם באבלות הם אנוסים, אף שבידם ללמוד דיני אבלות משא"כ בבית הכסא. אכן בזמן שאבל גם ללמוד בעיון דיני אבלות אסור, ואז שייך בסברת אנוסים.
הג"ר יוסף ליברמן, מח"ס שו"ת משנת יוסף, כתב לי: "ראיתי מעשה רב אצל הרה"ק האדמו"ר ממכנובקא זצ"ל בבני ברק כשבאתי לנחמו כשישב שבעה על זוגתו הרבנית ע"ה, והיתה הגמ' בבא בתרא פתוחה לפניו, ושאלתי את הגבאים ע"כ, ואמרו לי שהגאון בעל 'שבט הלוי' זצ"ל התיר לו ביודעו שאינו יכול להתאפק מללמוד. ועיני כת"ר שפיר חזו מה שהאריך והעמיק בזה בספר חזון עובדיה על אבלות (ח"ב מעמ' קפג והלאה) שמביא המעשה הנ"ל שהובא בספר בן יהוידע, ודן ומאריך מאוד בזה, וציין מקורו בירושלמי (פ"ג דמועד קטן) תני אם היה להוט אחר התורה מותר. והובא בבית יוסף (סי' שפ"ד). אבל סיים שלא כתבוהו הפוסקים. ותמה על זה מאד, שאין רשות לכל אחד לעבור על התורה אפילו ע"מ לקבל עונש. אלא ע"כ סמך על הירושלמי הנ"ל. ובצירוף שרק ביום ראשון אבל אסור מדאורייתא, ואע"ג שלא קיי"ל הכי לדינא, מ"מ חזי לאיצטרופי להתיר לשקדן נפלא כזה. ובערוך השולחן (סי' שפד) כתב שטעם הירושלמי בזה משום דהוי כמו הרעב, שאם לא יתנו לו לחם לאכול יאחזנו בולמוס ויסתכן, כן הלהוט אחר דברי תורה הוי כמסוכן במניעתו. והפוסקים לא הביאוהו לירושלמי זה משום דלא שכיח כלל בזמנינו. והוסיף עליו החזון עובדיה (שם, עמ' קפד) עפ"י דברי רש"י (סוכה כה.) 'שאביו אע"פ שחייב לנהוג אבלות להראות כבוד מתו, מ"מ אינו חייב להצטער'".
ג"ר שמאי קהת הכהן גרוס, מח"ס שו"ת שבט הקהתי, כתב לי: "אין לו לנהוג כן".
הג"ר אליהו שלזינגר, אב"ד ורב שכונת גילה ומח"ס שו"ת שואלין ודורשין, כתב לי: "שם מדובר על אנשים גדולים שיכולים לקחת על עצמם אחריות גם על דבר כזה. אבל אנשים אחרים בודאי אין להם שום רשות לזוז מפסקי השו"ע והרמ"א שהם לנו לעיניים".
הג"ר פינחס אברהם מייערס, אב"ד האג ובעל שו"ת דברי פנחס, כתב לי [בתוך תשובה ארוכה על לימוד תורה לאבל]: "ולפי דברי הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה הביאו הב"י יו"ד סי' שפד שמותר למי שלהוט אחר התורה ללמוד, אף שלא נזכר להלכה בפוסקים זולת בשבלי הלקט הל' שמחות סי' כו, אפשר להבין מה שמובא בשם כ"ק אדמו"ר הרה"ק מליובאוויטש זצ"ל בשיח שרפי קודש עמ' קעח שאמר שזוכר מילדותו שמצא המלמד שלו לומד גמרא בתשעה באב, ושאלו היתכן הלא אסור ללמוד בת"ב, וענהו אם צריכים להלקות אותי בגיהנם מוטב שילקוני עבור לימוד התורה. ואף שיש חילוק בין אבילות של רבים ואבילות של יחיד אבל בעיקרו דומה לדברי בניהו ברכות כד ע"ב שגאון אחד נפשו חשקה בתורה ולמד בסתר בימי אבלו, וכן העיד בספר אישים ושיטות עמ' עו על הגאון הצפנת פענח זצ"ל. ואף שדחוהו בשו"ת לב אברהם יו"ד סי' צח ובמאור ישראל ח"א ברכות כד ע"ב ובדרך שיחה ח"א עמ' תפז שאין לנטות מהלכה פסוקה שאסור ללמוד בשבעה מלבד אם רבים צריכים לו, אבל פשוט שאין ראי' ממי שהוא להוט אחר התורה ביותר שהתירו לו בירושלמי, אף שנחלקו בו הפוסקים. ואין ראי' משו"ת מהרש"ם ח"א סי' פד שכתב בסוף תשובתו שכתב בת"ב, כי המעיין בדבריו יראה שהשיב בהיתר עגונה שאין לעכב, וגם אפשר כתב דוקא בת"ב לקיים תשו' הב"ח החדשות סי' סד המתיר עגונה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. ובערה"ש סי' שפד אות ג כתב על היתר הירושלמי בלהוט אחר התורה שאם הטעם משום שמחה הלא אדרבא כשלהוט יש לו יותר שמחה, אלא יש לפרש כוונת להוט כמו רעב, שהוא להוט אחר איזה מאכל ואם לא יתנו לו יאחזנו בולמוס ויסתכן. כמו כן להוט אחר התורה נחשב קצת סכנה, ולכן לא הביאוהו הפוסקים משום שלא שכיח בזמנינו, מ"מ יהי' הפירוש בירושלמי איך שיהי' מזה הוכחה לדעת האוסרים, שאל"כ מה שייך להוט, ילמוד בדברים המותרים כי התורה ארוכה מארץ מדה עכ"ד. וראי' לדבריו מראשונים שפסקו שהאבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל כמ"ש ראבי"ה ח"ג הל' אבל סי' תתמא, ואו"ז ח"ב סי' תלד, והל' שמחות למהר"ם מרוטנבורג סי' מד, ומרדכי שם רמז תתפח, וארחות חיים הל' אבל סי' טז. ויש להביא ראי' מתה"ד סי' מא שהקשה בברכות לא ע"א אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, פירש"י שא"צ עיון כדי שלא יהרהר בה בתפלה, לפ"ז צריך גם ליזהר שלא ליכנס לבית המרחץ מתוך הלכה שאינה פסוקה שלא יהרהר בד"ת, ותירץ לחלק מקידושין לג ע"א בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובה"כ, ודחו דילמא לאונסו שאני, פירש"י פעמים טרוד ומעיין בשמועתו לפני כניסתו וע"כ מעיין וגורס בה בבית המרחץ. ומוכח מרש"י שמותר שאל"כ ל"ה אונס אלא פשע בכניסתו לבית המרחץ, ול"ד למי שעומד להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה, שאסור משום שאי אפשר לו לכוון כלל, משא"כ בבית המרחץ לא גזרו שמא יהרהר מפני שיודעים שאסור, וממילא יש בו כח להכריח לבו שלא להרהר בדברי תורה. ועוד יש לחלק שדוקא לגבי תפלה חוששים אולי יהרהר בד"ת מפני ששניהם קודש, משא"כ להרהר במקום טינופת כמו בית המרחץ שהוא גנאי וזלזול, לא גזרו שמא יבוא לעסוק בה כמו שמצינו בכמה דוכתא בש"ס.
היוצא להלכה: ... ומה שראינו גדולים שהתירו לעצמם ללמוד בעיון כרגיל בימי אבילות, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. ואף שהלכה רווחת בישראל לפסוק כדברי המיקל באבל, ולפי כמה ראשונים הוא הדין אפילו ביום ראשון שהוא מה"ת, וממילא ימצא יסוד היתר בשעת הצורך להקל בהלכות אבילות בשעת הצורך, אבל פשוט הוא שאין להקל סתם ולהתיר דין מפורש", עכ"ל מח"ס שו"ת דברי פינחס.
הג"ר שמחה ב"צ רבינוביץ, מח"ס פסקי תשובות, כתב לי: "הרי זה הנהגת יחידים ולא כל הרוצה ליטול השם יבוא ויטול".
הג"ר אהרן יהודה הלוי גרוסמן, מח"ס שו"ת ודרשת וחקרת, כתב לי: "בירושלמי מו"ק פ"ד הל"ה בדף טז, איתא דאם האבל להוט אחר התורה מותר לו ללמוד בימי אבילותו הנ"ל, ובב"י בטור יו"ד סי' שפד הביא, וסיים 'ולא כתבוהו הפוסקים', אבל השבלי הלקט בהל' שמחות וספר התניא בס"ח סעי' כ הביאוהו, ומסתבר שעליהם סמך הראגאטשאבר (אם אמת נכון הסיפור שמספרים עליו)".
הג"ר אלחנן פרינץ, מח"ס שו"ת אבני דרך, כתב לי: "ראשית יש להעיר דחבריו הוכיחו אותו על כך והוא השיב להם כי הוא יודע שהוא יענש על כך כיוון שהוא עובר על דברי חכמים, אך הוא הוסיף כי הוא מוכן לסבול ולקבל את העונש על כך, כיוון דהוא אינו מסוגל לסבול את הצער מביטול התורה (והובא בשו"ת יביע אומר ב יורה-דעה כו. ד יורה-דעה לא אות ה). וע"ע בספר אישים ושיטות (עמוד צב) שהרוגאטשובר נהג אף הוא כך בימי אבלותו, ואמר למכיריו דוודאי זו עבירה, וכדאי היא התורה ללקות עליה.
ועיין בספר נטעי גבריאל (אבלות קו הערה א) דתמה על התנהגות זו, דהרי גם חכמי הגמרא חשקה נפשם בתורה, וכיוון דקיים איסור ללמוד, איך ניתן להתיר לעבור עבירה במזיד בשביל להיענש. ואוסיף דזהו חלק מן התורה, ולא תמיד נוח לעשות הכל בעתו ובזמנו, אך התורה צוותה ואנו כפופים לה תמיד. המקור לכך מובא בירושלמי מועד קטן (ג, ה) דאם היה להוט אחר התורה מותר. והובא בכמה ראשונים ובהם בעל שבלי הלקט (הלכות שמחות כו) ותלמיד הרשב"א. וע"ע בראבי"ה (תתמא. הובא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג מד ובמרדכי תתפח), באור זרוע (ב, תלד) ובארחות חיים (אבל טז) שפסקו כירושלמי שהאבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל. ערוך השלחן (יורה-דעה שפד, ג) כתב לבאר בזה 'אם היה להוט אחר התורה כמו הרעב כשהוא להוט אחר איזה מאכל ואם לא יתנו לו יאחזו בולמוס ויסתכן, כמו כן הוא להוט אחר התורה ונחשב כקצת סכנה ולכן לא הביאו הפוסקים משום דלא שכיח זה כלל בזמנינו'. ועיין בנטעי גבריאל דביאר דמעשיהם הוא ע"פ הירושלמי (הובא בבית-יוסף שפד) דמי שלהוט אחר התורה מותר לו. והעיר דכפי שלא גזרו על רחיצה במצטער ה"ה בלימוד תורה. אמנם מקובלני מרבותי דמי שאינו יכול בלא התורה לרגע יעסוק בימי אבלותו בדברי האבילות (בגמרא ובהלכות). אך יודע אנכי כי בספר ילקוט יוסף (אבילות כב, יג) כתב כי "אדם המפורסם בשקדנותו חשקו ומרצו הרב לתורה, והוא להוט אחריה מאד עד שקשה לו עד למאד שלא ללמוד בימי אבלותו, ויש לו צער גדול מזה, יכול להקל וללמוד, ואע"פ שיכול ללמוד בדברים הרעים, הואיל ויש לו צער גדול לשנות מסדר לימודו הרגיל בו... יש להקל", עכ"ל מח"ס שו"ת אבני דרך.
הראשון לציון הרה"ר לישראל הג"ר יצחק יוסף כתב לי: "לכתחלה אין לנהוג כן, וכמו שהביא בשו"ת יבי"א ח"ב יו"ד (סי' כו), ובספר חזון עובדיה הלכות אבלות ח"ב (עמ' קפג), שנראה שמרן נוטה דעתו דעת עליון שלא לפסוק כן הלכה למעשה, ומ"מ אפילו לדברי האומרים דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל היפך פסק מרן, בדבר שלא שכיח אלא אצל מיעוטא דמיעוטא מן השרידים אשר קורא ה', ומכיון דהוי מצוה רבה של ת"ת, ואיכא ס"ס להקל, במקום צער כמעשה הנ"ל אפשר לסמוך על הירושלמי להתיר, אך רוב ככל המקרים אין להתיר נגד מרן".
הג"ר מאיר מאזוז, מח"ס שו"ת בית נאמן וראש ישיבת כיסא רחמים, כתב לי: "החזו"א אמר שבאותו גיהנם שדנים את מי שמבטל לימוד תורה ידונו גם את הלמדן הזה. והגר"ע יוסף מצא הסבר לזה ע"פ הירושלמי" (אח"כ ראיתי שהג"ר מאזוז פירסם את תשובה זו בעלון 'בית נאמן' גליון 24 - פרשת דברים תשע"ו) .
הרב דוד טהרני, מח"ס שו"ת דברי דוד, כתב לי: "אין שום היתר לאבל ללמוד תורה בימי אבלותו, ואם הוא תאב ללמוד תורה, יעסוק בהלכות אבלות שהוא חלק חשוב בתורה, ונכתבו עליו ספרים רבים, לוואי ויפשוט לנו כמה וכמה ספיקות בסוגיות עמומות של קריעה ואנינות וכו'".
הרב חיים רוטר, מח"ס שו"ת שערי חיים, כתב לי: "כתב בתרומת הדשן (סי' מא) דהדבר ידוע הוא שקשה מאד להסיר מלבו בהרהורי התורה אפי' במקום הטינופת מי שלבו נבהל ולהוט לעיין בפלפול ההלכה ע"פ ועי' בזבחים (קב ע"ב) ואכמ"ל ומצינו בירושלמי מו"ק (פ"ג ה"ה) גבי 'אבל', דאם היה להוט אחר התורה מותר, ומובא בב"י יור"ד (סימן שפד) וכתב 'ולא כתבוהו הפוסקים'".
הרב משה רחמים שעיו, מח"ס שו"ת מחקרי ארץ, כתב לי: "בדבר לימוד תורה בימי אבילות אין להתיר אלא א"כ הוא תלמיד חכם שנפשו חשקה בתורה באופן נפלא שאם לא ילמד הוא יחלה שנפשו חולת אהבה בתורה ואינו יכול לבטל מזמנו, והוא כעין רשב"י וחבריו שאינו מבטל רגע לבטלה, הא לאו הכי אין להתיר לו ללמוד אלא בדברים הרעים".
הרב מתתיהו גבאי, מח"ס בית מתתיהו ומועדי הגר"ח, כתב לי: "בהנהגת בעל הצפנת פענח זצ"ל שלמד כהרגלו בימי אבלו, נהג כן ע"פ הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה דמי שהוא להוט אחר ד"ת מותר ע"ש. בשו"ת צמח יהודה ח"ד ס' עב או"ב. ויעו"ש מה שביאר מש"כ הב"י יו"ד ס' שפד שהפוסקים לא הביאו הך ירושלמי כי זהו לא שכיחא. ומדברי גליון רש"א יו"ד ס' שפד שם נראה שהביא הירושלמי להלכה. וכ"כ בשו"ת יעלת חן ח"א ע"ב שעט, דהגם שהב"י כתב שאין דברי הירושלמי להלכה כדחזינן שלא ביאו כן הפוסקים, י"ל דאין מוכח ומה שלא הביאו דאי"ז שכיח. וכ"כ בערוך השלחן יו"ד ס' שפד דטעמא שלא הביאו משום דלא שכיח. אולם בס' תוספת ירושלים יו"ד ס' שפד כתב שהשמיטו הפוסקים להך ירושלמי כי אי"ז להלכה. ועמש"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ג ס' רמב ובס' זכר עשה ענין ר"ה, ומש"כ בס' מאור ישראל ברכות כד ע"ב, ובשו"ת לב אברהם יו"ד סו"ס צח בזה".
הרב מרדכי אלמקייס, מח"ס שו"ת ויכתוב מרדכי, כתב לי: "בטח לא נעלם מעינו מש"כ מרן בשו"ע סי' תקנד סעי' א דיום ט"ב אסור בלימוד תורה ועיי"ש בנו"כ. ולענין המעשה שכתב הבא"ח, גם הרבי מליובאוויטש זצ"ל סיפר מעשה דומה על המלמד שלו בקטנותו, כי היות ובשאר ימות השנה לא היה לו זמן ללמוד אז ניצל את יום ט' באב לעסוק בתורה. ולענין מעשה, עיי"ש בשו"ת יביע אומר הנ"ל שגם מרן הגרע"י לימד זכות על כך היות והגאון הנ"ל היה להוט מאוד אחר התורה והוא שקדן נפלא אז יש לסמוך על הירושלמי (פ"ג דמו"ק) דאם היה להוט אחר התורה מותר עיי"ש. אמנם אנו בדורנו בעווה"ר מי יכול לומר שליבו להוט אחר התורה כמו הני גאוני קמאי, ולא חסר מה ללמוד ביום תשעה באב, וגם אם ישב כמה שבועות לא יספיק ללמוד בעיון את הדברים המותרים לו בתשעה באב. ואע"פ שמסתמא יותר ניחא ליה להמשיך ללמוד במה שעוסק כרגע, אך כדאי הוא בית אלקינו להצטער עליו בדבר זה".
הרב פנחס שפירא, מח"ס שו"ת בריתי שלום, כתב לי: "המעשה כצורתו אסור לענ"ד להביאו, וכלשון הגר"ע יוסף זצ"ל במאור ישראל (שם בברכות כ"ד) ש'לא יאומן כי יסופר' שרב יגיד כזה דבר שמוכן לעשות היפך רצון השי"ת בשביל הנאתו מלימוד התורה.
ולגופה של הלכה, ידוע מה שהובא בב"י (יו"ד סימן שפד) בשם הירושלמי שמותר בלהוט אחריה, אך סיים ע"ז הב"י שלא הובאה קולא זו בשאר פוסקים. וצ"ב, למה לא יהא מותר כמו שהתירו לאיסטניס לרחוץ? ובטעם הדבר נלענ"ד לבאר שמכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו לכן לא שייך להתיר בשביל הנאתו, כיון שאסור ללמוד לשם הנאה אלא רק לשם מצוה. והרי מצוה ליכא כאן כיון שהתורה וחז"ל פטרוהו ממצות תלמוד תורה ואף אסרו עליו זאת, ואיך שייך להתיר כאן ללמוד רק לשם הנאה גשמית?! אכן, בפירוש רבינו אברהם מן ההר עמ"ס נדרים כתב לבאר שהטעם שאסור למודר הנאה ללמוד מספר של חבירו הוא משום שלא נאמר האי כללא של מצוות לאו ליהנות ניתנו בתלמוד תורה, כיון שרצון השי"ת הוא שנהנה מהתורה [וכיוון לסברא זו האגלי טל בהקדמתו], ולפי דבריו אפשר לפרש את דברי הירושלמי שלכן מותר. ובוודאי שמי שהוא להוט ביותר יכול לסמוך עצמו על דברי הירושלמי, מאחר שלא מצינו בבבלי ובראשונים ההיפך מזה בפירוש. וביום הראשון שי"א שהוא דאורייתא ראוי להחמיר טפי, ואח"כ אפשר להקל [ודווקא בלהוט ביותר]".
הרב אליעזר רוט, מח"ס תורת חיים וחסד, כתב לי: "אומרים בשם החזו"א שברור הוא שהרוגוצ'בר לא עשה כן. וכידוע שמרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שהיה אבל למד בהלכות אבילות".
הערות:
וסיפרו לחזו"א על הגאון העצום המכונה העילוי מרוגוצ'וב שלמד בימי אבלות ואמר שרוצה להיות בגיהנם כזה של לומדי תורה בימי אבלות כי בלי תורה לא יכול, ואמר החזו"א שהגיהנם הזה הוא אותו הגיהנם של שאר העבירות (אורחות רבנו ח"ד עמ' קפד).
סיפר הג"ר אברהם שפירא שהרוגאצ'ובר היה לומד תורה בתשעה באב כי לא היה יכול להתאפק. ובאבלות על אמו הוא 'הידר' לא ללמוד, אבל באבלות על אביו למד. והסביר זאת כך, משום שאמו היתה אשה פשוטה והיא תקפיד אם הוא לא יהדר וינהג כהלכה הקבועה לרבים, אבל אביו שהיה תלמיד חכם, הוא יודע שללמוד זה יותר חשוב... (ראש דברך מהרב יצחק דדון עמ' רכה. וכן מוזכר באישים ושיטות להגרי"ש זוין עמ' עו).
ובשו"ת לב אברהם (סי' צח), כתב הרב אברהם ווינפעלד: "מה שמפורסם על גדולי ישראל קדושי עליון זי"ע אשר גם בימי אבלותם עסקו בתורה, ולכאורה הדברים צריכים ביאור איך עברו רבנן על הא מילתא, וראיתי בספר אישים ושיטות צד 92 שמביא שהגאון ר' יוסף ראזען מרוגאטשוב זצ"ל היה מדבר ד"ת בתשעה באב ובימי אבלותו, וכשנשאל על זה השיב: ודאי עבירה היא זו, וכשאקבל עונש על שאר עונותי יענישוני אף על עון זה, אבל אני אקבל באהבה ורצון את העונש על חטא זה, וכדאית היא התורה ללקות עליה... עכ"ל. ואיני מאמין שיצאו הדברים מפיו קדשו של הנ"ל, דדברים כאלו אסור אף לשמעם, וחו"ש לחשוד ברבן של ישראל הנ"ל שיאמר כן, הלא אמרו חז"ל הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ומאן דעבר אדרבנן שרי לי' למקרי עבריינא, וראה בספר החינוך מצוה סט שביאור ענין שאין עונשין אלא א"כ מזהירין, וזל"ק: והענין הוא מפני כן, שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא יאמר העושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו, לעבור על המצוה, ולא יבוא בזה נגד חפץ השם ומצותיו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך יעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו, ואין הכונה על המצות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים, והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל, וזה אומרם ז"ל בכל מקום לא ענש אלא א"כ הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו עכל"ק. ובוודאי לא נחשוד הגאון הנ"ל לעושה מקח וממכר עם מלכו של עולם ית"ש, אלא ודאי שהדברים בדותא הוא, אבל עיקר סמיכת הגאון היה על הירושלמי הנ"ל שהוא זצ"ל היה מן הלהוטים אחר התורה ביותר ובמצטער כל כך לא גזרו לאסור, ומי כמוהו מורה לשער בנפשי' כראוי, ואין להרהר אחר הרב הדומה למלאך ה"צ. אבל עכ"פ בסתם בנ"א בוודאי שאין כדאי להתיר ד"ת בשבת (שבתוך האבלות), ואם מצטער בלימוד דברים הרעים, הלא לפמש"כ יש היתר לקרוא במזמורי דוד המלך ע"ה אשר שוב לא יצטער, ולא יעבור על שום נדנוד איסור, וה' יגדור כל פרצות עמו ישראל ברחמים, אכי"ר".
ועיין בספר דרך שיחה בשם הגר"ח קניבסקי (ח"א עמ' תפז): "שהגאון הרוגאצ'ובר למד בתשעה באב, וכשנשאל על כך ענה כי רוצה לטעום טעם גיהנום על לימוד תורה. אכן הטעם האמיתי שלו היה על פי מה שאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) שמי שלהוט אחר התורה מותר ללמוד בזמן האבילות, רק שלא רצה לומר כן על עצמו, ולשואלים אמר תירוץ אחר. ומצינו כה"ג ברבינו תם ז"ל, שהניח לכוהן לשמשו, וכשנשאל על כך אמר כי היום אין עבודת המקדש. שאלוהו אם אין קדושת כהונה היאך נושא כפים? ושתק (מרדכי גיטין ס' תסא עמ' ט). וכתב הט"ז שהטעם האמיתי שלו היה כי מה שאסור להשתמש בכהן כי זהו לצרכו, אבל לשמש אדם כר"ת זהו הנאתו של הכהן, רק שאת זאת לא יכול היה ר"ת לומר על עצמו" (ט"ז או"ח קכח ס"ק לט).
ובס' מנחת תודה (עמ' טו), הוסיף הגרח"ק: כשבא לנחם כ"ק האדמו"ר מצאנז, שאל להגר"ח על דברי הירושלמי הנ"ל מה טעם ההיתר הרי יכול ללמוד דברים המותרים? וענה שכנראה אין נוח העיסוק בענין שאין עוסק בו כעת. ועוד, הגר"א דושניצר אמר בישיבה בשם הח"ח שמי שקשה לו ללמוד דברים המותרים בערב ט' יכול ללמוד כרגיל, רק הוסיף הגר"ח שכשהוא עצמו שאל לחזו"א לא הסכים להתיר לו אפילו בערב ט' באב שחל בשבת. ואמר האדמו"ר מצאנז שהחילוק פשוט, שהחזו"א ידע שהוא ילמד גם דברים המותרים ולא יתבטל ע"כ אסר עליו, משא"כ כל בני הישיבה.
ולגבי הסיפור שהביא הבן איש חי, אמר הגר"ח קניבסקי: "סיפור זה שקר" (חוברת דרך תורה עמ' ק-קא). ומוסבר שם בהערה שבספר דרך שיחה (ח"ב עמ' תקיא) שהסטייפלר אמר שהעינוי הקשה ביותר בתשעה באב הוא האיסור בתלמוד תורה. ועפי"ז יש לפרש שמה שהשיב הגרח"ק ש'סיפור זה שקר', הכוונה היא שכמות שהוא לא ניתן להיאמר, שאדם שהוא 'גדול' לא יכול לעשות נגד השו"ע, וע"כ שלא היה זה טעמו האמיתי של אותו גדול, אלא טעמו משום שהיה להוט אחר התורה. או אפשר לפרש שבמעשה הנ"ל שהביא הבן איש חי שאותו גדול החביא עצמו חדר בתוך חדר וביאר שהיה עושה כן משום שקשה לו לפרוש מלימוד תורה הגם שיקבל עונש ע"ז, פרט זה הוא שקר, שמפני מה עשה כן בסתר, שאם באמת היה להוט אחר התורה לא היה צריך להחביא עצמו ולמנוע מאנשים אחרים שיבואו לנחם אבלים. אמנם יש לתרץ שבאמת אמר כן משום ענווה, כמו הרוגאצו'בר. ומה שלא למד ברבים, משום שאנשים לא יבינו שעפ"י דין מותר לו ללמוד, ולא רצה לעורר טענות על עצמו פן יחשדו בו, ויעבור על והייתם נקיים.
וסיפר הג"ר אורי וייסבלום, משגיח ישיבת נחלת הלויים בחיפה: ביום מן הימים אירע אסון מחריד במשפחתו של הגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים. ילדתו נלקחה לבית עולמה. הצער ניסר בעצמותיו ושיבר את נפשו, עד שבני המשפחה חששו לבריאותו. לאחר הקבורה, כאשר שבו בני המשפחה האבלה לביתם, ניגש הגאון אל ארון הספרים, שלף כרך גמרא מן המדף, והחל ללמוד, כפי שידע הוא ללמוד, בחשק ובטעם, בהנאה ובהתלהבות. בני המשפחה חששו כי צערו הרב גרם לו שישכח כי במצבו אינו רשאי ללמוד. אבלים אסורים בלימוד תורה. ניסו לרמוז לו, לומר משהו, אך הוא שקוע בתוככי הסוגיה, אינו שומע מאומה. במשך חצי שעה שהו בני המשפחה במתח רב, תמהים מה אירע לו. והנה, קם רבי צבי פסח ממקומו, סגר את הגמרא, והתיישב על הארץ כמנהג האבלים. הביטו בו בני המשפחה, והוא הביט בהם, ולמראה ארשת פניהם התמהה הסביר: "בשעה שנכנסתי לבית הרגשתי כי לבי עומד להקרע לגזרים. סכנת נפשות אמיתית ריחפה עלי. חשתי כי איני מסוגל לשאת את הצער הנורא על אובדן ילדתי תמתי". קולו של הגאון האבל נישא ברמה כבת קול: "והרי תורת ד' תמימה – משיבת נפש!!! המבינים אתם, יקירי? הרגשתי כי אני מוכרח לייצב את מצבי על ידי לימוד דף גמרא. עזרה ראשונה. למדתי דף גמרא, ותחי נפשי. חלפה הסכנה, ועתה הנני ככל אבל שאינו רשאי ללמוד (כלילת יופי עמ' 33-32).
וכשישב הג"ר גרשון לפידות, רבה של בית ישראל, שבעה על רעייתו נכנס הגר"ח שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, לנחמו ומצאו עוסק בסוגיא בגמ' ב"ק. שאלו רבי חיים: רבי, והרי אבל אסור בתורה? הוציא לו ירושלמי מפורש בו מבואר בו שמי שחיי תורה הם כחיים ממש, מותר לו ללמוד גם בימי אבלותו. כי אסרו רק חיים של תענוג ולא אסרו את עצם החיים שאין חיוב למסור נפשו על אבלות אצלו אם לא אלמד אבוא חלילה למוות ועל זה לא נצטוויתי לספור (שם עמ' 34 מספר בית ומנוחה להגרמ"א שטרן).
וכן בספר משמר הלוי (ברכות עמ' רלג), הג"ר משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל כתב בשם ת"ח יקר אחד שבעת שהג"ר יחזקאל אברמסקי זצ"ל ישב שבעה על אחותו הוא למד כרגיל בטענה: ומנא תימרא דאני בכלל איסטניס זה לת"ת, לומר איני יכול בלא תורה, והביא דברי הירושלמי הנ"ל.
ובס' מפי אליהו (עמ' 43-42), סיפר הגר"מ אליהו: פעם הלכתי לנחם רב אחד שישב שבעה על אביו. היה זה ביום תשעה באב, וראיתי שהוא לומד מסכת זבחים. תמהתי: כיצד הוא לומד תורה בימי אבלותו? נזכרתי שיש מקומות במסכת זו שעוסקים בדיני אבלות, שאותם מותר לאבל ללמוד, כגון ההלכה שכוהן גדול יכול להקריב קרבן כשהוא אונן (צט, א. וראה דפים יד-יז, צט-קג), אבל הוא למד במקום אחר במסכת.
ראה הרב שאני מסתכל עליו והתפלא על מה אני תמה.
אמרתי לו: על כך שאתה לומד תורה בימי האבלות.
אמר לי: אני רוצה לראות שבשמים יענישו אותי על כך שאני לומד תורה.
אמרתי לו: גם על זה יענישו אותך, ולא רק על לימוד התורה אלא גם על הזלזול שאתה מזלזל בדברי חז"ל.
אמנם הוא הסביר לי שנפשו כל כך חושקת בתורה עד כדי כך שהוא אינו יכול להפסיק ללמוד שבוע שלם. ואף על פי כן אין ללמוד ממנו.
[והוסיף הרב יוסף אלנקווה, רבה של נווה דקלים תובב"א - יד בנימין: אמנם כאשר ישב הגר"מ אליהו שבעה על אחיו, נאלצנו להראות לו את הטיוטה של דף השיעור המופץ לזיכוי הרבים, 'קול צופיך'. הרב הסכים לעבור על הדברים, כיון שהיו אלה דברי הלכה לרבים].
ואחד פירסם שכשהגר"ע יוסף ישב שבעה למד גם עניינים אחרים ואמר שהוא מעדיף שידונוהו על לימוד בזמן אבלות, ולא על ביטול תורה. הרב יצחק לוי הגיב שאסור להאמין לסיפור זה בשום אופן. הוא הזכיר גם שנכתב בחזון עובדיה שם ובשו"ת יביע אומר שם. והוסיף שהגר"ע תמיד עשה רצונו של רבש"ע לעסוק בזיכוי הרבים או אפי' בשיחה עם אדם יחיד להשפיע עליו בענייני עבודת ד', היה מבטל מתורתו על אף היה אוהב אותה יותר מכל. ובלי ספק, גם בנ"ד, אילו היה להגר"ע איזה נדנוד איסור בלימוד זה, היה נמנע ולא לומד. ע"כ שסמך ע"ד הירושלמי הנ"ל, וכפי שכתב בעצמו, וכנ"ל. והגרע"י בכה הרבה עד שפחדו על בריאותו, היה לו לסמוך ע"ד הירושלמי ללמוד תורה להקל את סבלו (מרן על מרן עמ' 27-26).
וסיפר הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הג"ר יצחק יוסף, שאמר לו אביו הג"ר עובדיה, שכל התשובות על אבלות בשו"ת יביע אומר חלק ד' הוא כתב בעת שישב שבעה על בתו (שיעורו על פרשת דברים תשע"ד בבית כנסת יזדים בירושלים).
ועיין שו"ת המהרש"ם (א, פד) שציין שכתב תשובה זו ביום תשעה באב. והיתכן? הרי תורתו של גאון זה היתה בלולה מכל התורה כולה, וכיצד זה שכתב את התשובה ביום שבו אסור ללמוד? הוא עצמו מיישב את הדברים באומרו שהתשובה עוסקת בהיתר עגונה דחוף, והרי נאמר שמי שעוסק בכך בונה אחת מחורבות ירושלים, ומה יותר מתאים לעסוק במצווה זו ביום תשעה באב, שבו אנחנו מתאבלים על חורבנה של ירושלים... (מובא בעלינו לשבח מהג"ר יצחק זילברשטיין - דברים עמ' תקל. אגב, בשו"ת הב"ח החדשות סוס"י סד כתוב שכל המתיר עגונה אחת "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", אך בשו"ת מהרש"ם שם מובאת מימרא זו בשם כה"ר אהרן חייוואן זלה"ה, ולשונו ש"כל הזוכה להתיר עגונה אחת בזמן הזה, כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה". אש התורה על הגר"א קוטלר ח"ב עמ' רמה הערה 29).
אגב, אמר האדמו"ר 'אמרי אמת' מגור: דיני אבלות נכתבו במסכת מועד קטן, ומסכתא זו הוא מסדר מועד, היינו שלעתיד יהיה נעשה מאבילות עצמו מועד (אמרי אמת - ליקוטים עמ' 206).