גם התנ”ך הסתדר בלי האקדמיה ללשון
מנגנוני השחיקה וההתכה מגוונים, וביניהם נמצא למשל הצורך בהדגשה ובהבלטה של תוכן, או הצורך לקצר ולפשט את ההגייה. כך לדוגמה, מילה שעד תקופה מסוימת העבירה מסר בצורה אפקטיבית, עשויה להישחק ולהפסיק למלא את הפונקציה. כדי לחזק את המילה שנחלשה, תוצמד לה מילה חדשה שתהפוך אותה שוב לאפקטיבית, עד שבחלוף הזמן הן עשויות לעבור התכה ולהפוך למילה אחת – בגלל הצורך לקצר את ההגייה – שגם היא בתורה תתבלה, וחוזר חלילה.
במשפט “אפילו אם תעשה כך וכך…” שרווח היום, ה’אם’ באה לחזק את ה’אפילו’ שאיבד מכוחו, ולהדגיש את המסר. שכן, בעבר הסתפקו במילים “אפילו תעשה כך וכך…” בדיוק לאותו מסר. למרבה ההפתעה, ה’אפילו’ עצמו הוא התכה של צורה קודמת, שמופיעה במשנה הארץ-ישראלית כך: “אף-אילו”. שתי המילים התמזגו לצורה “אפילו”. אך זה לא נעצר כאן: צירוף המילים “אף אילו”, הוא למעשה חיזוק של הצורה ‘אילו’ לבדה, שגם היא הביעה בעבר מסר דומה, כאשר ה’אף’ נחלץ לעזרתה של ה’אילו’. ואם לא די בכך, הצורה ‘אילו’ גם היא התכה של שתי מילים בעלות אותו מטען, ‘אם’ ו-‘לו’, שיכולות לשמש גם הן באותה צורה במשפט. או בקיצור: אם לו ← אילו ← אף אילו ← אפילו ← אפילו אם ← אפילים?
האטימולוגיה של מילים היא אינסופית, ונסתפק רק בחידה אחת נוספת, גם היא בהשראת ספרו של דויטשר. המשפט “למרות שהפוסק השנון התחבט בסוגיה, הוא הכריע לבסוף באופן נחרץ”, ברור לכל ישראלי בן ימינו. אולם, איזו משמעות תתקבל למשפט אחרי עבודה בלשנית “ארכאולוגית”? לוּ הוא היה נאמר כפי שהוא בנקודת זמן רחוקה בהיסטוריה, כך הוא היה מובן: “למרוד שהחותך החד הרביץ לעצמו בהליכה, הוא הוריד לברכיים לבסוף באופן שרוט”.
ברור שהמשפט לפי פרשנותו ההיסטורית חסר מובן כיום, בדיוק בגלל תהליכי השחיקה שעברו על המילים הללו: משמעותה המקורית של המילה ‘למרות’ היא למרוד, ובאופן די ברור היא התגלגלה למילה שמביעה לעומתיות. ‘פוסק’ פירושו בארמית ‘חותך’, וגם כאן ההיגיון ברור – חיתוך היא מטאפורה ליכולת קבלת החלטות שנדרשת מפוסק. ‘שנון’ כיום עניינו סרקסטי, או חד מחשבה, ויש להניח שהדבר נלקח במטאפורה מ’שיניים’, שבטבע הן חדות וגם נושכות. הקשר ברור. הלאה: ‘התחבט’ הוא פעולה עצמית משורש ח.ב.ט, שהקשר בינו ובין התלבטות לא מופרך – בדומה לביטוי “אכול ספקות”. ‘סוגיה’ היא הצורה הארמית של הליכה, בדומה למשמעות שקיבלה המילה ‘הלכה’. ‘הכריע’ מלשון כ.ר.ע – הוריד מישהו אחר על ברכיו. גם כאן הקשר ברור, הכרעה היא סוג של הכנעה (המתבטאת בהורדה על הברכיים) – הכנעת הספק. ‘אופן’ – אפשר לדון האם הוא גלגול של המילה התנ”כית המבטאת גלגל (“אופני מרכבותיו”). ‘נחרץ’ – מלשון חריצים, שריטות. ניתן להבין גם פה את הקשר: דבר חד יכול לחתוך ולחרוץ.
גם כאן, איש לא קבע שהמילים הללו יישחקו ויחליפו משמעות, או ישמשו מטאפורות למילים אחרות. זהו תהליך שנמשך שנים ונוצר באופן ספונטי על-ידי דוברי שפה רבים, שהופכים אותה לאתר זיכרון חי למילים ומושגים מהעבר.
סליחות כתב:מטרת האשכול הזה - לרכז שאלות בנושא השוואת מילים מלשון הקודש והעברית החדשה, וכל הכלול בכך כמו פתרונות למילים הקיימות בעברית החדשה בלבד לכאורה (איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...) או שאלה על הדרך שבה השתמשו הראשונים לבטא דברים (לדוגמה: מה הייתה האלטרנטיבה למילה "גיל" במשמעות של ימינו - מספר שנותיו של אדם?).
הראשון החלוץ בעבודה השוואתית שיטתית בנושא השוואת מילים בין לשון הקודש לעברית החדשה ויצירת חיבור שעדיין לא נדפס עד כה - הוא הרב אמיתי בן דוד בעל השיחת חולין, הספר נקרא: "לעגי שפה" וניתן להורידו מכאן (כל הקודם זוכה...). הספר הזה - עשיר בציטוטים מהמקורות ומהראשונים ובהיקפו, ובכל זאת כדאי אולי שהדברים יתבררו ויוגהו על ידי הציבור ושאלותיו.
הספר השני, המבוסס בחלקו על עבודתו של הרב הנ"ל, אך בעל 'מגמה שונה' (ראו הקדמה שם) הוא הספר בנין שלם / שפה ברורה של הרב כהנא (נמצא באוצר).
זאב ערבות כתב:ולדוגמא המילה אינטרנט המופיעה בפורום פעמים אין ספור
סליחות כתב:(איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...)
כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).סליחות כתב:איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...
סליחות כתב:בנושא המשמעות של המילה "כהה". האם זה נכון להתייחס לדבר הנוטה לשחור ככהה לפי המחבר הנ"ל? לא כל כך ברור לי.
הנה דבריו:
והנה דברי המילון:
כֵּהֶה
1.[תנ] מפסיק להיות בּהיר, נוטֶה לגָוֶון קודֵר ואָפֵל יותר: לא פשתה בעור והיא כהה (ויקרא יג 28) (שימו לב להבדל בין כהה לבין קהה)
2. [עח] מטוּשטָש, נעשֶׂה אַפלוּלי ועָמוּם, לא מבריק
3. [תנ] נחלָש, רָפֶה: לא יכהה ולא ירוץ (ישעיה מב 4); ועין יְמִינוֹ כָּהֹה תִּכְהֶה, (זכריה יא 17), וכן בפסוק: "ועיניו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת" (שמואל א, ג, 2)
האותיות [תנ] מציינות למשמעות בתנ"ך.
האות [עח] מציינות למשמעות של עברית חדשה.
כֵּהֶה
1.[תנ] שאינו בהיר, עמוּם, צבע לא בהיר, לא עַז, כאמור בפסוק: "לא פָּשתָה בָּעוֹר והִיא כֵהָה" (ויקרא, יג, 28)
2. [תנ] קָדוּר: קנה רצוץ לא ישבֹּר, ופשתה כהה לא יכבנה (ישעיהו מב 3)
3. [תמ] שחור כולו או בחלקו, נמצא בצל עמוק: הוכהה (הנגע) ממראיתו (רש"י ויקרא יג 6)
לבי במערב כתב:כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).סליחות כתב:איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...
סליחות כתב:לבי במערב כתב:כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).סליחות כתב:איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...
האם אין שאסעע עצמה - כלעז המקום ברוסיא?
הצעיר שבכהונה כתב:בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.
לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.
הצעיר שבכהונה כתב:סליחות כתב:לבי במערב כתב:כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).סליחות כתב:איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...
האם אין שאסעע עצמה - כלעז המקום ברוסיא?
חוץ מזה, ההנחה שעומדת בבסיס כותרת האשכול היא שיש הבדל בין "לשון הקודש" לבין "עברית", והנחה זו שגויה לחלוטין.
בן ראובן כתב:הצעיר שבכהונה כתב:בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.
לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.
דבריך נכונים לדעת הסוברים שלשון הקודש היא לשון הסכמית כשאר הלשונות, ואם כן מה לי מה שהסכימו עליו בתחילת ייסוד הלשון ומה לי מה שהסכימו עליו לאחר זמן, ולא לדידן שלשון הקודש היא הלשון שבה ברא הקב"ה את עולמו ובה נתן לנו את תורתו.
חגי פאהן כתב: מה המקור הכי עתיק שכבודו מכיר, שיש בעיה כלשהי לדבר בלשון הקודש?
בן ראובן כתב:לעולם יהיה אדם כתב:בן ראובן כתב:הצעיר שבכהונה כתב:בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.
לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.
דבריך נכונים לדעת הסוברים שלשון הקודש היא לשון הסכמית כשאר הלשונות, ואם כן מה לי מה שהסכימו עליו בתחילת ייסוד הלשון ומה לי מה שהסכימו עליו לאחר זמן, ולא לדידן שלשון הקודש היא הלשון שבה ברא הקב"ה את עולמו ובה נתן לנו את תורתו.
אתה חושב שאין הבדלים בלשון הקודש בין תקופות שונות?
השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?
בברכה המשולשת כתב:חגי פאהן כתב: מה המקור הכי עתיק שכבודו מכיר, שיש בעיה כלשהי לדבר בלשון הקודש?
נכב"ב viewtopic.php?f=51&t=3065&hilit=%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA+%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8#p22537
בן ראובן כתב:השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?
חגי פאהן כתב:לדעתך המילה "הישבון" ("ניתן להישבון" ב"מ נח: ועוד) היא לשון הקודש גמורה, כמו "תשובה"?
לעולם יהיה אדם כתב:מנין לך שחז"ל נקטו במתכוון בלשון זו, אולי הם פשוט דיברו בלשון בה דיבר עם ישראל באותה תקופה?
לעולם יהיה אדם כתב:איזו סיבה יש לחז"ל לשנות מלשון התנ"ך ולאמץ שפה אחרת?
לעולם יהיה אדם כתב:בסך הכל רצו לחזור לדבר בלשון הקודש, אלא שיש מושגים (או חפצים, פירות וכדו') שאין להם מילה מיוחדת בעברית (או שיש, אבל איננו מכירים אותה) ולכן הסכימו על איזו מילה שתשמש לציון אותו מושג, והשתדלו שזו תהיה מילה דומה ללשון הקודש.
חגי פאהן כתב:בן ראובן כתב:השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?
עד מתי היו נהירין להו שבילי דרקיעא? כלומר בכל דור ודור הומצאו ו"גוירו" מילים ע"י חכמי ישראל, עד לדורנו ועד בכלל. עד מתי זה נחשב לשון הקודש? האם גם 'פינאטס' של ר' משה פיינשטיין באגרות משה זו לשון הקודש?
הרי כבר סוכם כי 'מחדשי השפה' (ללא צורך, כי בביהמ"ד תמיד התנהלו הדיונים בלה"ק - במדה כזו או אחרת) לקחו להם מלים מכל אשר בחרו,חגי פאהן כתב:הוא מצטט שם בעצמו ראשונים המכנים לשון זו 'עברי'.
כפי שכתבתי, 'חדוש השפה' נעשה ללא צורך; מִֽי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי?! ובספרות השו"ת ושפת בית־המדרש תמיד שלטה לה"ק בראש, עם נספחתה הארמית (ואחרי' - שפת המקום).לעולם יהיה אדם כתב:מכל מקום, מי שבוחר להזניח את לשון הקודש בכל מיני טצדקי, ומעדיף לדבר בשפתם של רוצחי עמנו הנאצים ימ"ש - יערב לו.
לייטנר כתב:'תשובה' היא מילה תנ"כית
בן ראובן כתב:חגי פאהן כתב:בן ראובן כתב:השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?
עד מתי היו נהירין להו שבילי דרקיעא? כלומר בכל דור ודור הומצאו ו"גוירו" מילים ע"י חכמי ישראל, עד לדורנו ועד בכלל. עד מתי זה נחשב לשון הקודש? האם גם 'פינאטס' של ר' משה פיינשטיין באגרות משה זו לשון הקודש?
ראשית, לא דיברתי על מלים לועזיות, אלא על השינויים בלשון הקודש עצמה.
אבל למה אתה שואל רק בעניין השפה? הרי אותן שאלות אתה יכול להעלות גם בענין התוכן. עד מתי נאמרו דברי חכמי ישראל ברוה"ק? עד מתי הם מהווים סמכות מוחלטת? ממתי אפשר לומר שטעו? כל השאלות האלה הן נושא לדיון בפ"ע וכמדומה מוסכם על הכל שיש דרגות בדבר.
בן ראובן כתב:עובדתית, לשון הקודש לא היתה לשון הדיבור בתקופת המשנה (גם בשלהי ימי הבית ובוודאי לאחר החורבן).
חגי פאהן כתב:תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר.
חגי פאהן כתב:ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב.
חגי פאהן כתב:על סמכות הלכתית דנים כבר מאות שנים והרבה קולמוסים נשתברו על כך. אך כאן אנו דנים בסמכות לקבוע את גבולות לשון הקודש, היא העברית מנקודת מבטי. איני רואה הצדקה להכריז על שתי שפות. יכול להיות שזה טוב פוליטית כדי להילחם בפלוני ובאלמוני, אך אני לא חושב שהאמת כך. ולענייננו, אני אכן מנסה להסב את הדיון לנקודה הנ"ל, מה נכלל, ויותר חשוב מה לא נכלל בלשון הקודש, בדברי הראשונים, בדברי התנאים ואף בתנ"ך עצמו. מותר לפסוק בארמית ובכל שפה וכך נעשָה, ולכן הדיון על הסמכות ההלכתית לא מקביל לדיון על לשון הקודש.
תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר. ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב. האין כך?
וכעת להישבון, תשובה והשבה. שלוש מילים אלו יושבות על אותה משבצת: שם פעולה של שורש ש.ו.ב בבנין הפעיל. תשובה היא מילה תנ"כית כמו שכתב לייטנר. השבה היא מילה במשקל חז"לי נפוץ, כמו שתנופה המקראית הפכה להנפה במשנה, ותרומה להרמה, כך תשובה להשבה. וגם זה חלחל מארמית שבה שם הפועל בגזרת נחי ע"ו הוא לַהֲתָבָה, להקמה, להזדה כמו שמצינו בדניאל. אך הישבון הוא אפילו לא במשקל שקיים אצל חז"ל, אלא דחסו שורש מגזרת נע"ו למשקל השייך בכלל לגזרת השלמים, כגון פקדון משורש פ.ק.ד, זכרון משורש ז.כ.ר, כשהאות ה' שמקורה בפועל 'השיב' ממלאת את אות השורש החסרה. ולמה חז"ל היו צריכים שלוש מילים שונות שלכאורה שוות לחלוטין במשמעותן? בשביל בידול. מצאתי שתשובה משמשת בגמרא בדרך כלל למשמעות עזיבת החטא, השבה להשבת אבידה, והישבון להשבת גזילה או דבר שנלקח שלא כדין.
משה רבינו היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו. אף נביא לעולם לא יוכל לפסוק דין הנוגד דין מחמישה חומשי תורה שנכתבו ע"י משה. ואף תנא לא יכול לפסוק דין הנוגד פסוק שנאמר על ידי קטן הנביאים. ואף אנו נאמר, שכללי הדקדוק שאנו מוצאים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל, הם הם המבנה של לשון הקודש. ואף שאין איסור לדבר בלשון אחרת, מכל מקום מה שלא נכנס לכללי התנ"ך בשום אופן, איך יוכל להיקרא לשון הקודש, גם אם הוא נשמע ממש דומה? ובתנ"ך יש חלוקה ברורה של גזרות, בניינים ומשקלים, והמילה 'הישבון' לא נכנסת בחלוקה זו. גם בתורה עצמה יש יוצאים מן הכלל כגון 'אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע' שלכאורה לא ברור באיזה בניין נאמר, עיין מלבי"ם שם שמסביר שהתורה שילבה כאן כמה בניינים בכוונה כדי ללמד אותנו דבר נוסף שנשיתיו.
בן ראובן כתב:חגי פאהן כתב:על סמכות הלכתית דנים כבר מאות שנים והרבה קולמוסים נשתברו על כך. אך כאן אנו דנים בסמכות לקבוע את גבולות לשון הקודש, היא העברית מנקודת מבטי. איני רואה הצדקה להכריז על שתי שפות. יכול להיות שזה טוב פוליטית כדי להילחם בפלוני ובאלמוני, אך אני לא חושב שהאמת כך. ולענייננו, אני אכן מנסה להסב את הדיון לנקודה הנ"ל, מה נכלל, ויותר חשוב מה לא נכלל בלשון הקודש, בדברי הראשונים, בדברי התנאים ואף בתנ"ך עצמו. מותר לפסוק בארמית ובכל שפה וכך נעשָה, ולכן הדיון על הסמכות ההלכתית לא מקביל לדיון על לשון הקודש.
תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר. ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב. האין כך?
וכעת להישבון, תשובה והשבה. שלוש מילים אלו יושבות על אותה משבצת: שם פעולה של שורש ש.ו.ב בבנין הפעיל. תשובה היא מילה תנ"כית כמו שכתב לייטנר. השבה היא מילה במשקל חז"לי נפוץ, כמו שתנופה המקראית הפכה להנפה במשנה, ותרומה להרמה, כך תשובה להשבה. וגם זה חלחל מארמית שבה שם הפועל בגזרת נחי ע"ו הוא לַהֲתָבָה, להקמה, להזדה כמו שמצינו בדניאל. אך הישבון הוא אפילו לא במשקל שקיים אצל חז"ל, אלא דחסו שורש מגזרת נע"ו למשקל השייך בכלל לגזרת השלמים, כגון פקדון משורש פ.ק.ד, זכרון משורש ז.כ.ר, כשהאות ה' שמקורה בפועל 'השיב' ממלאת את אות השורש החסרה. ולמה חז"ל היו צריכים שלוש מילים שונות שלכאורה שוות לחלוטין במשמעותן? בשביל בידול. מצאתי שתשובה משמשת בגמרא בדרך כלל למשמעות עזיבת החטא, השבה להשבת אבידה, והישבון להשבת גזילה או דבר שנלקח שלא כדין.
משה רבינו היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו. אף נביא לעולם לא יוכל לפסוק דין הנוגד דין מחמישה חומשי תורה שנכתבו ע"י משה. ואף תנא לא יכול לפסוק דין הנוגד פסוק שנאמר על ידי קטן הנביאים. ואף אנו נאמר, שכללי הדקדוק שאנו מוצאים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל, הם הם המבנה של לשון הקודש. ואף שאין איסור לדבר בלשון אחרת, מכל מקום מה שלא נכנס לכללי התנ"ך בשום אופן, איך יוכל להיקרא לשון הקודש, גם אם הוא נשמע ממש דומה? ובתנ"ך יש חלוקה ברורה של גזרות, בניינים ומשקלים, והמילה 'הישבון' לא נכנסת בחלוקה זו. גם בתורה עצמה יש יוצאים מן הכלל כגון 'אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע' שלכאורה לא ברור באיזה בניין נאמר, עיין מלבי"ם שם שמסביר שהתורה שילבה כאן כמה בניינים בכוונה כדי ללמד אותנו דבר נוסף שנשיתיו.
בסדר, אז לדבריך גם לשון חז"ל אינה לשון הקודש. איך זה מחזק את תפיסתך שאין שתי שפות? אדרבה, יש לשון המקרא שהיא לשון הקודש, ויש כל מה שחודש אחר כך שאינו.
חגי פאהן כתב:שאינו לשון הקודש, ומה הוא כן? ודאי שרוב המילים שחז"ל משתמשים בהן הן לשון הקודש. אך למילים שחודשו שלא לפי הכללים הידועים לנו או שיובאו מארמית או יוונית על ידם או על ידי סוחר שבשוק, למה לקרוא 'עברית'? השם הזה תפוס, כבר יש שפה שנקראת כך והיא לשון הקודש, ואנחנו נקראים בתורה 'עברים'. המילה 'אילן' היא ארמית, המילה 'סנהדרין' היא יוונית, המילה 'אוטו' היא אנגלית, והמילה 'מטריה' באיזו שפה היא? עברית חדשה/עברית מדוברת/עברית מחודשת/ישראלית/ציונית ... האמת לא כ"כ מטריד אותי לא לתת שם לקבוצת המילים החדשות.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 8 אורחים