פורום אוצר החכמה

יקים כתב:לאחר חקירה ודרישה בכל התורה נתברר אצלי בבירור שהתביר אינו טעם מפסיק אלא רק מעצור קל לשטף הקריאה.
ואגב, ברצוני לפרסם כמה כללי יסוד בפיסוק הטעמים במקרא, לידיעת כלל בעלי קוראים הטועים מאוד בהרבה מהטעמים שאינם משתמשים בהם לפיסוק נכון (אם בכלל). אך מקודם ברצוני לברר אם כבר נתפרסם מאמר ברור ומתומצת בענין זה.
אשמח לדעת.
אתן כמה דוגמאות חשובות:

מעט דבש כתב:

טעמי המקרא - טעמים מפסיקים - אם למקרא.pdf

אחד מעיר כתב:עד כמה הטעם מפסיק חזק או חלש נקבע לפי המקום בפסוק
אם יש קטע של אתנח או סילוק ולפניו רק שתי מלים או מלה אחת על כרחך יוטעם שם טיפחא הנחשב מלך
[יש חריג אחד ענה בי בהפטרת בלק, ובקורן ודומיו שיבשו להטעים שם טיפחא בנגוד לכל המקורות]
סגול ושלשלת בהכרח מפסיקים יותר מזקף הבא אחריהם כי הם קודמים בפסוק.
רביע ותביר מפסיקים יותר חלשים מזקף וטיפחא וכו' אבל הם בדרגא יותר מפזר ותלישא וכו'

יקים כתב:ז"ק וז"ג הם מפסיקים חזקים. ואין מעליהם רק את הסגול האתנחתא והס"פ. ומ"מ חשוב לדעת כלל ברזל, כאשר באים שנים או שלושה ז"ק או ז"ג במשפט אחד (בין אתנחתא לאתנחתא) אין דרגתם שווה בהפסקותיהם, אלא הראשון הוא מפסיק גדול השני מפסיק קטן והשלישי קטן ממנו.
דוגמאות:
(א)דברים יא, יז: "וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר / וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ"
(ב)בראשית כב,א: "וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה / וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם"
(ג) שם שם,ה: "שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר / וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה"
(ד)דברים א, כב: "וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר - - 1) אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ / 2) וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן"
ועוד כהנה וכהנה כללי הפיסוק הנכון של טעמי המקרא.

יקים כתב:

מעט דבש כתב:

טעמי המקרא - טעמים מפסיקים - אם למקרא.pdf

הבעיה היא שבמציאות בדרך כלל אין שום סיבה להפסיק שום הפסקה בתביר, הוא ממש מחובר לטעם שלאחריו, מצד הרכב ומבנה המשפט, ונראה שתפקידו רק להאט את שטף הקריאה. וכן הגרשיים בד"כ אין שום טעם להפסיק בו. ולכן המסקנא היא שהחלוקה הרגילה של 2 מחלקות, דהיינו טעמים מחברים (משרתים) וטעמים מפסיקים, היא חלוקה בעייתית. הרבה יותר פשוט לחלק את הטעמים ל3 מחלקות, 'מחברים' 'מאיטים' ו'מפסיקים', וכדומה. ואם נשאר בחלוקה הרגילה, עדיף להכניס את התביר למחברים מאשר למפסיקים, כדי למנוע את טעות ההמון.

יקים כתב:

אחד מעיר כתב:עד כמה הטעם מפסיק חזק או חלש נקבע לפי המקום בפסוק
אם יש קטע של אתנח או סילוק ולפניו רק שתי מלים או מלה אחת על כרחך יוטעם שם טיפחא הנחשב מלך.

תוכל בבקשה להביא כאן כמה דוגמאות שתפקיד ההפסקה של הטעם משתנה מפני מיקומו בפסוק? מהיכי תיתי הכלל הזה?

הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו - מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובדה ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו:

מעט דבש כתב:

יקים כתב:

אחד מעיר כתב:עד כמה הטעם מפסיק חזק או חלש נקבע לפי המקום בפסוק
אם יש קטע של אתנח או סילוק ולפניו רק שתי מלים או מלה אחת על כרחך יוטעם שם טיפחא הנחשב מלך.

תוכל בבקשה להביא כאן כמה דוגמאות שתפקיד ההפסקה של הטעם משתנה מפני מיקומו בפסוק? מהיכי תיתי הכלל הזה?

הטעמים עצמם אינם מעידים על חוזק ההפסקה בין המילים.
הכלל הבסיסי של הטעמים הוא, שההפסקה הגדולה (אתנחתא - קיסר) תהיה במקום שיש את ההפסק הגדול ביותר במשפט, ואחרי חלוקה זו לשני חצאים, כל חצי חוזר ומתחלק לשני חצאים עם טעמים בדרגת הפסק נמוכה יותר (מלכים), ושוב חוזרים הרבעים ומתחלקים עם טעמים מפסיקים פחות (משנים), ואח"כ מתחלקים עם שלישים.
ואותם מילים עצמם מפוסקים בטעמים מדרגות הפסקה שונות, לפי המיקום בפסוק.

למשל:
וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד (שמות כו, כה).
וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־ הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָ֖ד (שם פסוק יט).
שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָאֶחָד֙ (שם).

הנה תוכן זהה, ואף על פי כן, בפסוק הראשון המילה אדנים מוטעמת בזקף (מלך), בשני בתביר (משנה), ובשלישי בגרש (שליש).
ולמה? כי בראשון ההפסקה במילה אדנים היא בתחום שלטון סוף פסוק (קיסר), ולכן מוטעם במלך; בשני, ההפסקה בתחום מלך (טיפחא), ובשלישי בתחום משנה (פשטא).

(מתוך ספר 'תורת הטעמים' מבוא פ"ד).

בן ראובן כתב:

יקים כתב:

מעט דבש כתב:

טעמי המקרא - טעמים מפסיקים - אם למקרא.pdf

הבעיה היא שבמציאות בדרך כלל אין שום סיבה להפסיק שום הפסקה בתביר, הוא ממש מחובר לטעם שלאחריו, מצד הרכב ומבנה המשפט, ונראה שתפקידו רק להאט את שטף הקריאה. וכן הגרשיים בד"כ אין שום טעם להפסיק בו. ולכן המסקנא היא שהחלוקה הרגילה של 2 מחלקות, דהיינו טעמים מחברים (משרתים) וטעמים מפסיקים, היא חלוקה בעייתית. הרבה יותר פשוט לחלק את הטעמים ל3 מחלקות, 'מחברים' 'מאיטים' ו'מפסיקים', וכדומה. ואם נשאר בחלוקה הרגילה, עדיף להכניס את התביר למחברים מאשר למפסיקים, כדי למנוע את טעות ההמון.

ודאי שצריך להפסיק בתביר. אם יש לפניו קדמא ואזלא, גרשיים וכדומה, התביר מפסיק יותר מהם.

חבל שאתה מסיק סתם מסקנות חדשות לפני שלמדת שהמפסיקים מחולקים ל-4 דרגות (על פי החלוקה המקובלת).

יקים כתב:אבאר שוב את דברי:
דרגת ההפסקה של הטעם אינו תלוי במיקומו בפסוק, אלא באורכו של הפסוק.
ולא שזה משנה את ההפסקה בפועל, כי אדרבה המטרה בפיסוק זה הוא נעימות הקריאה (והבן), אלא מצד פירוש הפסוק.
מקווה שהובנתי

יקים כתב:תבנית ג' הנ"ל באה בד"כ במשפט ארוך (ומורכב) יותר, כאשר המילה עם הטיפחא נמשכת למעלה, ולכן א"א לתת לפניה טעם מפסיק שיחתוך שם את המשפט ויבודד את המילה שלאחריה, שכן מילה זו (האחרונה) נמשכת לתחילת המשפט.

יקים כתב:
דוגמאות:
ספר דברים - פרק ב׳ - פסוק ט״ז:
{טז} וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃
ספר דברים - פרק ב׳ - פסוק ל״ב:
{לב} וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃
ספר דברים - פרק ד׳ - פסוק מ״ח:
{מח} מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל־שְׂפַת־נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד־הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן׃
ספר דברים - פרק ה׳ - פסוק כ״ה:
{כה} קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃
ספר דברים - פרק ה׳ - פסוק ל״ג:
{לג} בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

וכן על זה הדרך..

בן ראובן כתב:

יקים כתב:תבנית ג' הנ"ל באה בד"כ במשפט ארוך (ומורכב) יותר, כאשר המילה עם הטיפחא נמשכת למעלה, ולכן א"א לתת לפניה טעם מפסיק שיחתוך שם את המשפט ויבודד את המילה שלאחריה, שכן מילה זו (האחרונה) נמשכת לתחילת המשפט.
דוגמאות:
ספר דברים - פרק ב׳ - פסוק ט״ז:
{טז} וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃
ספר דברים - פרק ב׳ - פסוק ל״ב:
{לב} וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃
ספר דברים - פרק ד׳ - פסוק מ״ח:
{מח} מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל־שְׂפַת־נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד־הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן׃
ספר דברים - פרק ה׳ - פסוק כ״ה:
{כה} קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃
ספר דברים - פרק ה׳ - פסוק ל״ג:
{לג} בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

וכן על זה הדרך..

אשאלך שאלה פשוטה: לפי דבריך, למה לא הוטעמו אותן מלים ("תמו", "לקראתנו", "מערוער" וכו') ברביע במקום בגרש או בגרשיים? הרי לפי דבריך אין הבדל, ובכל מקרה הן מופסקות יותר מהתביר.

והתשובה פשוטה, שבאמת מלים אלו מופסקות פחות מהתביר (כמובן ממשמעות הפסוקים, ושלא כדבריך), ולכן הוטעמו בגרש.

וכל אלו דברים פשוטים וברורים בכללי הטעמים, וחבל שאתה חושב שאתה יכול במחי יד להפוך את הקערה על פיה.

בן ראובן כתב:

יקים כתב:תבנית ג' הנ"ל באה בד"כ במשפט ארוך (ומורכב) יותר, כאשר המילה עם הטיפחא נמשכת למעלה, ולכן א"א לתת לפניה טעם מפסיק שיחתוך שם את המשפט ויבודד את המילה שלאחריה, שכן מילה זו (האחרונה) נמשכת לתחילת המשפט.

זו טענה חסרת בסיס. קח למשל את המשפט "הבית הגדול הוא אדום". המלים "הוא אדום" נמשכות למלה "הבית", ואעפ"כ מובן לכל שיש הפסק בין "הבית הגדול" ל"הוא אדום" (עכ"פ יותר מההפסק בין "הבית" ל"הגדול").

והוא הדין ממש בדוגמאות דלהלן, כגון "מערוער אשר על שפת נחל ארנון, ועד הר שיאון", שהתביר מפסיק ב"ארנון" אף ש"ועד הר שיאון" חוזר על "מערוער".

יקים כתב:אינני מבין את תמיהתך כלל, וכי אפשר להחליף גרש ברביעי, והרי אדרבה זה ההבדל ביניהם, שהרביעי הוא טעם מפסיק (קטן אמנם), ותפקידו להפסיק ולחלק המשפט, משא"כ הגרש איננו מפסיק ומחלק אלא עוצר את שטף הקריאה, אך נמשך אל הטעמים שאחריו.

יקים כתב:

בן ראובן כתב:

יקים כתב:תבנית ג' הנ"ל באה בד"כ במשפט ארוך (ומורכב) יותר, כאשר המילה עם הטיפחא נמשכת למעלה, ולכן א"א לתת לפניה טעם מפסיק שיחתוך שם את המשפט ויבודד את המילה שלאחריה, שכן מילה זו (האחרונה) נמשכת לתחילת המשפט.

זו טענה חסרת בסיס. קח למשל את המשפט "הבית הגדול הוא אדום". המלים "הוא אדום" נמשכות למלה "הבית", ואעפ"כ מובן לכל שיש הפסק בין "הבית הגדול" ל"הוא אדום" (עכ"פ יותר מההפסק בין "הבית" ל"הגדול").

והוא הדין ממש בדוגמאות דלהלן, כגון "מערוער אשר על שפת נחל ארנון, ועד הר שיאון", שהתביר מפסיק ב"ארנון" אף ש"ועד הר שיאון" חוזר על "מערוער".

הדוגמא שהבאת אינה דוגמא טובה כי הוספת את המילה 'הוא' שבודאי מחלק את המשפט לשנים, כך: "הבית (הגדול), הוא אדום"

יקים כתב:ואם נכתוב "הבית הגדול והאדום נפל ואיננו" כאן נוכל בודאי לתת פסיק אחרי ה'נפל', כך: "הבית הגדול והאדום נפל, ואיננו" כשארבעת המילים הראשונות מחוברות והאחרון ייפרד מהם (מכיון שיש כאן שני חלקים בסיפור, 1) הבית (איזה?...) נפל, 2) כעת הוא איננו). בנגינה נוסיף בו ג"כ עיצורים כנ"ל, ולכן בטעמי המקרא זה יצא לכאורה "גרשיים דרגא תביר טפחא ס"פ".

בן ראובן כתב:

יקים כתב:ואם נכתוב "הבית הגדול והאדום נפל ואיננו" כאן נוכל בודאי לתת פסיק אחרי ה'נפל', כך: "הבית הגדול והאדום נפל, ואיננו" כשארבעת המילים הראשונות מחוברות והאחרון ייפרד מהם (מכיון שיש כאן שני חלקים בסיפור, 1) הבית (איזה?...) נפל, 2) כעת הוא איננו). בנגינה נוסיף בו ג"כ עיצורים כנ"ל, ולכן בטעמי המקרא זה יצא לכאורה "גרשיים דרגא תביר טפחא ס"פ".

האם, לדעתך, אפשר להטעים "הבית הגדול" בדרגא תביר, "והאדום נפל" במרכא טפחא?

בן ראובן כתב:

יקים כתב:

בן ראובן כתב:

יקים כתב:תבנית ג' הנ"ל באה בד"כ במשפט ארוך (ומורכב) יותר, כאשר המילה עם הטיפחא נמשכת למעלה, ולכן א"א לתת לפניה טעם מפסיק שיחתוך שם את המשפט ויבודד את המילה שלאחריה, שכן מילה זו (האחרונה) נמשכת לתחילת המשפט.

זו טענה חסרת בסיס. קח למשל את המשפט "הבית הגדול הוא אדום". המלים "הוא אדום" נמשכות למלה "הבית", ואעפ"כ מובן לכל שיש הפסק בין "הבית הגדול" ל"הוא אדום" (עכ"פ יותר מההפסק בין "הבית" ל"הגדול").

והוא הדין ממש בדוגמאות דלהלן, כגון "מערוער אשר על שפת נחל ארנון, ועד הר שיאון", שהתביר מפסיק ב"ארנון" אף ש"ועד הר שיאון" חוזר על "מערוער".

הדוגמא שהבאת אינה דוגמא טובה כי הוספת את המילה 'הוא' שבודאי מחלק את המשפט לשנים, כך: "הבית (הגדול), הוא אדום"

המלה "הוא" אינה רלוונטית כאן, היא בסך הכל אוגד שניתן לוותר עליו. במקומה אפשר לומר "הבית הגדול אדום", וגם כאן מובן שההפסקה אחרי "הגדול" גדולה מההפסקה אחרי "הבית".

יקים כתב:

בן ראובן כתב:

יקים כתב:ואם נכתוב "הבית הגדול והאדום נפל ואיננו" כאן נוכל בודאי לתת פסיק אחרי ה'נפל', כך: "הבית הגדול והאדום נפל, ואיננו" כשארבעת המילים הראשונות מחוברות והאחרון ייפרד מהם (מכיון שיש כאן שני חלקים בסיפור, 1) הבית (איזה?...) נפל, 2) כעת הוא איננו). בנגינה נוסיף בו ג"כ עיצורים כנ"ל, ולכן בטעמי המקרא זה יצא לכאורה "גרשיים דרגא תביר טפחא ס"פ".

האם, לדעתך, אפשר להטעים "הבית הגדול" בדרגא תביר, "והאדום נפל" במרכא טפחא?

ודאי שלא! איך נכניס עיצור בין הגדול להאדום, ובין האדום לנפללא נעצור, זהו קילקול המשמעות.