פלתי כתב:שמעתי פעם שלחז"ל היה כח להוסיף ולחדש מילים בלשון הקודש. כי כל אות בלשון הקודש יש לה את המהות והמשמעות שלה. וחז"ל בחכמתם ידעו את מהות האותיות וכשהיו צריכים לחדש מילה לדבר שאינו מוזכר בתנ"ך הם ידעו בדיוק מאיזה אותיות היא צריכה להיות מורכבת ואיך היא מבוטאת. ולכן המילים המחודשות שנמצאות במשנה אעפ"י שאינן מופיעות בתנ"ך לשון הקודש הן.
גם אני חשבתי על הרעיון הזה, בקריאת התורה של שבת שעברה, שהרי כך נאמר בפרשת בראשית ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה היא שמו. כלומר שהקב"ה נתן לאדם הראשון חכמה להבין מעצמו איזה שם נכון לקרוא לכל מין חיה וחיה לפי תכונתו וכו', וכל שם שקראו אדם הראשון בחכמתו הוא שמו האמיתי, דהיינו לכא' בלשון הקודש.
וכאן אני מגיע ל2 נקודות:
א-לשון קודש הוא שם עצם הדבר, לפי שורשו וענינו, כפי הידוע לחכמים האמיתיים, כמו אדה"ר. וכן איתא בכמה ספרים לחלק בין לשה"ק לשאר לשונות כידוע.
ב- חכמים גדולים כאדה"ר ולכאורה ה"ה לחכמינו ז"ל, יש באפשרות ליתן מעצמם שם לדבר או לענין, כפי שהבינו ברוחב דעתם, ומילים אלו ייחשבו לשון הקודש, כיון שזהו שם העצם האמיתי.
נ.ב. מסתבר כי כל שרשי המילים בלשון הקודש, ניתן להוציא מהם מילים בז' הבנינים, וייחשבו לשון הקודש, גם אם המילים בבנין כזה לא הופיעו בתנ"ך. וייתכן אפי' בהטיות שונות מז' הבנינים, ע"ד פיוטי הקליר, ולאפוקי מהראב"ע.
עוד ברור אצלי, שכל המילים שהשורש שלהם בשפה אחרת אינה בלשה"ק.
מה שאינו ברור אצלי הוא לשון הארמית, האם אינה לשון אחות ללשה"ק, שהרי חלק עיקרי שבארמית מיוסד על לשה"ק בשיבוש קל ודי קבוע, האם השיבוש הזה מוציא ממנו לגמרי את קדושת הלשון במקור.