מכאן:מאת אליהו גמליאלי – חוקר ומח”ס הדקדוק העברי – “חקרי לשון”, “מענה לשון” , “אמרי לשון”
אֺֽסִפְךָ֙ = פועל יוצא, עתיד מדבר בכינוי הנוכח, שורש א-ס-פ, מן השלמים. משמעו 'כיליון, השמדה'.
השווא בפ"א נח. ובעניין המתג, בכל הספרים המדויקים המתג באל"ף, לא בסמ"ך.
וכן בכתר בן אשר בפסוק פֶּן אֹֽסִפְךָ֙ (בפסוקנו) המתג באל"ף, ואילו בפסוקים הִנְנִי אֹסִפְךָ֜ (מל"ב כב, כ; דה"ב לד, כח) אין מתג לא באל"ף ולא בסמ"ך.
בכתר לנינגרד ובכל התנכי"ם, בשלושת הפסוקים המתג באל"ף, אלא שבתנ"ך סימנים בשני הפסוקים פֶּן אֹֽסִפְךָ֙ (שמו"א טו, ו), הִנְנִי אֹֽסִפְךָ֜ (מל"ב כב, כ), סימן את השווא נע, ואילו בפסוק הִנְנִי אֹֽסִפְךָ֜ (דה"ב לד, כח) סימן את השווא נח, ואין להביא ממנו ראיה בעניין קביעת השווא, כיוון שבמלכים ובדברי הימים ברור שהשווא נח, כדין הבינוני יחיד הבא בכינוי הנוכח, ורק בשמואל יש מי שחושבים אותו שווא נע. וראה מה שכתבתי להלן בפסקה ד"ה 'ויש לומר'.
וכן בתיקון קוראים חורב ובתיקון קוראים איש מצליח, המתג באל"ף והשווא מסומן שם נח.
ויש לידע שהיא צורה זרה. ר' יונה ן' ג'נאח (בספר השורשים שורש א-ס-פ) הביא אותה מבניין הפעיל, ולפי זה משפטה אַֽאֲסִֽיפְךָ֫, באל"ף פ"א־הפועל וביו"ד הבניין ובשווא נע, על משקל אַֽאֲכִֽילְךָ֫, אַֽאֲמִֽירְךָ֫, אלא שבאה על דרך הזרות כמו שבאה אֺבִידָה עִיר (ירמיהו מו, ח), שמשפטה אַֽאֲבִידָ֫ה, שהוא עתיד מאורך מן אַֽאֲבִ֫יד. ולפי זה אפשר לומר שבשתיהן אל"ף ה-אית"ן בחולם לתשלום האל"ף פ"א־הפועל שנשמטה. ור' יונה ן' ג'נאח הביא שם גם את הפסוק הִנְנִי אֹֽסִפְךָ֜ (מל"ב כב, כ) בשורש א-ס-פ, בניין קל.
גם הרד"ק (בספר השורשים שורש א-ס-פ) הביא את פֶּן אֹֽסִפְךָ֙ (בפסוקנו), בשורש א-ס-פ מבניין הפעיל, וכתב שהיא כמו אֺבִידָה, דהיינו על דרך הזרות. וכן כתב בפירושו לפסוק.
ויש אומרים (ר' ישעיה מטראני) שהיא משורש י-ס-פ, מנחי פ"י, בניין הפעיל. וגם לפי זה היא על דרך הזרות, כיוון שמשפטה אוֹסִֽיפְךָ֫ על משקל אוֹדִֽיעֲךָ֫, אוֹלִֽידְךָ֫, אוֹרִֽידְךָ֫, אוֹשִֽׁיבְךָ֫ ודומיהן. ושורש י-ס-פ במשמע 'השמדה, כיליון', הוא כמשמעות השורשים ס-ו-פ, ס-פ-ה.
ויש לידע שהפסוקים הִנְנִי אֹֽסִפְךָ֜ (מל"ב כב, כ; דה"ב לד, כח) הם בינוני מן הקל, אלא שהסמ"ך בחירק מקום סגול אֺֽסֶפְךָ֫ – אוסף אותך, על משקל פּֽוֹקֶדְךָ֫, והשווא בהם הוא שווא נח.
אבל פֶּן אֹֽסִפְךָ֙ (בפסוקנו) שהוא עתיד, אם נאמר שהוא מן הקל, משפטו אֶֽאֱסָפְךָ֫ ובשווא נח, על משקל אֶֽעֱבָדְךָ֫, אֶֽעֱזָבְךָ֫, אלא שבא על דרך נחי פ"א־אל"ף, על משקל אֹֽכַלְךָ֫, אֹֽמַרְךָ֫, והסמ"ך עא"ן־הפועל בחירק מקום פתח. וכן מצינו אֺֽסְפָה֙ הַצֺּלֵעָה (מיכה ד, ו), שמשפטו אֶאֱסֺף, ובא על דרך נחי פ"א, על משקל אֺֽכְלָ֫ה, אֺֽמְרָ֫ה, כמו: וְאֺֽכְלָה֙ מִצֵּיד בְּנִי (בראשית כז, כה), וְאָמַרְתָּ אֺֽכְלָ֣ה בָשָׂר (דברים יב, כ), וְאֺֽמְרָ֣ה אֵלָיו (בראשית מו, לא).
ואם נאמר שהוא מבניין הפעיל, משפטו אַֽאֲסִֽיפְךָ֫, בשווא נע, ולפי זה קשה, כיוון שלא מצינו שורש א-ס-פ בבניין הפעיל.
ובאשר לפסוק אָסֹף אֲסִיפֵם ראה מה שכתבתי להלן (הפטרת שחרית תשעה באב, ירמיהו ח, יג).
ובמסורה הגדולה והקטנה נמסר על פֶּן אֹֽסִפְךָ֙ (בפסוקנו): "ג' וחסר", הראשון בשמו"א, השני במל"ב, השלישי בדה"ב. אך צריך עיון אם 'וחסר' קאי על וא"ו אחר האל"ף או על יו"ד אחר הסמ"ך.
וראיתי חובה להעיר על הדברים שנכתבו במסורת מדויקת שכתב שהשווא נע, ורצה להביא לו ראיה וחיזוק מן המדקדקים שהביא שם, שחלק מדבריו אינם נכונים, וחלק מדבריו מקוטעים, והבה נענה על דבריו אחד לאחד.
א. מה שכתב: "הקריאה הנהוגה במלה זו, הגעיה בסמ"ך והפ"א רפה ובשווא מתנועע, על משקל אוֹשִֽׁיבְךָ֥ באהלים (הושע יב, י)" – ראשית, לשונו מטעה את רוב הציבור התמים. מדוע כתב: "הקריאה הנהוגה"? וכי הוא לא יודע שהרבה נוהגים אחרת? מן הראוי היה לדייק ולומר שהקריאה הנהוגה 'אצלם', ולהוסיף ולומר שיש הרבה נוהגים אחרת, ומזה הציבור יבין שיש מנהגים שונים בקריאתה. אבל לומר "הקריאה הנהוגה", הציבור מבין שהיא קביעת עובדה שכך הוא המנהג ואין זולתו. שנית, היה צריך לומר שלדעת מי שאומר שהמלה אֹֽסִפְךָ֙ היא משורש י-ס-פ, זה רק מצד משפטה הייתה ראויה להיות על משקל אוֹשִֽׁיבְךָ֫, אבל לא לקבוע שגם קריאתה על משקל אוֹשִֽׁיבְךָ֫, שאם כן, מה באו לחדש המדקדקים באמרם שהיא אינה כמשפטה? הרי היא כבר כמשפטה. ולהבין זאת יותר, ניקח לדוגמא את מלת אֺבִידָה שהזכרנו לעיל, שמשפטה אַֽאֲבִידָ֫ה, האם בגלל שמשפטה אַֽאֲבִידָ֫ה נוכל גם לקרותה אַֽאֲבִידָ֫ה במקום אֺבִידָה? ודאי שלא! משפטה לחוד וקריאתה לחוד.
ב. מה שכתב: "וכן הוא בכמה הפטרות ישנות כת"י מחכמי תימן הראשונים" – מדבריו משמע שברוב ספרי תימן אינו כן, אז איך אפשר להעדיף את המעט על פני הרוב? וכן מה שכתב בהמשך: "וכן העיר הרמ"ש דבמקצת ספרים יש מאריך בסמ"ך" – משמע שברוב הספרים אינו כן, ואם כן היכן תופס אצלו מקום הפסוק "אחרי רבים להטות"?
ג. מה שכתב: "ובמקצתן הוסיפו עוד יו"ד אחרי הסמ"ך נוסף על הגעיא שבסמ"ך כדי שלא לטעות להניח שווא הפ"א" – כאן כבר הדברים מבהילים ומזעזעים. מי הוא זה ואי זה הוא שההין להניף את ידו לחבל בספרים ולשנות את מסורת הכתיבה? על זה נאמר "כל המשנה ידו על התחתונה". אוי לנו אם הרשות הייתה נתונה לכל אחד שיוסיף אותיות או יגרע אותיות בכתיב כדי למנוע טעויות מאנשים חסרי ידע. שאם כן, כל אחד היה משנה לפי דעתו, וכל האמת שנמסרה מפי ראשונים ואחרונים הייתה יורדת לטמיון. ולהמחיש יותר את הדברים החמורים הללו, ניקח לדוגמא את הפסוק וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ (מיכה ז, יז), שמשפטה בשתי יודי"ן, אחת יו"ד ה-אית"ן והשנייה יו"ד פ"א־הפועל, והשווא ברי"ש נע לכל הדעות, לפי שהיא מעניין 'יראה', ובכל זאת באה ביו"ד אחת אם לדרש אם לסוד. וכאן באמת הסיכוי גדול לטעות ולקרוא אותה וְיִרְאוּ בשווא נח, שהוא עניין 'ראייה'. אז האם בגלל שיש חשש שמישהו יכול לטעות ולקרוא אותה בשווא נח, זה נותן היתר למאן דהוא לבוא ולהוסיף בכתוב עוד יו"ד? ודאי שכל בר דעת ייחרד ויילפת מן המחשבה הזאת. וכן להיפך, בפסוק קֺרִאים אֶל יְיָ' (תהלים צט, ו) קריאתה באל"ף נאלמת (אינה נהגית), האם יכול לבוא מאן דהוא ויבקש להשמיט את האל"ף מן הכתוב ולכתוב קוֹרִים בגלל שיש חשש שהקורא יטעה וישמיע אותה במבטא כמו שאכן הרבה טועים? ודאי שלא! וכעזה"ד במאות מילים שבאו בחסיר או יתיר, בקרי או בכתיב, לא לשוא המה, אלא באו כך בכוונה מכוונת כדי להוציא מהן דרשות ורמזים וסודות מעבר לכוונה הפשטית. אז האם יכול אדם, ובפרט בדורנו, להוסיף אותיות או לגרוע אותיות כפי ראות עיניו בגלל שיקולים הנובעים מנגיעה אישית? האם אחרי כל זה אפשר לעמוד ולומר: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"? לא ולא! זו עדות שקר! כיוון שזאת לא התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וכבר אמרו חז"ל (מדרש רבה תחילת פרשת וארא, ומדרש תנחומא וארא אות ה"א, ובירושלמי): "דאמר הקב"ה לאות יו"ד של "לא ירבה", ייבטלו אלף שלמה וכיו"ב ולא יתבטל קוצו של יו"ד…
ד. מה שכתב: "ועוד כתב במאמר המאריך אשר לו וז"ל, עוד קרוב אני לומר שהתנועה קטנה שהיא במקום תנועה גדולה, אף אם אין בה מאריך, השוא שאחריה נע, כמו פֶּן אֹסִפְךָ, אפילו לאותם הספרים שאין בהם מאריך בסמ"ך עכ"ל" – כאן בכוונה גרע מדברי המנחת שי כדי שלא תיחשף הסתירה בין דברי המנחת שי לדברים שהוא ייחס לו. מדוע הוא השמיט את שתי הדוגמאות השניות שהביא המנחת שי בהמשך, והן: הִנְנִי אֹסִפְךָ (מל"ב כב, כ; דה"ב לד, כח) שעליהן אומר המנחת שי שהשווא בהן נע בדיוק כמו שאמר על פֶּן אֹסִפְךָ? והתשובה היא פשוטה, שאם הוא לא היה משמיט את שתי הדוגמאות הללו, הייתה מתעוררת סתירה מניה וביה, כיוון שבהמשך הוא כתב על שתי הדוגמאות הללו שהן בשווא נח, כלומר הפך מן המנחת שי: וזה לשונו במסורת מדויקת "דבודאי בשתים הללו במלכים ובדברי הימים קריאתן בגעיא באל"ף ובחירק קל ושוא נח… ואם כן, קם דינא ועלה בידינו מבורר כי אֹסִפְךָ דגבי יאשיה במלכים ובדברי הימים קריאתן בחירק קל והנחת השוא, כי הגעיא שבהן באל"ף יען שהם לשון התכנס, אך אֹסִפְךָ דהכא קריאתה בכבדות בחירק מלא והנעת השווא כי הגעיא שבה בסמ"ך יען שעניינה לשון כליון…"
ה. מה שכתב בהמשך: "הרי לך מפורש מדברי המדקדקים, רבי' יונה אבן גנאח, והרד"ק, והר"ר שלמה בן מלך דקריאת המלה על משקל אֺבִידָה בחירק מלא יען שהיא מהבניין הכבד שננקד האל"ף בחולם, והיה משפטו להנקד בחטף פתח כמו מלת אֲסִיפֵם, ואם כן קריאת החירק שבסמ"ך נשאר על מכונו כמו שהוא במלת אסיפם שקריאתו בכבדות, לא בחירק קל, וצריך לקרותה כאלו אתה אומר אוֹסִ-פְךָ, מפני שעניינה כליון, וכמו שתרגם יונתן דלמא אֲשֵׁיצֵינָךְ, וכן פירשו במצודת ציון עניין כליון עיי"ש, וכן דעת רבי' ישעיה ז"ל, שכן כתב פן אוסיפך, שורשו יסף והוא פועל כבד עכ"ל בקיצור" – מכל מה שאמר עד כה, צריך לידע שהרד"ק ור' שלמה ן' מליך ור' יונה ן' ג'נאח, דיברו על זרות המלה בלבד, ואמרו שמלת אֺסִפְךָ זרה כמו מלת אֺבִידָה שהיא זרה. אבל אף אחד מהם לא דיבר מאומה לא על השווא אם הוא נח או נע, ולא על אופן קריאתה, ובטח לא אמרו שקריאת אֺסִפְךָ על משקל אֺבִידָה. אז איך כתב: "הרי לך 'מפורש' מדברי המדקדקים… 'דקריאת' המלה על משקל אֺבִידָה בחירק מלא"? מי מהם דיבר על אופן קריאת המלה, ואיך בכלל אפשר לקרוא את מלת אֺסִפְךָ על משקל אֺבִידָה?
ו. בפסקה השלישית כתב: "ואם כן, הקוראים אותו בחירק קל וחוטפים את הפ"א כדי להניח השוא שבו, הרי הם הופכים אותו היפך דברי המפרשים והמדקדקים, ועוד, שאינם מבדילים בקריאתם בין השורש הזה, בין אסף שעניינו כליון, ובין אסף שעניינו כינוס" – דבריו אלה בטלים ומבוטלים וחשובים ככלי חרס הנשבר שאין בו ממש. האם מפני שבפסוקנו עניינו 'כיליון' ובמלכים ובדברי הימים עניינם 'התכנסות', זה אומר שגם בקריאתן הן צריכות להיות שונות? מי פתי יאמין לדברי הבל שכאלה? הרי מצינו הרבה מילים בין פעלים בין שמות, בין שבאו בנפרד בין שבאו בכינויים, שאף על פי שהן שונות במשמעותן, אין עובדה זאת מכרחת שגם קריאתן תהיה שונה, כיוון שלא תמיד המשמעות נקבעת על פי הקריאה, אלא פעמים שהמשמעות נקבעת לפי העניין או המאמר, כגון: כָּל זָכָר בַּכֺּהֲנִים יֺאכְלֶנּוּ (ויקרא ז, ו) תרגומו 'יֵיכְלִנֵּיהּ' מעניין 'אכילה', ואילו רָעָב וָדֶבֶר יֺאכְלֶנּוּ (יחזקאל ז, טו) תרגומו 'יְשֵׁיצִנֵּיה' מעניין 'כיליון והשמדה'. הנה לפנינו שתי מילים בשתי משמעויות שונות, ואף על פי כן הן שוות בקריאתן, אבל לא יעלה על הדעת לומר שבראשונה השווא נח ובשנייה השווא נע או להיפך בגלל שבמשמעותן הן שונות, כיוון שרק העניין יפריש במשמעותן. וכן: כִּי תֺאכְלֶנּוּ הַתֺּלָעַת (דברים כח, לט) תרגומו 'תֵיכְלִנֵּיהּ' מעניין 'אכילה', ואילו וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֺּאכְלֶנּוּ (ישעיהו לא, ח) תרגומו 'יְשֵׁיצִנֵּיה' מעניין 'כיליון והשמדה'. היעלה על הדעת לומר שבראשונה השווא נח ובשנייה השווא נע או להיפך בגלל שבמשמעותן הן שונות? ודאי שלא! וכן אֺרוּ עֵינַי (שמו"א יד, כט) עניינו 'אור', אבל אֺרוּ אָרוֹר (שופטים ה, כג) עניינו 'קללה', ובשתי הדוגמאות הללו לא רק שהמשמעות שונה, אלא גם השורשים והזמנים שלהן שונים, שהראשונה היא פועל עבר לנסתרות משורש א-ו-ר, והשנייה היא ציווי לנוכחים משורש א-ר-ר, ובכל זאת הן שוות גם בקריאתן וגם בהטעמתן.
וכן עזה"ד בהרבה מילים, כמו: וְכַמַּיִם.. אֲשֶׁר לֺא יֵאָסֵפוּ (שמו"ב יד, יד) עניינו 'התקבצות', אבל וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ (הושע ד, ג) עניינו 'כיליון'. וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כב, ב) עניינו 'כינוס', אבל וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ (מל"ב ה, ו) עניינו 'הסרה'. לֺא תֺסֵף עָלָיו (דברים יג, א) עניינו 'הוספה', אבל תֺּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן (תהלים קד, כט) עניינו 'אסיפה', ומשפטו 'תֶּאֱסֺף'. בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א, ה) עניינו 'יצירה', אבל וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם (ישעיהו מב, ו) עניינו 'שמירה'. וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (במדבר כא, ב) עניינו 'השמדה', אבל וְהַחֲרַמְתִּי לַייָ' בִּצְעָם (מיכה ד, יג) עניינו 'הקדשה'. וְעַל עַם חֶרְמִי (ישעיהו לד, ה) עניינו 'כיליון', אבל וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי (יחזקאל לב, ג) עניינו 'רשת דייג'. וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ (הושע י, ו) עניינו 'בושה', אבל וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ (הושע יג, טו) עניינו 'יובש'. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם (בראשית כח, כא) עניינו 'חזרה', אבל וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְיָ' (תהלים כג, ו) עניינו 'ישיבה'. וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא (בראשית לב, יג) עניינו 'לינה', אבל וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה (שמות יז, ג) עניינו 'תלונה'. וַיָּגָר אַבְרָהָם (בראשית כא, לד) עניינו 'מגורים', אבל וַיָּגָר מוֹאָב (במדבר כב, ג) עניינו 'יראה'. וְעֶצֶם לֺא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (שמות יב, מו) עניינו 'שבירה', אבל אֺכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף (דברים ב, ו) עניינו 'קנייה'. כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֺּר (שמות כא, לג) עניינו 'חפירה', אבל וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה (מל"ב ו, כג), עניינו 'עריכת סעודה'. פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד, ד) עניינו 'ממשל, שליטה', אבל אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה (יחזקאל יח, ב) עניינו 'פתגמים, חידות, מליצה'. גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז (תהלים קיט, כב) עניינו 'הסרה', אבל גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט, יח), עניינו 'גילוי'. וְלֺא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי (שמו"א כ, ב) עניינו 'הודעה', אבל גָּלֺה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ (עמוס, ז, יא) עניינו 'גלות'. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֺב (דברים לג, י) עניינו 'הוראה', אבל אֵת אֲשֶׁר יֺרוּ מֵעַל הַחוֹמָה (שמו"ב יא, כ) עניינו 'ירי'. אוֹרֶה אֶתְכֶם (איוב כז, יא) עניינו 'הוראה', אבל שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה (שמו"א כ, כ) עניינו 'ירי'. לִבְנוֹת צְלָפְחָד (במדבר לו, ו) עניינו 'תולדות', אבל לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ (ירמיהו א, י) עניינו 'בנייה'. וַיִּקֺּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם (ויקרא כד, יא) עניינו קללה', אבל וַיִּקֺּב חֺר בְּדַלְתּוֹ (מל"ב יב, י) עניינו 'ניקוב, חֵרור'. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג, כ) עניינו 'לקיחת רבית', אבל כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ (משלי כג, לב) עניינו 'נשיכה, נגיסה'. וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת (שמות מ, כא) עניינו 'כיסוי', אבל וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ (שמו"ב יב, כ) עניינו 'סיכה'. יַעְלֵם יְיָ' עָלֶיךָ (דברים כח, סא) עניינו 'העלאה, הבאה', אבל אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ (איכה ג, נו) עניינו 'התעלמות'.
וכן יש מילים שיש להן שלוש או ארבע או חמש משמעויות שונות, ואף על פי כן קריאתן אחידה, כמו: וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת (בראשית כו, כא) עניינו 'חפירה בקרקע'. וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ (דברים א, כב) עניינו 'ריגול'. וְיַחְפְּרוּ וְיֺאבֵדוּ (תהלים פג, יח) עניינו 'בושה'.
וכן: לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ (ישעיה מא, טו) עניינו 'משונן'. וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ (תהלים סח, יד) 'כינוי לזהב'. וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ (משלי יב, כז) עניינו 'למדן, שקדן'. מְשֻׁלֶּמֶת בַּת חָרוּץ (מל"ב כא, יט) 'שם פרטי לחותן מנשה'.
וכן: עַד אֵלוֹן מוֹרֶה (בראשית יב, ו) 'שם מקום'. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כא, יח) עניינו 'מרד'. אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֺכִי מוֹרֶה (שמו"א כ, לו) עניינו 'ירי'. גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה (תהלים פד, ז) עניינו 'גשם, מטר'. מִי כָמֺהוּ מוֹרֶה (איוב לו, כב) עניינו 'הוראה'.
מן האמור עד כה, אנו נוכחים למלה מסוימת שפעמים יכולה לשמש כשם מקום ופעמים כשם עצם ופעמים כשם תואר ופעמים כפועל, ואף על פי כן קריאתה אחת ושווה לכול המשמעויות. ועוד כהנה וכהנה דוגמאות תמצא בחיבורי אמרי לשון (פרק יד).