פורום אוצר החכמה

בעקבות אשכול זו, ותגובתי שם יצא לי להתבונן בפירוש תיבת 'לאסור'. דומני בספרות התורני בד"כ הכוונה ללשון קונם או הקדש, אבל כנראה אחרים משתמשים בו כשכוונתם הוא שלא להרשות. הצדק עם מי?

עם שניכם.
בלשון התורה "לאסור איסר על נפשו" זה כמו מר ואילו בלשון חכמים "לאסור" הכוונה ליצור מצב שאסור ולאו דווקא בנדר כמו בקדושין "דאסר לה אכ"ע כהקדש" ואמנם הקדש זה חלות של נדר אבל ברור שהאוסר אשה ע"י קידושיה לו אינו אוסרה בנדר.

אדרבה מש"כ הגמ' גבי קידושין עוד ראיה שלשון 'אסר' בחז"ל ר"ל מעין הקדש. ולא כמו בלשון המדוברת היום, שמשתמשים בלשון אוסר והכוונה רק שאינו מרשה לשני להשתמש בחפצא שלו.

המתפיס באשת איש הוא מתפיס בדבר הנדור?

כדכד כתב:המתפיס באשת איש הוא מתפיס בדבר הנדור?

הגמ' אומרת להדיא שנקטו לשון קידושין משום שאוסרה כהקדש. יש מפרשים שבאמת יש שייכות בין איסור אשת איש להדקש. אבל גם לפי פשוטו, עכ"פ מבואר שזו לשון מושאל מהקדש, והיינו משום שהם השתמשו בלשון 'לאסור' באיסורי הקדש וקונם. לא אמרו שאסרה אכולי עלמא כבשר בחלב. אמנם הקדש דוגמא טובה יותר לאיסור אשת איש מבשר בחלב, שהאיסור לאחרים הוא מה שהיא מיוחדת לו, אבל עכ"פ נקטו לשון אוסרה בדמיון לאיסור הקדש.
כמובן יש גם לשון איסור בחז"ל כלפי איסורי תורה, שלא שייך להקדש כלל. אבל זה לא שייך לנידון דידן, כשאדם אוסר משהו.

כלפי לייא
הלשון קידושין מושאל מהקדש
לא הלשוון אוסר.
מה תגיד על אין אדם אוסר דבר שאי נו שלו בכלאים?