פורום אוצר החכמה

אשמח להיעזר בחו"ר הפורום במציאת מילים בגוף ראשון שהוראתן לגוף שני. דוגמה לא קיימת למה שאני מחפש: הלכתי (אני) שמשמעותו הלכת (את).

מנין שיש דוגמה כזו?

הֲל֧וֹא אַתָּ֣ה מִקֶּ֗דֶם יְיָ֧ אֱלֹהַ֛י קְדֹשִׁ֖י לֹ֣א נָמוּ֑ת (חבקוק א, יב)
לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא (איוב ז, כ)

ייש"כ הרב ביקורת תהיה, לגבי הדוגמה השניה שכחתי לציין שאני מעוניין בפעלים.
בינתיים קיבלתי בהודעה ממי שחפץ בעילום שמו:
שתי דוגמאות מהכתיב וקרי ברות (ג,ג-ד):
1. וירדתי [וְיָרַדְתְּ] הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
2. ושכבתי [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.

יישר כוח גדול!

המלים 'ירדתי' 'שכבתי' שבמגילת רות הן שריד מניב בשפה העברית, שבו צורת הפניה לנוכחת בזמן עבר דומה לצורת הפניה בזמן עתיד ובציווי.

יָרַדְתָּ, יָרַדְתִּי, יְרַדְתֶּם.
תֵּרֵד, תֵּרְדִי, תֵּרְדוּ.
רֵד, רְדִי, רְדוּ.
שָׁכַבְתָּ, שָׁכַבְתִּי, שְׁכַבְתֶּם.
תִּשְׁכַּב, תִּשְׁכְּבִי, תִּשְׁכְּבוּ.
שְׁכַב, שִׁכְבִי, שִׁכְבוּ.

ביקורת תהיה כתב:המלים 'ירדתי' 'שכבתי' שבמגילת רות הן שריד מניב בשפה העברית, שבו צורת הפניה לנוכחת בזמן עבר דומה לצורת הפניה בזמן עתיד ובציווי.

יָרַדְתָּ, יָרַדְתִּי, יְרַדְתֶּם.
תֵּרֵד, תֵּרְדִי, תֵּרְדוּ.
רֵד, רְדִי, רְדוּ.
שָׁכַבְתָּ, שָׁכַבְתִּי, שְׁכַבְתֶּם.
תִּשְׁכַּב, תִּשְׁכְּבִי, תִּשְׁכְּבוּ.
שְׁכַב, שִׁכְבִי, שִׁכְבוּ.

?

חיים שאול כתב:

ביקורת תהיה כתב:המלים 'ירדתי' 'שכבתי' שבמגילת רות הן שריד מניב בשפה העברית, שבו צורת הפניה לנוכחת בזמן עבר דומה לצורת הפניה בזמן עתיד ובציווי.

יָרַדְתָּ, יָרַדְתִּי, יְרַדְתֶּם.
תֵּרֵד, תֵּרְדִי, תֵּרְדוּ.
רֵד, רְדִי, רְדוּ.
שָׁכַבְתָּ, שָׁכַבְתִּי, שְׁכַבְתֶּם.
תִּשְׁכַּב, תִּשְׁכְּבִי, תִּשְׁכְּבוּ.
שְׁכַב, שִׁכְבִי, שִׁכְבוּ.

?

מה לא מובן? ביקורת תהי', מציג לך את כל ההטיות של גוף שני, באותו "ניב" (כלשונו).

בשורת הדוגמאות הראשונה, הוא מציג לך את ההטיות בעבר: "ירדת" (גוף שני יחיד), "ירדתי" (גוף שני יחידה), "ירדתם" (גוף שני רבים).
בשתי השורות שבאות אח"כ הוא מראה לך, כי תוספת האות י' ליחידה וכן תוספת האותיות "תם" לרבים - מתווספת לא רק בעבר אלא גם בעתיד ובציווי, וכי אותה תוספת עצמה מתווספת (בעתיד ובציווי) - לא רק באותו "ניב" (כלשונו) - אלא בכל "הניבים".

בשלוש השורות שאח"כ הוא עושה אותו דבר, אבל לא עם הפועל ירד אלא עם הפועל שכב.

סליחות כתב:דוגמה לא קיימת למה שאני מחפש: הלכתי (אני) שמשמעותו הלכת (את).

כל הדוגמאות שניתנו לך - מאת אלה שקדמוני - לפי דוגמת "הלכתי" (אני) במשמעות של "הלכת" (את), ניתנו לך בצורות הכתיב בלבד, אבל הנה אתן לך גם בקרי:

ובכן כידוע הנביא יחזקאל לועג לפרעה מלך מצרים, שמתרברב שהוא כביכול הבורא (עפ"ל): "לי שייך יאורי, ואני בראתי את עצמי", או בלשונו של פרעה כפי שהיא מובאת ביחזקאל: "לי יאורי ואני עשיתיני" (כלומר אני עשיתי את עצמי), וא"כ שם המילה "עשיתיני" היא בגוף ראשון.

אבל מצינו גם בגוף שני נוכחת (בקרי):
שופטים יא לה: הכרע הכרעתיני.
שמואל א יט יז: למה ככה רמיתיני.
שמואל א כה לג: אשר כליתיני.
ירמיהו טו י: אוי לי אמי כי ילדתיני.
שה"ש ד ט: לבבתיני אחתי כלה לבבתיני.

הפשטן כתב:

סליחות כתב:דוגמה לא קיימת למה שאני מחפש: הלכתי (אני) שמשמעותו הלכת (את).

כל הדוגמאות שניתנו לך - מאת אלה שקדמוני - לפי דוגמת "הלכתי" (אני) במשמעות של "הלכת" (את), ניתנו לך בצורות הכתיב בלבד, אבל הנה אתן לך גם בקרי:

ובכן כידוע הנביא יחזקאל לועג לפרעה מלך מצרים, שמתרברב שהוא כביכול הבורא (עפ"ל): "לי שייך יאורי, ואני בראתי את עצמי", או בלשונו של פרעה כפי שהיא מובאת ביחזקאל: "לי יאורי ואני עשיתיני" (כלומר אני עשיתי את עצמי), וא"כ שם המילה "עשיתיני" היא בגוף ראשון.

אבל מצינו גם בגוף שני נוכחת (בקרי):
שופטים יא לה: הכרע הכרעתיני.
שמואל א יט יז: למה ככה רמיתיני.
שמואל א כה לג: אשר כליתיני.
ירמיהו טו י: אוי לי אמי כי ילדתיני.
שה"ש ד ט: לבבתיני אחתי כלה לבבתיני.

ביקורת תהיה הביא גם מהקרי.
אך כאן הצורה של מדבר פועל על מדבר בעבר ונוכחת פועלת על מדבר בעבר היא אותה צורה. בדומה לכך בזמן עתיד לנוכחות ונסתרות יש אותה צורה, וכן נוכח ונסתרת בעתיד.

חגי פאהן כתב:ביקורת תהיה הביא גם מהקרי.

אני דייקתי בלשוני וכתבתי אל פותח האשכול: "כל הדוגמאות שניתנו לך - מאת אלה שקדמוני - לפי דוגמת "הלכתי" (אני) במשמעות של "הלכת" (את), ניתנו לך בצורות הכתיב בלבד".
האם ביקורת תהי' הביא דוגמה מהקרי, עבור הדבר המאד מסוים הנ"ל - שאותו הדגים פותח האשכול - ושעבורו אני הבאתי דוגמה מהקרי?

חגי פאהן כתב:אך כאן הצורה של מדבר פועל על מדבר בעבר ונוכחת פועלת על מדבר בעבר היא אותה צורה. בדומה לכך בזמן עתיד לנוכחות ונסתרות יש אותה צורה, וכן נוכח ונסתרת בעתיד.

כמובן, וכי מישהו טען אחרת? אדרבא, זה בדיוק מה שחיפש פותח האשכול: שהתיבה עבור גוף שני תהי' זהה לתיבה עבור גוף ראשון, והוא אף נתן לכך דוגמה: "הלכתי". אילו התיבה עבור גוף שני לא היתה זהה לתיבה עבור גוף ראשון, אז פותח האשכול לא הי' טורח לפתוח את האשכול.

הפשטן כתב:

חיים שאול כתב:

ביקורת תהיה כתב:המלים 'ירדתי' 'שכבתי' שבמגילת רות הן שריד מניב בשפה העברית, שבו צורת הפניה לנוכחת בזמן עבר דומה לצורת הפניה בזמן עתיד ובציווי.

יָרַדְתָּ, יָרַדְתִּי, יְרַדְתֶּם.
תֵּרֵד, תֵּרְדִי, תֵּרְדוּ.
רֵד, רְדִי, רְדוּ.
שָׁכַבְתָּ, שָׁכַבְתִּי, שְׁכַבְתֶּם.
תִּשְׁכַּב, תִּשְׁכְּבִי, תִּשְׁכְּבוּ.
שְׁכַב, שִׁכְבִי, שִׁכְבוּ.

?

מה לא מובן? ביקורת תהי', מציג לך את כל ההטיות של גוף שני, באותו "ניב" (כלשונו).

בשורת הדוגמאות הראשונה, הוא מציג לך את ההטיות בעבר: "ירדת" (גוף שני יחיד), "ירדתי" (גוף שני יחידה), "ירדתם" (גוף שני רבים).
בשתי השורות שבאות אח"כ הוא מראה לך, כי תוספת האות י' ליחידה וכן תוספת האותיות "תם" לרבים - מתווספת לא רק בעבר אלא גם בעתיד ובציווי, וכי אותה תוספת עצמה מתווספת (בעתיד ובציווי) - לא רק באותו "ניב" (כלשונו) - אלא בכל "הניבים".

בשלוש השורות שאח"כ הוא עושה אותו דבר, אבל לא עם הפועל ירד אלא עם הפועל שכב.

שאלתי על המשפט המסומן בקו, מה הכוונה שריד מניב בשפה העברית וכו׳, וכי מה שונה מגילת רות משאר הספרים שהם נכתבו בניב א׳ והיא בניב ב׳, וגם מהיכן לקח שהי׳ ניב כזה ושנעמי דיברה בו

חיים שאול כתב:שאלתי על המשפט המסומן בקו, מה הכוונה שריד מניב בשפה העברית וכו׳, וכי מה שונה מגילת רות משאר הספרים שהם נכתבו בניב א׳ והיא בניב ב׳

העובדה שבימיהם היו כמה ניבים, מוזכרת גם בתנ"ך עצמו, למשל אירועי מגילת רות נכתבו "בימי שפוט השופטים", והנה בספר "שופטים" עצמו מובא (שם יב) - שבני אפרים לא ידעו לבטא את האות שין - ושלכן בניב שלהם הם אמרו "סיבולת".
אם אני מפרש נכון את ביקורת תהי', לענ"ד הוא אמנם לא ניסה לטעון שנעמי אמרה "סיבולת", אם כי לענ"ד הוא כן ניסה להוכיח - מתיבות "אַת ירדתי" וכן "אַת שכבתי" וכדומה - שהיא הייתה דוברת ניב שונה מהמקובל. ואם שגיתי בהבנת דברי ביקורת תהי', הוא מוזמן לתקנני בכוונתו.

מקובל שבפרוטו-שמית (צפונית-מערבית) סימון הנוכח היה -ָ(ה) והנוכחת -ִי, -ךָ לעומת -כִי, א[נ]תָה לעומת א[נ]תִי, קָטַלתָ(ה) לעומת קָטַלתִי.
כך הדבר למשל באכדית, וכן באיתיופית (בהחלפת ת בכ).
תופעה ידועה שהתנועה האחרונה נשמטת, ובערבית והרבה מניבי הארמית (כולל סורית) נשמרו צורות הנוכחת ואילו הנוכח התקצר ל-ְ: לךְ, אנתְ, קטלתְ. שימור התנועה בנוכחת היה הכרח פרדיגמי, ובאמת יש ניבים בערבית שמשוים הנוכחת לנוכח. גם בעברית השומרונית השתמרה אתִי וקטלתִי (למשל, בראשית ג-יג: מה זאת עשיתי, טז-ח: אי מזה באתי). [אך מסתבר שעברית נו"ש הושפעה כאן מארמית, ראה השגת קימרון על בן-חיים בקרית ספר נד עמ' 365 ובספרות המצויינת אצלו.]
בעברית יש נטייה לשמר תנועת -ָ יותר מ-ִ (ראה למשל בלאו, פונולוגיה ומורפולוגיה של העברית המקראית, 1.18.1n). בהתאם לכך, צורת הנוכח השתמרה והנוכחת התקצרה. שרידים (או - ע"פ רוב: השפעה ארמית) אפשר למצוא:
1. בצורות העתיד והצווי,
2. בצורות כמו: רעתכִי (ירמיה יא-טו, וי"א שגי' השבעים בפסוקנו: מעליכִי) עונכִי תחלאיכִי חייכִי המעטרכִי נעוריכִי (תהל' קג-ג ד ה, במגיה"מ: עונך) למנוחיכִי עליכִי (שם קטז-ז) בתוככִי (שם יט, קלה-ט) אזכרכִי (שם קלז-ו),
3. בחיבור לכינוי: הכרעתִני (שופטים יא-לה) רמיתִני (ש"א יט-יז) כלתִני (שם כה-לג) מצאתִים (ירמיה ב-לד) ילדתִני (שם טו-י) ונתתִיהו (יחז' טז-יט) נשאתִים (שם נח) לבבתִני (שה"ש ד-ט *2) [וע"ע בכתיב ירמיה ב-כז, וע"ע יהושע ב-יח],
4. בקו"כ אלו:
~ אַתְּי (שופטים יז-ב, מ"א יד-ב, מ"ב ד-טז, כג, ח-א, ירמיה ד-ל, יחז' לו-יג),
~ לָכְי (מ"ב ד-ב, ושמא גם שה"ש ב-יג), שכנכִי (שם ג) נשיכִי (שם ז) בניכִי (שם),
~ אָלִיתְי (שופט' יז-ב) הֹלֶכֶתְי (מ"ב ד-כג) וַתָּבֹאתְי (ש"א כה-לד) לִמַדְתְּי (ירמיה ב-לג) קָרָאתְי (שם ג-ד) דִבַּרְתְּי (שם ה) שָמַעַתְּי (שם ד-יט) יֹשַבְתְּי (שם כב-כג, וע"ע שם י-יז ויחז' כז-ג ואיכה ד-כא, ועי' הכרעת ר"ת עמ' 65 והשווה נשברת יחז' כז-לד) מְקֻנַנְתְּי (שם) הָלָכְתְּי (שם לא-כ) הִרְבֵּיתְי (שם מו-יא) שֹׁכַנְתְּי (שם נא-יג) אָכָלְתְּי (יחז' טז-יג) נָתַתְּי (שם יח) זָכַרְתְּי (שם כב, מג) עָשִׂיתְי (שם לא, מג, מז, נא) הָיִיתְי (שם) וְיָרַדְתְּי (רות ג-ג) וְשָכַבְתְּי (שם ד).
5. בארבע מקומות (לפחות) ייתכן שפעלים במשקל פעלתִּי הקיימים בנוה"מ הם באמת צורות נוכחות (אלא שהתפרשו כצורות מדבר ולכן לא הוחלפה קריאתם):
A. מיכה ד-יג: החרמתִּי - שוים ת"י (לפי כת"י היסוד במהדו' שפרבר, מק"ג הכתר, מק"ג 'על התורה', וכ"נ מההקשר) פשיטתא ותה"ש [Ο (-תה"ש הנפוץ, המושפע מאוריגן) ו-Οι γ (-עקילס סומכוס וקאיגה-תיאודוטיון)] ווולגטה שהמילה נוכחת (בניגוד לטעמים?).
B. ירמיה ב-כ: שברתִּי, נתקתִּי - נוכחת לתה"ש (διέσπασας או διέρρηξας (-נוכח), כן בכל המקורות (לפי Swete, Rahlfs ו-Holmes). במהדורת המשושה של Field מובא διέσπασα (-מדבר) כתרגומם של עקילס וקיאגה-תיאודוטיון ל'נתקתי', ע"פ הסירו-הכספלה, ולא מובא נוסח חילופי ל'שברתי', וצ"ע), בניגוד לת"י ופשיטתא (וראה שד"ל). [בקניקוט מכת"י אחד (170): שָבַרְתְּ.]
C. יחזקאל טז-נ: ראיתִי - נוכחת לתה"ש נוסח Οι γ (εἶδες, נוכח) ו-וולגטה, בניגוד לת"י פשיטתא ותה"ש נוסח Ο (εἶδον, מדבר, כמו בישעיה מד-טז). [בכת"י ADD 9400 נמסר: נ"א רָאִית; בכת"י הספרייה הבריטית ADD 9405-6: רָאִיתִי כת' רָאִית ק' (בניגוד למסורה (בתחילת מלכים, או"א 127 וע"ע 126, פרנסדורף עמ' 365) המוסרת מג מילין כתבן י בסוף תיבות' ולא קריין).]
D. שופטים ה-ז: שקמתִּי - מקובל במחקר (מחמת הבעייה הסינטקטית של 'דבורה' - בעייה שהעסיקה גם את ת"י והפשיטתא) שמשמעותה המקורית הייתה נוכחת. בתה"ש נסתרת, כאילו כתוב שֶׁקָמַת (שמא משתקפת כאן גלגול של שקמתי נוכחת: שַׁקַמְתִּי>*שַׁקַמְתְּ>שׁקָמַת). לת"י ופשיטתא מדבר.
*. ירמיה ב-יט: פַּחְדָתִי - המקרה היחיד (במקרא) שבא שרש זה במשקל 'פחדה' (ראה רד"ק), ובאמת בפשיטתא תורגם כאילו כתוב פָּחַדְתְּ אֵלַי (= ממני), וכן בלטיני העתיק (מהדורת Sabatier וצויין ב-BHS, וראה D L Everson, The Book of Jeremiah עמ' 394 ואילך), וייתכן שקראו פָּחַדְתִּי ונתפסה כנוכחת (וראה ר"י אבן כספי). תה"ש קורא כאן בחרתִּי (חילוף פ-ב, ד-ר) מדבר, עקילס וסומכוס קוראים פחדתִּי מדבר, וכת"י.

[אגב, הלטיני העתיק תירגם 'פחדתי' - speraveris, לשון ייחול ומשיכה. למשמעות זו של שרש 'פחד' השוה הושע ג-ה שת"י וּפָחֲד֧וּ - וְיִתְנְהוֹן* (אך ייתכן שהוא לפי העניין, בגלל 'אל', והשווה פשיטתא: ונדעון למריא), וכן פירש ראב"ע שם וראה מהר"י קרא. והשוה גם מיכה ז-יז. [בשני אלה בלטיני העתיק, כמו בתה"ש (Ο, עקילס וסומכוס) ווולגטה, לשון יראת הרוממות.] מנדלקרן בקונקורדנציה שלו קושרו ל'פחז' ו'דחף' (ועיין תורה שלמה לבראשית מט-ד מאמר נב [ויש להוסיף לאדר"נ נו"ב ולקח טוב (ע"ש): שכל טוב], וראה THOT והשוה ישעיה ס-ה). [וע"ע ירמיה לו-טז, ובמילונים: גזניוס-בוהל ו-BDB ו-HALOT (ע"פ THOT) ו-Cline (ובייחוד בביבליוגרפיה ערך 'פחד').]
*וְיִתְנְהוֹן - שרש ארמי (מניב ה'ארמית יהודית ליטורגית של התרגומים הקדומים' - CAL) שקיים רק בת"י ומופיע 12 פעמים בלבד (ש"א ז-ב, יב-יד [כך במק"ג הכתר ('והייתם' מלשון 'נהי'?), ב-CAL מובאות שלשה נוסחות], ישעיה נג-ה [נוסח CAL ומק"ג הכתר ('ובחברתו' מלשון חיבור?), י"ג: וְכַדְנָצֵית], ירמיה ג-יז, טו-יט [נוסח CAL ומק"ג הכתר, י"ג: יְתוּבוּן, ונ"א ב-CAL: ייתינון, ושמא צ"ל בב'], ל-כא, לא-כא, לג-יג, הושע ב-יז, יח, ג-ג, ג-ה), ומשמעותו הבלעדית היא משיכה ואסיפה, וכן פירשוה רש"י ורד"ק ש"א ז-ב. י"א שהשרש - במשמעות זו - קיים גם בעברית המקראית: וינהו (ש"א ז-ב, לפי ת"י ורש"י ועיין רד"ק), נה (יחזקאל ז-א, לפי רש"י שמואל הנ"ל), ותהינו (דברים א-מא, לפי תה"ש וראה רס"ג, וראה בקונקורדנציה של מנדלקרן ערך 'הון', הוא קישר לזה גם מידת הלח 'הין', וראה גם בביגליוגרפיה של Cline לערכים 'הון' 'הין' ו'נהה'), ועיין במאמרו של א. רופא, וינהו כל בית ישראל אחרי ה' (שמואל א ז 2): האיגרון המקראי לאור הביקורת הספרותית-ההיסטורית, בתוך: ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשעא, עמ' 355-362, ובספרות הנרחבת המובאת אצלו. וראה באשכול זה.]

מגילות ימה"מ (המקראיות) משופעות בצורות אלו (למשל, מגילת ישעיהו יז-י: שכחתי), וראה: קוטשר, מגילת ישעיהו עמ': 20, 142-3, 157-161, והספרות המצויינת אצל קימרון במאמרו בקרית ספר הנ"ל. [לפי א. יודיצקי (A Handbook of Biblical Hebrew, Eisenbrauns 2016, p. 109) הכנוי -תִּי לנוכחת בעבר נמצאת בתעתיקי אוריגן (כנוי הנוכח אצלו הוא, בדר"כ, -תְּ), אך לא מצאתיו ברשימה שב-Hatch-Redpath עמ' 199-216. בנוה"מ יש רק שני מקרים של נוכחת בתהלים: אמרתְּ (טז-ב, רוב כתה"י של נוה"מ ותרגום; בפשיטתא ותה"ש וכמה כ"י ודפ"י של נוה"מ: אמרתִּי, מדבר) ו-שגמלתְּ (קלז-ח). קטעי המשושה הידועים אינם מכילים מקומות אלה.]

על התופעה ראה (מלבד הדקדוקים הקלסיים כמו גזניוס ומוראוקה ועוד המזכירים את התופעה בקצרה): וויליאם וורייט, Lectures on the Comparative Semitic Linguistics, עמ' 172-3, ז' ש' הריס, תולדות להגי השפה הכנענית (באנגלית), עמ' 75, קוטשר, תולדות השפה העברית (באנגלית) #: 41, 53-54, 171, 180-181, והספרות המצויינת אצלו, בלוי בספרו הנ"ל עמ': 55, 161-162, 203, 208-209 והספרות המצויינת אצלו (ובמאמרו: Remarks on the Development of some Pronominal Suffixes in Hebrew), ובאריכות בספרו של אהרן הורנקול על לשונו של ספר ירמיה, עמ' 112-119.

יישר כוח גדול הרב יאיר, השופע כמעיין המתגבר!
מה שכבודו מקפל לתגובה אחת, צריך עיון כמה שעות טובות לפחות...

מצאתי מקור חשוב נוסף להבנה ש'ראיתי' שביחזקאל טז-נ הוא נוכחת: פירוש יהודי-יווני עתיק שנמצא בגניזה ונדפס אצל Nicholas De Lange - Greek Jewish Texts from the Cairo Genizah, Mohr Siebeck 1996:

יאיר אתמר כתב:צורת הנוכח השתמרה והנוכחת התקצרה. שרידים...אפשר למצוא:
...
4. בקו"כ אלו: אַתְּי...לָכְי...שכנכִי...נשיכִי...בניכִי...אָלִיתְי...הֹלֶכֶתְי...וַתָּבֹאתְי...לִמַדְתְּי...קָרָאתְי...דִבַּרְתְּי...שָמַעַתְּי...יֹשַבְתְּ...מְקֻנַנְתְּי...הָלָכְתְּי...הִרְבֵּיתְי...שֹׁכַנְתְּי...אָכָלְתְּי...נָתַתְּי...זָכַרְתְּי...עָשִׂיתְי...הָיִיתְי...וְיָרַדְתְּי...וְשָכַבְתְּי.

במקום "ישבת" צ"ל: "ישבתי".

הנני יוסיף, שהכוונה, הנני אוסיף.

תוכן כתב:הנני יוסיף, שהכוונה, הנני אוסיף.

זאת דוגמה למילה בגוף שלישי שהוראתה לגוף ראשון (וכן מקובל בעברית ישראלית מודרנית להגיד "אנא יגיד לך", וכיו"ב).
אבל פותח האשכול שאל על מילה בגוף ראשון שהוראתה לגוף שני.

הפשטן כתב:

יאיר אתמר כתב:צורת הנוכח השתמרה והנוכחת התקצרה. שרידים...אפשר למצוא:
...
4. בקו"כ אלו: אַתְּי...לָכְי...שכנכִי...נשיכִי...בניכִי...אָלִיתְי...הֹלֶכֶתְי...וַתָּבֹאתְי...לִמַדְתְּי...קָרָאתְי...דִבַּרְתְּי...שָמַעַתְּי...יֹשַבְתְּ...מְקֻנַנְתְּי...הָלָכְתְּי...הִרְבֵּיתְי...שֹׁכַנְתְּי...אָכָלְתְּי...נָתַתְּי...זָכַרְתְּי...עָשִׂיתְי...הָיִיתְי...וְיָרַדְתְּי...וְשָכַבְתְּי.

במקום "ישבת" צ"ל: "ישבתי".

ייש"כ, תיקנתי.

יאיר אתמר כתב:בארבע מקומות (לפחות) ייתכן שפעלים במשקל פעלתִּי הקיימים בנוה"מ הם באמת צורות נוכחות (אלא שהתפרשו כצורות מדבר ולכן לא הוחלפה קריאתם.

עוד שנים:
ירמיה ו-ב, עיין ת"י ושד"ל.
ישעיה כג-ד, ראה א. ליפינסקי, הקינה על נפילת צידון בישעיה כג, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך יד עמ' 82 ובהע' (וכ"כ גם מנדלקורן בקונק').

יאיר אתמר כתב:מקובל...
על התופעה ראה... ובאריכות בספרו של אהרן הורנקול על לשונו של ספר ירמיה, עמ' 112-119.

בעברית בע"ד שלו (פה) עמ' 123 והלאה ועמ' 136.