ופעמים נכתבות [ו]אפילו בנשימה לא נוציאם. והיא מלה זעירא בהיסמכה אל אשר אחריה, כי יבוא אחרי כן דגש חזק ולא יבוא זה הדגש אלא אם כן תקדמנו תנועה קטנה באמצע ובסוף המלה נח נסתר, כי אחר הנח נראה לא יוכל להיות הדגש חזק. לפיכך למ"ד אל משה לאמר דגושה, ולמ"ד אל משה ואל אהרן לאמר איננה דגושה.
ורבי מנחם די לונזאנו כתב ביאור אחר (אור תורה ריש פרשת וארא):
וכפי הנראה היה ראוי להיות רפה כיון שהיא סמוכה לאהוי ואין כאן לא דחיק ולא אתי מרחיק ובספרי המדקדקים לא מצאתי שידובר בה זולתי במכלול דף נז. חשב רד"ק לתת לזה טעם ולא אמר כלום כי רצה לדמותו למלה זעירא סמוכה, והיה צריך להראות לנו דוגמתו במלה בלתי זעירא ובלתי סמוכים, כי משה אינה מלה זעירא ולא סמוכה ועוד אפילו נודה שהודגש למ"ד לאמר לסבת הכח נסתר שקדמה בתי[בת] משה עדיין יקשה עליו קושיא חזקה שאם כן בפסוק ויאמר משה משה היה ראוי להדגיש מ"ם משה השני, וכן בפסוק לץ היין הומה שכר היה ראוי להדגיש השין וכן היה ראוי להדגיש למ"ד כן אעשה להם. ואולם מה שנ"ל בזה הוא, ידענו כי היה ראוי להניע אל"ף לאמר בשוא סגול כמו והיה לאכול, באמור אלי כל היום, אלא שלרוב ההשתמשות שנשתמשו במלה זו הניחו האלף להקל אך צריך לפחות להורות עליה בנשימה ולכן הלמ"ד בצרי התורה נחות. והנה אם נקרא הלמד רפה אחר שקדם לה נחות בסוף משה, טבע הלשון יביא להקרותה כמו בשוה למד ולא יהיה זכר לאלף הנחה אפילו בנשימה כמו על צוארי בנימין לכן הדגישו הלמד כי על ידי שהאדם מכה בה בח קריאתה הדגושה נצא קורא הלמד בצרי ונמצאת האל"ף נרגשת בנשימה.
והמדקדק רבי שלמה זלמן הענא הקשה על זה ועל זה, בסידורו בית תפלה (ריש פרשת תמיד) כתב על דבריו:
אמנם לא יתכן להדגיש שום אות בעבור אות או"י שאחריה... ובאמת ט"ס שם במכלות וצ"ל כי אחרי נח נראה ואחרי נח נסתר שהנגינה בת"ק שלפניו לא יוכל להיות הדגש חזק לפיכך למד אל משה לאמר ולמ"ד ואל אהרן לאמר אינה דגושה. וזה ברור ודוק.
ואילו ביסוד הניקוד (שער הדגש לב) מגיה בדרך אחרת וז"ל:
לכך אומר אני כי טעות סופר נפל בנוסח הרד"ק במכלול והטעות יתוקן רק ביתרון יוד אחת וביתרון מלת דגושה רצוני לאומר שמלת והיא צ"ל וה"א, ומלת דגושה מיותרת לגמרי וכך צריך להיות: ופעמים נכתבות ואפילו בנשימה לא נוציאם. וה"א במלה זעירא בהיסמכה אל אשר אחריה, כי יבוא אחרי כן דגש חזק ולא יבוא זה הדגש אלא אם כן תקדמנו תנועה קטנה באמצע ובסוף המלה נח נסתר, כי אחר נח נראה לא יוכל להיות הדגש חזק. לפיכך למ"ד אל משה לאמר, ולמ"ד אל משה ואל אהרן לאמר איננה דגושה.
למעשה בדקתי במכלול בכתבי יד, ואין שם זכר להגהות אלו.
מה נעשה בדברי רבינו הגדול מנחיל תורת הדקדוק, הרד"ק?