שמר כתב:מילת הספד, משורש "ספד" - דהיינו נהי וקינה אחר ההולך, מאיזה משמעות היא?
האם הכוונה ל"הפסד" בחילוף אותיות?
לאחר שעייניתי בדבר ובעזרת החברים דכאן, נראה לסכם ולומר כך:
ובהקדם י"ל שאכן בד"כ הספד צופיע בתנ"ך כבכייה על מת, אולם ישנו מקום יוצא מם הכלל הזה, דהנה נאמר באסתר (ד, ג) "אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד וגו'", ושם לא היה מת מוטל לפניהם שהיה עליהם להספידו, וע"כ הספד איננו בהכרח על מת, אלא זהו ביטוי לבכייה על מצב רע רח"ל.
עוד יש להעיר שההיפך מהספד איינו שמחה, אלא ריקוד ומחול וכפי שנאמר (תהילים ל, יב) "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לי וגו'" וכן (קהלת ג, ד) "עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוד", ויש להבין מהי הנקודה בהספד שכאשר היא מתהפכת לטובה הופכת היא למחול ולריקוד.
ומצאתי פתח להבנת הדברים בדברי רש"י, נאמר בישעיה (לב, יב) "עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיה" ופרש"י וז"ל: "על שדים סופדים - יטפחו על לבם", ולכאורה נראה מדבריו שמפרש מילת סופדים – היינו מטפחים כלומר מכים, סופד – מכה, ואולי שורשו ממילת סופק, כמו שנאמר באיכה (ב, טו) "סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרך וגו'", דהיינו שמכה ידו זו על זו לבטא את צערו, ואולי זה כנוטריקון סופק יד – סופד.
מבואר שעניינו של הספד הוא ביטוי צער אשר איננו יכול להתבטא במילים מרוב כאב, עד שנצרך המצטער לבטא זאת בתנועות ובהכאות.
ומה נפלאים דברי רש"י בברכות (ו:) על הא דאי' בגמ' "אגרא דהספדא דלויי" ופרש"י: "להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים", מבואר דאין מטרתו של המספיד לדבר ולהביע עצמו במילים, אלא להביא את העם למצב עגום כ"כ עד כדי בכי ונהי שזהו מהותו של הספד.
ואם אכן כנים הדברים מבואר ביותר מדוע מחול וריקוד הם ההפכים של הספד, והטעם הוא מפני שיש שמחה אשר אפשר לבטא במילים, אך יש והשמחה מרובה כ"כ עד אשר אין ביכולתן של מילים לבטא זאת, אלא השמחה פורצת ועולה ע"י ריקוד ומחול, ופעמים שבעת שמחת הריקוד והמחול מוחא האדם כף אל כף לאות שמחה רבה, נמצא א"כ שלספיקת יד ולהכאה יש ב' אפשרויות או צער עמוק או שמחה מרובה, וזהו השבח שמשבח דוד המלך ע"ה "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לי וגו'", כלומר את אותה הפעולה בדיוק שעשיתי כאשר הייתי עצב הפכת לפעולה המבטאת שמחה, משיא העצב לשיא השמחה.
ועתה מדוייק שפיר שינוי הלשונות שם (בקהלת) שאצל כולם הקדים שלמה באות "ל" עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר וכו' בכל הענין, מלבד "עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוד", והטעם הוא משום שההספד והריקוד באים לאדם לא הכנה מוקדמת אלא נפשו של אדם משתפכת והולכת בזמן שמחה ורח"ל בעת פורענות.