הבחנתי דבלשון מקרא לא מצינו פניו במקביל ל'אחוריו' רק במקביל ל'אחריו' אף שמצינו פנים ואחור וגם מצינו מלת אחורי אבל מלת אחורי ואחור בא לתואר על בעל הפנים כגון וראית את אחורי ופני לא יראו וגם תסרח על אחורי המשכן היינו שמלת אחורי קאי על המשכן אבל לא תמצא לשון אחוריו כמו שתמצא לפניו
משא"כ בלשון תלמוד יש לאחריו וגם לאחוריו, ומלת לאחריו בא ע"פ רוב על ענין זמן ומקום קצת רחוק ומלת לאחוריו בא כשבא לדייק שהוא מאחוריו
להבין דברי אביא דוגמא מגמ' ברכות סא א
לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא...אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו וגבי אלישע דכתיב ויקם וילך אחריה הכי נמי אחריה ממש אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה הכא נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו בי רב נמי לא קרא שנאמר ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש
דבלשון התלמוד מוזכר אחורי ובלשון המקרא במנוח אחרי
----
דרך אגב בהתבונני בלשון אחורי אעיר מה שנוגע להלכה למעשה
בענין הקפת פאת הראש שלשון הגמ' בזה הוא משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו יש שלמדו בטעות שאחורי אזנו הכוונה לאחר האוזן מלאחריו ומזה שפטו דלמה לא נקטה הגמ' משוה צדעיו לאזנו ולפדחתו דהגבול לפאת הראש אינו סמוך לאזן ממש רק מתפשט גם לאחר האזן קצת עד מקום הגבוה שמשם מתעגל קצת למטה לכיוון האזן וזה תלוי בכל איש לפי טבע צמיחת שערו.
אבל האמת הוא דאחורי אזנו אין הכוונה ללאחר האזן רק לאחורי האזן דיש פני האזן ויש במקביל לזה אחורי האזן, ואחורי האזן הוא מקום שכולו פנוי משער כמו שהפדחת פנוי משער, והצדעים הן באמצע ומי שמשוה המקום פנוי שבפדחת למקום הפנוי שבאחורי האזן על ידי שמגלח הצדעים עובר על הקפת הראש, ולפי זה פשוט שהאזן ממש הוא הגבול ותיכף סמוך לאזן מאחריו הוא כבר אחורי האזן ומותר בגילוח בגובה למקום זה, ולא שייך להקשות למה לא קאמר הגמ' משוה צדעיו לקצה אזנו/לאזנו ולפדחתו, כי הכוונה אל כל המקום של אחורי אזנו שזה הוא המקום הפנוי, כמו פדחת הכוונה מקום רחב שנקרא פדחת והיינו כל המצח, אף שגבול הפאות הוא ודאי בקצה הפדחת סמוך לצדעים מ"מ כל מקום הפנוי מקרי פדחת, ה"נ כל מקום הפנוי מקרי אחורי אזנו, משא"כ לפי הבנתם שמגדיר את המקום הגבול והיינו לאחר האזן, אז שייך שפיר קושייתם שהי' צריך לכתוב לקצה האזן או לאזן, ומ"מ גם לפי הבנתם סתום שלא מפורש גבול המדויק אחר האזן, והאמת יורה דרכו.
---
בדרך אגב אעיר על לשון הגמ' משוה צדעיו [רבים] לאחורי אזנו [יחיד]