תזריע מצורע טומאה וטהרה
.טומאה, שדים מחלות ומוות, הרמבן, הספורנו והרן , חלק א'.
הנושא הוא רחב ונוכל רק לגעת בקצהו, וממ לא נימנע מסיכום קצר ומהותי .
א. פתיחה-
אך בראש נביא את המדרש רבה יט,ח,
שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין (=מעשים אלו שאתם עושים) נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת – מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית ( מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן.
. . אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין (=גזעים) ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה – דחית בקנה (=ענית לו תשובה מתחמקת לפי רמת הבנתו), לנו – מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: "זאת חוקת התורה"
מכל מקום רבותינו נשאו ונתנו בדינים ובטעמם ובמהות הטומאה והטהרה,וגם אנו נלך בעקבותיהם,
ולפנינו שתי שאלות :
א - מהי הטומאה ?
ב - מה מטרת מצוות אלו ?
ב.
לגבי שאלה א, יש לנו שלוש תשובות עיקריות 1
1 – נזק גופני ממשי,
2 – נזק רוחני ממשי,
3 – אין בהם דבר ממשי - יש רק מושג הלכתי,
כדי לחדד ולהבין את ההבדלים ביניהם נדגים זאת עי מושגים מעולם אחר:
את 1- נזק גופני ממשי כולנו מבינים, והוא כולל מחלות ,ומיאוס ורתיעה מדברים דוחים.
את 2- נזק רוחני ממשי-יש לתאר כצבעים שאורך הגל שלהם בספקטרום מעבר לאדום, ואדם רגיל אינו רואה אותם
,אלא למי שיש משקפת אינפרא אדומה, שכן יכול לראותם כי הם ממשיים, כך - אין לנו משקפות רוחניות לראות את הנזק של הטומאה ,שהוא ממשי - אך אינו נראה !
את 3 – שאין שום דבר ממשי ובכז קיים מושג שיש לו משמעות,נוכל להשוות לחוב כספי, או לבעלות על חפץ, לחוב או לבעלות אין שום ביטוי ממשי, לא גופני ולא רוחני, וממ הוא קיים ומשפיע על האדם והתנהגותו,
ודבר נוסף ההסבר להלן בא לציין את הגישה העקרונית של המפרשים, אם כי לעיתים ניתן למצוא כאלה שמשתמשים גם בהסבר 1 ,וגם בשתיים , או בהסברים 2 ו 3,,פעמים לאותה טומאה עצמה, או בהסבר 2 לטומאה זו, והסבר 3 לטומאה אחרת, ולכן ההסבר להלן מציג את העיקרון הבולט במפרש המדובר.
ג.
1, - גישה זו מיוצגת על ידי הרמבן וסיעתו שאכן יש בטומאה ממשות ,ובד"כ ניתן לחוש בה, שכן הטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית – ישות גשמית ומזיקה, (וגם רוחנית), שמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה .
2, - גישה זו מיצגת עי הרן והיא: שהטומאה בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. אך ההיזק שלה ממשי בנפש האדם, על פי דרך זו יש לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. וגם כאן שמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה.
. .דעה נוספת ומעניינת – שבעיקרון משלבת את הגשמי והרוחני,ואותה מייצג הספורנו ,שהטומאה גורמת נזק ממשי גופני ונפשי –על ידי השדים !
3 - הדעה השלישית אותה מייצג הרמבם וסיעתו ,שלטומאה אין ממשות אלא היא מושג הלכתי שהתורה החילה על על נבראים,מצבים ומקומות בזמנים מסויימים, שכן הטומאה כלל איננה ישות ממשית ומציאותית, אלא הגדרה הלכתית, וכנל בדרך משל : נחשוב עכ כחוב כספי, או כבעלות על חפץ, שאין במראית העיין שום ממשות ,ובכז הוא קיים ומשפיע, והמטרה בהלכות הטומאה לרמבם יש ביד , ויש במורה ובהמשך נפרט,.
ד.
ועוד - לגבי שאלה ב, על מטרת מצוות אלה, התשובה היא קדושה ,וכדברי הרמחל- "ואמנם מציאות הטוב והרע האמיתי הוא, שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה, פירוש, קדושה היא מציאות קורבה אליו, וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו יתברך... שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם."
אבל משמעותה והבנתה להתנהגותו של האדם גם היא נתונה במחלוקת הנל, לרמבן וסיעתו זה כולל הרחקה ממחלות ומידות רעות ולפרישות מהחומריות המביאה לקדושה ולכן כל המרבה בהן משובח.
ולרמבם ככלל יש בהן הרחקה מעבודה זרה, העצמת רוממות המקדש והעבודה בו, ולכלל האנשים דיים ואף רצוי במה שציוותה התורה, ואילו למיעוט - מבקשי השם להם עם ההקפדה היתרה על הלכות אלו, הרי בדרך זו יגיעו לדרגות הגבוהות בדבקותם בקבה.
להבדלים במחלוקת הזו - ישנם משמעות הלכתיות - ואין זה פלפול בלבד ובהמשך נפרט,
{ - הראשונים מנו עוד אבות הטומאה - שטומאתם מחמת קדושתם (קרבן אהרן תורת כהנים שמיני ה, בשם רבינו נסים) - והם: פרה אדומה, פרים ושעירים הנשרפים , ושעיר המשתלח ,ואינם מטמאים במגע ובמשא אלא בהתעסקות בהם .}
ה. מקורות
1 - דעת הרמבן החינוך ועוד,
הרמבן כותב שהנידה דמה הבל פיה ואפילו מבטה, יש בהם ארס וביכולתם להזיק , בעלי חיים האסורים באכילה הם מסוג המאכלים שבהיטמעם בגוף ,בכוחם להזיק הן פיזית והן על הנפש ותכונותיה, וכך גם הצרעת שהוא חולי (בשונה -מצרעת הבגדים והבתים שהוא על טבעי).
ובדרשת: תורת ה תמימה - על המאכלים.
....זהו ונטמתם חסר א׳ לומר שהם מטמטמות הלב, והדורס הוא אכזריות ודמם ובשרם מוליד אכזריות בנפש ,ואנחנו נצטוינו להיות רחמנים ודמני' שורף הטבעים .. .וחכמי הרפואה הולד הנולד מן הנדה יצטרע לעשרים שנה וכו׳ וצריך עיון.ואנחנו אין חכמתינו מגעת לדעת זה אבל ע״כ נודע שהוא רע לצרעת ......
ויש להאריך בזה מאד כגון בדיני ימי טוהר ובדיני הנדה שדנה בהן תורה, דין צרעת בכולן נשיג פלאות התולדה אף על פי שאנו בהם כמי שמשים לשונו בים הגדול וכן יש בזה סימן נראה בתולדות כי אריסטוטליס כתב בספרו שהוא דבר מנוסה כי אם תסתכל הנדה בתחלת נדתה במראה של זכוכית היטב היטב יראה בזכוכית כתם אדום טפת דם כחרדל וזה בזכוכית קל וחומר לולד:
...ויקרא.יא, יג, והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו, ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב.....
{אגב דרשה זו אמר הרמבן (ב 1263 , ה'א' כג,) בברצלונה , בשבת בבית הכנסת בנוכחות המלך והשרים והכמרים, לאחר הוויכוח הגדול שבו ניצח הרמבן, ואז המלך אמר לו " מעולם לא ראיתי אדם מדבר טוב כל כך , על דת - שהיא כל כך לא טובה " ! האולם בו התקיים הוויכוח קיים עד היום,}
ויקרא יב,ד,- על הנידה והמצורע
והנכון בעיני: כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה, בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם. והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו. ואף מבט שלה מוליד היזק.
וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב רמב״ן בראשית ל״א:ל״ה והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד, . וכן אמר הכתוב במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו "ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה , כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.
על הזב ויקרא טו,יא,
טעם טומאת הזוב באיש: מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים, וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי,וכך היא גם דעת הרלב"ג.
ו.
הקושיות על דעת הרמבן-
וכבר תמה עכ האברבנל בפירושו בויקרא יא
...השאלה הח׳: למה נאסרו המאכלות האלו שנזכרו בפרש׳ בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו עינינו הרואות כל האומות האוכלים אותם שמנים ובריאים אין עייף ואין כושל בהם גם יש ב״ח אחרים ארסיים בטבעם שהם יותר מזיקים וממיתים באכילתם שלא הזהיר׳ תורה על אכילת׳: ובדומה לכך בעוד מפרשים.
וכך גם תמה בעקידת יצחק- בפרשת שמיני"
"והראוי שנדע, כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה! שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מהיותה במדרגת ספר קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם, וזה מגונה ! " .
ז. הסבר בהקשר להיסטוריה - הספורנו
השקפה זו כתובה בספורנו. במאמרו "כוונות התורה כותב ספורנו כי השדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש.
על פי דרכו הסביר מדוע בימי הבית השני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה הייתה זו מציאות מעטה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בתקופת בית שני הייתה מציאות השדים מרובה יותר, ולכן נדרשה התנהגות והתייחסות בהתאם לכך, ולהלן מדבריו:
.......בכן ראוי להתבונן איך בטומאה ובכל טמא יתחברו השדים שהם מדיחים את אדם מן הדרך כפי האפשר אצלם ומשברים עליו רוח הטומאה במקומות הטומאה אשר שם רב משכנם כמו שהזכירו רז"ל פ' ד' מיתות הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.
ונראה שהשדים הם נשמות רשעי ארץ נבדלות זו מזו לרוע כפי מה שהיה רב רשעם בעולם הזה. ולזה אמרו רז"ל בערובין פ"ב כל ק"ל שנה שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד שדין רוחין ולילין. ולזה נטו קצת קדמוני האומות.
...ובהיות החלק האוירי בהם נתך מן החלק האשיי בהם הם בהכרח אוכלים ושותים תמורת הנתך כדאיתא התם. ואחר ליחות המין האנושי יבחר בליחות כל בהמה וחיה ומיני השרצים אשר בהם דם והם הח' שרצים הכתובים בתורה. כאשר בארו הם ז"ל (שבת פרק שמונה שרצים) .
אמנם יבחרו יותר בנבלת בהמה וחיה שהם רבות הדם והעפוש גם בחייהם ובכן מטמאות במגע ובמשא בלבד לא במדרס. ולזה נראה שהם מתחברים לכל טמא ליהנות ברוח טומאתו ויותר לטמא לנפש אשר טומאתו יותר נבחרת אצלם ובכן הם משרים רוח הטומאה על הלן בבית הקברות ..
ובהיות היותר נבחרת אצל השדים היא טומאת מת אסרה אותה תורת אלוקינו לכוהנים גם מחוץ למקדש, וצותה להיות הטהרה ממנה בהזאת מי חטאת שלישי ושביעי ולא כן הצריכה בשאר טומאות,
אמנם גזירות הטומאות מדרבנן רבו בבית שני בהיות השדים מצויים אצלם , כמו שהעידו הם זל במסכת מעילה פרק קדשי מזבח, וזה להעדר שכינה בבית שני כדאיתא שלהי פ"ק דיומא.
עד כאן לדעה שיש בטומאות היזק והפסד ממשי ומוחש , הדעות הנוספות בנושא -בהמשך בעזהי.