עדיפות העבד אל מול 'חייך קודמין'והנה מצינו בתוס' בקידושין (כ, א), וז"ל,
כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו - וקשה מאי אדון די לו להיות כאדונו. ויש לומר כדאיתא בירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו.
ואף כי התוס' הביאו דינם בשם הירושלמי, בירושלמי שלפנינו לא נמצא דבר כזה, ולכאורה צ"ב בהבנת הסברא שאם אין לו אלא כר אחד הוא מחויב למסרו לעבדו, כי אינו יכול לשכבר עליו בעצמו מצד כי טוב לו עמך, ושוב מקבלו העבד משום מדת סדום, למה הך דמידת סדום מחייבת שהרב ישכב על הארץ ולא העבד.
וביותר קשה לפי דעת הרא"ש הנ"ל דמהני תנאי לבטל דין זה, מפני מה אין מידת סדום מחייבת שהעבד ימחול על זכותו לשכב על הכר ויתנו לאדון, ומאי חזית שישכב העבד ולא האדון. וכבר הקשה כן בשו"ת נודע ביהודה תניינא אבה"ע סימן לא, יעו"ש.
ועוד מטו להקשות בזה מדברי הגמרא בבבא מציעא (סב, א) דאיתא,
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך.
הרי מבואר שמתיבת 'עמך' דרשינן להקדים את עצמו לחבירו, ואילו כאן נמצא שעבדו שווה לו ועוד עדיף עליו באם אין לו אלא כר אחד.
והנה קושיא זו שנפתחה בגדולים (מהרי"ט עצמות יוסף בקידושין שם; תורת חיים ומהר"ם שיף בב"מ שם, וראה עוד בדברי מהר"ם שיף בדרושים נחמדים סוף חולין; מנ"ח מצוה מב אות יא; חת"ס כתובות מג) באמת מתחלקת לב' חלקים.
החלק הראשון הוא בכללי הדרשות, היאך יתכן שכאן דורשים עמך להך גיסא ובמקום אחר לאידך גיסא, וזו באמת אינה קושיא חמורה כ"כ, כיון שניתן לתרץ כמו שביאר התורת חיים בבבא מציעא שם, וז"ל,
ויש לומר דהכא שאני דאי לאו דכתיב עמך הוה מסתבר למימר דשניהן שוין כדדריש בן פטורא הלכך השתא דכתיב עמך על כרחך אתי קרא לאפוקי מסברא לאשמעינן דחייך קודמין אבל התם ליכא שום ייתורא למילף מיניה דחייך קודמין דאי משום דכתיב עמך הא איצטריך ליה דאי לאו דכתיב עמך הוה אמינא שהאדון רשאי לאכול פת נקייה והעבד פת קיבר כדמשמע התם לכך כתיב עמך לאשמעינן דשניהן שוין.
[ובאופנים נוספים, ראה בשיעורי הגר"ד פוברסקי זצ"ל בקידושין שם].
אולם החלק העיקרי של הקושיא הוא מצד ההגיון והמוסר שבדבר, והיינו עד כמה שנקבע בתורה שישנה עדיפות לאדם עצמו על פני חבירו, וחייך קודמין, מהיכי תיתי שכאן בסופו של דבר הוא מעדיף את העבד על פניו, ומהיכן מגיעה לו העדפה שכזו.
ובאמת יש לדון בעיקר הדבר, שרק לגבי הצלת נפשות מצינו מושג של מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וסברת בן פטורא היתה שימותו שניהם ואל יראה אחת במיתת חבירו, אבל בודאי מעולם לא שמענו שעשיר מחויב להתחלק בממונו אשר נתן לו ד' חלק כחלק עם אחיו העניים, ובע"כ שיש גדר פשוט של קדימה לאדם על חבירו, ואין כזה כלל של 'עמך' בכל הנוגע לחבירו.
ולכך נראה שבכל אופן אין להקשות מכאן על דין חייך קודמין שדרש ר"ע, כי בודאי אין יסוד הדין כאן דין קדימה או שויון של העבד אל האדון, אלא זהו דין מיוחד של הנהגה טובה עם העבד, ואין לך בו אלא חידושו שלא ירגיש שמשתרר עליו ושהוא מסכן ונחות במצבו, ולאו מלתא דקדימה אתינן עלה.
אולם לפי האמור בס"ד שגדר דין עמך במאכל עמך במשתה הוא דין מדיני העבדות, גדר הדברים מרווח ביותר, שעדיפות העבד מדין מידת סדום היא מאחר שלא יתכן מצב שהעבד ירגיש עבד במצב נחות מן האדון, ומצוה זו מוטלת על האדון ולא על העבד, ואין כאן מידת סדום מצד העבד במה שהוא שוכב על הכר ולא האדון, כיון שאינם שוים ביחס לזה, כי על העבד לא מוטל לדאוג שלא ישופר מצבו משל האדון, ופשוט. (ועיקר החילוק שמצוה זו לא מוטלת על העבד, כתב מהרמ"ש בדרושים נחמדים שם).