רבים וטובים מתקשים בסיפור רבקה ואליעזר;
עומד לו אדם מבוגר, ואתו אנשיו, ומבקש מנערה צעירה להשקותו, והיא שואבת לו ולכל האוכלוסין והגמלים שעמו - זהו חסד?
וכי איזה טעם יש בכך? הרי אין כל היגיון במעשה זה. הוא ואנשיו יכולים לדאוג לעצמם הרבה יותר טוב, ומן הסתם אף אחד מאתנו לא היה שמח אילו שמע שבתו נהגה כך.
אז מדוע רבקה נהגה כך?
לפני כשנה שמעתי מהרב אליהו מאיר פייבלזון הסבר נפלא -
הוא סיפר שקושי זה הפריע לו במשך שנים רבות, עד שפעם עבר ליד ת"ת עץ חיים ושמע רב'ה לומד פסוקים אלה עם תלמידיו, ואז הפציעה בו ההבנה:
הפסוק אומר: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת (בראשית כד יא):
כלומר הייתה שעה שבה זכות שאיבת המים הייתה ל'שואבות' בלבד, קרי לנשים ולא לגברים.
אם משום צניעות ואם משום שהצרכים והכמויות שונים; גברים שואבים הרבה עבור הצאן ואילו נשים שואבות מעט עבור צורכי הבית.
כך או כך, בשעה שבה הגיע אליעזר לבאר הוא לא היה יכול לדאוג לעצמו, והיה זקוק לעזרתה של רבקה.