וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו, ופירש"י מן הבא בידו מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה.
ובפשטות הכוונה למעשר כספים, וכ"כ המפרשים.
וצ"ע מה שייך כאן להזכיר שנתן מעשר והדר לקח מנחה, וכי עשיו מדקדק גדול במעשר כספים היה, וגם אם כן, מה זה ענינו האם יעקב עישר קודם או לאו.
ונראה, ובהקדם ב' הנחות.
א. כשאדם מפריש מעשר כספים, הרי קודם לכן הוא מנכה את ההוצאות מהרווחים. והנה אם יש לו איום על חייו והוא זקוק לשכור שומרים וכד', ודאי שאין לו לנכות את ההוצאה הזו מן הרווחים, כי אין בצורך הזה שום קשר לעסקיו. אבל אם הוא חושש לחייו מפני פעולה עסקית שעשה, כגון שבא בגבולו של חבירו וכד', בכה"ג יש לו לנכות את שכר השומרים מרווחיו.
ב. כבר דנו הפוס' האם משקללים את כל הביזנע'ס יחד, או כל אחד לחוד. (באמת מסתבר שאברך כולל הנתמך במילגה, ובר מן דין השקיע באיזו עיסקה אחרת והפסיד, שאין לו לנכות את ההפסד מהריוח של המילגה. כי 'מה הקשר'. ומאידך איש עסקים גדול ודאי אינו יכול לחשב כל דבר לחוד, אלא כל השקעותיו נידונות יחד. דאל"ה יוצא לפעמים שחיוב המעשר יהיה גדול יותר מכל הריוח שהרויח בשנה זו, בשקלול כל ההשקעות הכושלות. וצ"ע בזה). ונניח שיעקב אבינו החמיר בזה.
וא"כ מאחר שנצרך יעקב לתת מתנות לאחיו כדי להינצל ממנו, וסיבת החשש והנזק האפשריים באו בעקבות 'עיסקת' ברכות יצחק, ממילא שאם הצאן והבקר היו תנובתה של אותה ברכה, הרי הוא מנכה את שווי המתנה לעשיו מערך הריוח החייב במעשר.
וזהו שרמז יעקב לעשיו, וכמו שאומר רש"י לעיל "ויהי לי שור וחמור - אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ", ודע לך, שהרי עישרתי מהכל בלי לנכות את שווי המנחה, כי אין קשר בין ההוצאה לרווחים.
נהניתי, וברצוני ליהנות אתכם.