האם יש קשר בין ." אוֹי וֵיי " לבִּ֣י אֲדֹנִ֑י ?
ואיך נאנחים בערבית ? וביוונית ?
א.
וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבׇּר־אֹֽכֶל׃ מג,כ. מקץ.
המפרשים התקשו בהבנת המילה "בִּ֣י ", ומצאנו מספר פירושים ובהם:
1. התרגום : וַאֲמַרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי ..בבקשה . פירוש מילולי. [הרמבן מעלה גם אפשרות להבנה שונה באונקלוס]... [b]בי=בבקשה[/b]
2. נטילת אשמה\ אחריות " כמו בי אדוני העוון.." האב"ע. בי = בי האשמה.
3. הכנעה וקבלת מרות "בי בעצמי אתה אדון ומושל.." הרמבן . בי= בעצמי בגופי].
4." לְשׁוֹן בַּעְיָא וְתַחֲנוּנִים הוּא (אונקלוס), וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי: "בַּיָּיא! בַּיָּיא" " כך ברשי.[שזה ביטוי קולי חוץ לשוני שמשמעותו תחנונים]. בי = בַּיָּיא = קול\ געייה של תחנונים.
ב.
איך אומרים " אָבוֹי " בערבית וביוונית ?
הרמבן - מביא שלוש קושיות על פירוש רשי ל "בַּיָּיא! בַּיָּיא".
ולכן מביא פירוש שונה מרשי ע"כ. לדבריו " המלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב - רשי.
אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר כגון מלת אָבוֹי בלשון קדש .
והיא ידועה בלשון ערב ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות [פַּתַח ] הבי"ת ["בַּיָּיא! בַּיָּיא],
ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א [בְיׇיא בְיׇיא] יאמרו אותה על הדוחק והצער.
( נראה שבארמית ובערבית הם זהים ב' רפה - ובפתח ? ).
ג.
מילים להבעת צער או דאגה:
1.אוֹי אוֹי אוֹי -
2.אוֹי וְאָבוֹי -
3. אוֹי ווֹיְזָמִיר -
4. אוֹי וֵיי -
והאחרון " אוֹי וֵיי" מתקשר לפרשתינו ,שכן -
יש אומרים שמקור הביטוי ביידיש "אוֹי וֵיי " היא צירוף והכפלה של אותה קריאת שבר בעברית + בארמית !
ש"אוי" נובע מעברית מקראית, וש "ווי" הוא המקבילה הארמית שלו. לחלופין בתנך הוא מאוית אוי, הוי או הו .
ובארמית וואי, וי, ווי, וויא ["בְיׇיא]. המונח מוכפל מדי פעם, כדוגמת הו הו בספר עמוס ה,טז. "בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ[b] הוֹ הוֹ"[/b] .
ובתרגום יונתן " בְּכָל רְחוֹבַיָא מִסְפְּדָא וּבְכָל שׁוּקַיָא יֵימְרוּן וַי וַי ".
מכאן ש ........." אוֹי וֵיי " = ל "הוֹ הוֹ" + וויא. [ "בַּיָּיא - שבפרשתינו] = ל "בי" לשה"ק לרשי לפי הבנת הרמבן.
הסבר אחר יש ל- ד,א, שהביטוי נגזר מיידיש ומקורו גרמני. הוא מאותו המקור כמו הביטוי הגרמני o weh, או auweh, שילוב של הקריאה הגרמנית וההולנדית au!, כלומר "אאוץ'/או", והמילה הגרמנית weh, מאותו מקור של המילה האנגלית woe (כמו גם המילה ההולנדית wee שמשמעותה כאב).
הביטוי קשור גם ל-oh ve, ביטוי ישן יותר בדנית ובשוודית, ו-oy wah, המקביל הלטיני הוא heu, vae!;
ביטוי סטנדרטי יותר הוא "o, me miserum", או "heu, me miserum".
ד.
ועוד מהמקורות -
* מילת קריאה המבטאת יגון או אבל.
”לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת, לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה“ (ירמיהו כב, פסוק יח).
לשון חז"ל [מליצה] זעקת שבר.
* ”.מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה בִּשְׁבִילוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִזְקָק בַּמְּדִינָה, בָּאוּ בַּרְבָּרִיִּים נִזְדַּוְּוגוּ לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ וְנִזְדַּוְּוגוּ אָמְרוּ הַכֹּל וַוי[/u] שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה [ויקרא ר' יא].
* נאמר להבעת צער רב ותדהמה.
”לְמִי[u] אוֹי לְמִי אֲבוֹי, לְמִי מדונים (מִדְיָנִים). לְמִי שִׂיחַ, לְמִי פְּצָעִים חִנָּם; לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם.“ (משלי כג, פסוק כט)
* לשון המקרא מילת קריאה המביעה צער ואבל.
”וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; “ (שופטים יא, פסוק לה).
* צרה, כאב, מצוקה.
”אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה...?“ (שמואל א׳ ד, פסוק ח)