פורום אוצר החכמה

האם ישנה גירסה לקרוא אנכי ולא יהיה לך כשני פסוקים בטעם העליון, או שזה שגיאה?
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D ... %9B_%D7%91

(האם ויקיטקסט בכללו מקור מוסמך ומדוייק הוא לציטוט פסוקים? ואם לא, מה טוב יותר?)

בערקע חייט כתב:(האם ויקיטקסט בכללו מקור מוסמך ומדוייק הוא לציטוט פסוקים? ואם לא, מה טוב יותר?)

לא.
זה זמין ברשת.

בערקע חייט כתב:האם ישנה גירסה לקרוא אנכי ולא יהיה לך כשני פסוקים בטעם העליון, או שזה שגיאה?
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D ... %9B_%D7%91

(האם ויקיטקסט בכללו מקור מוסמך ומדוייק הוא לציטוט פסוקים? ואם לא, מה טוב יותר?)

כמדומני שיש דעה כזאת.
יש הרבה מאוד דעות בחילוקי פסוקי עשרת הדברות, הן בטעם העליון והן בטעם התחתון.

בריש פרשתינו [וישב] מובא ברש"י בשם המדרש, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים שהם מבקשים וכו', ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף'.

במדרש רבה, מובאת אמרה זו, כקטרוג השטן על הצדיקים המבקשים לישב בשלוה וכו'.

בעבר היו מי שרצו 'לתקן' את החומשים, אך כנגדם עמד הרבי מאוסטרובצא זצ"ל, באמרו שאם 'טעות' זו נכנסה לחומשים כמה מאות שנים, משמע שיש אמת בכך.

בכל אופן יש להבין לפירש"י, מה עונשו של יעקב, שאין הוא יכול לישב בשלוה אחר כל תלאותיו?

שמעתי אומרים, שיש לקרא זאת בניחותא. היינו ביקש יעקב לישב שלוה, כלומר שירידת עם ישראל למצרים תהא 'בשלווה' ולא במלחמה,
כתוצאה מכך 'קפץ עליו רוגזו של יוסף', היינו מכירתו בידי האחים וירידתו למצרים עד שנעשה למשנה למלך, ויעקב ירד אליו בשלוה של אב ובן.

בערקע חייט כתב:האם ישנה גירסה לקרוא אנכי ולא יהיה לך כשני פסוקים בטעם העליון, או שזה שגיאה?
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D ... %9B_%D7%91

(האם ויקיטקסט בכללו מקור מוסמך ומדוייק הוא לציטוט פסוקים? ואם לא, מה טוב יותר?)

זהו השיטה הנכונה, ומהגינו היא כנראה טעות, עי' במאמריו של הרב יעקב לויפר כאן https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=28&t=18288

מצרף קישור לענין מהפרשה באשכול אחר
viewtopic.php?f=72&t=58011

בפרשת ויגש:
דיבורי יהודה ליוסף נאמרים בד"כ כמייצג של האחים, ולכן לרוב הוא מדבר בלשון רבים.
אבל משימת לב בלשון המקרא ישנם חריגים - ביחס אל האבא יעקב. (סימנתי באדום את לשון יחיד ובירוק את לשון רבים)
אני מנסה למצוא את סיבה לשינויים ולא מוצא.
והנה הפסוקים:
ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו:
(כא) ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו:
(כב) ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת:
(כג) ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני:
(כד) ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני:
(כה) ויאמר אבינו שבו שברו לנו מעט אכל:
(כו) ונאמר לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו:
(כז) ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי:
(כח) ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה:
(כט) ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה:
(ל) ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו:
(לא) והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה:

אשמח לעזרה.

הגאון מלבי"ם, ז"ל, בספרו התורה והמצוה על המכילתא "בא" (פרשה ו', סי' ל"ט), נראה לו למשובשת נוסחת כל ההגדות, שלענין הילפותא דמצוַת כורך מביאה הפסוק ד"על מצות ומרורים יאכלוהו" (דלקמן בפרשה "בהעלותך", גבי פסח שני), בשעה, שלפי הנחת המלבי"ם, יתכן לדרוש מצוַת כורך רק מהפסוק של "ומצות על מרורים יאכלוהו" (בפרשה שלפנינו, גבי פסח ראשון).

מי יכול לעזור לי בענין זה?

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ (מח, יז- יח).
דקדק מו"ח הרא"ז שליט"א דהנה יוסף היה מופלג בכיבוד אביו, והלך דותנה למרות שידע שיתכן שהאחים יתנכלו לו, ולא נפגש עם אביו כל השנים שהיה במצרים כדי שלא להמרות פי אביו אם יישאלו כיצד ירד למצרים ועוד ועוד דברים שמצינו בחז"ל שעשה משום כבוד אביו (עי' רש"י נ, טו). א"כ איך סתר דברי אביו. ועוד יש לדקדק בלשון 'וירע בעיניו', מה כ"כ היה רע בעיניו, שהוא לשון שלא מצינו כמותה ביוסף הענוותן ושפל הברך. ומו"ח יישב ע"פ דרכו.
והנראה בזה עפ"מ שביארתי בס' ויאמר שמואל, דכל דבר שמוכח מיניה וביה שהוא לכבוד אביו או רבו, א"צ להקפיד לכנות בו את אביו או רבו בשם תואר, כיון דהמעשה עצמו מוכיח על כיבוד האב והרב, עי"ש.
ויישבתי עפ"ז הא דהקשו מהא דאמר יצחק אבינו (סוף פרשת תולדות) לבנו יעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם", ומפרשת ויחי שאמר יעקב ליוסף: "שמה קברו את אברהם ויצחק בנו", ומריש ספר יהושע שאמרו בני ישראל: "וכאשר שמענו אל משה כן נשמע אליך, רק יהיה ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה", ובספר מלכים שאמר שלמה: "ולדוד ולזרעו יהיה שלום", ולחלק מהגרסאות אמר ר"ע לרבו ר' יהושע: "יהושע נתפייסת, כלום לא עשינו אלא לכבודך".
וביארתי שהמעיין בכל אחד מהכתובים והאיזכורים הללו ייראה לנכון דמיירי באופנים שכל כולם נאמרו לכבוד הרב או האב, שיצחק מקלס את בנו בברכת אביו אברהם, ויעקב מסביר שברצונו להיקבר במערת המכפלה משום שאבותיו הקדושים שוכנים בה, ובני ישראל הזכירו את משה בקילוסין ובירכו את יהושע שיהיה כמותו ושהם יתייחסו אליו כפי שהתייחסו לרבינו משה, ושלמה ביקש בתפילה מפני כבוד אביו, ור"ע עסיק בהאי פרשתא משום כבודו של ר' יהושע.
ולפי"ז י"ל דהאבה"ק החשיבו מאד מאד את ברכת הוריהם. יצחק בירך את יעקב ב'ברכת אברהם' ויעקב לקח את הברכות במרמה. וגם יוסף החשיב עד מאד את ברכת יעקב לבניו, עד כדי כך שהיה 'רע בעיניו' שינוי שימת היד, דבר המוכיח עד כמה החשיב את הברכה, כשלא רק הברכה חשובה לו, אלא גם מעלת הברכה לפי סדר הנחת היד בשעת הברכה.
לפי"ז א"ש. דהנה כל החסרון לסתור דברי אביו הוא משום שמראה פחיתות כבוד לאביו. אך כאן אדרבה, בזה שניסה להעמיד את יעקב על טעותו, לפי מחשבתו, הוכיח שברכת יעקב כה חשובה ויקרה לו, עד שמוכן להמרות פי אביו ולהתווכח עימו, כדי שברכת אביו תיעשה בצורת הנחת היד לפי גילאי האחים. א"כ אין זה 'סותר דברי אביו' אלא 'מחשיב דברי אביו'....

בערקע חייט כתב:(האם ויקיטקסט בכללו מקור מוסמך ומדוייק הוא לציטוט פסוקים? ואם לא, מה טוב יותר?)

ראה על כך כאן:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=412010#p412010

ובקצרה: העורך בויקיטקסט השקיע (ומשקיע) מאמצים רבים לדיוק הנוסח, וקשוב לכל הערה ותיקון.
מה שחשוב לדעת:
א. הנוסח הוא על פי הכרעותיו של ברויאר, שהוא אכן תנ"ך מדוייק על פי המסורה (וגם מקראות גדולות הכתר חוץ מנקודות בודדות, מתבססים על דרכו), אך הנוסח הנפוץ כיום בחומשים, במקומות רבים אינו כמוהו, אלא לפי ר' וולף היידנהיים (תנ"ך קורן מבוסס עליו בחלק התורה), או מהדורות אחרות; פירוט המקומות ניתן למצוא בעלוני 'תורת הקורא' או ברשימה המצורפת כאן.

ב. בנושא המתגים (הגעיות), יש הבדל גדול בין מהדורותיו של ברויאר - שאימץ את שיטת הדפוסים המקובלים, להניח מתגים בכל מקום הראוי לכך, למרות שבכתבי היד אינו כן - לבין המהדורות של ויקיטקסט ומקראות גדולות הכתר.
ויקיטקסט בדרך כלל העתיק את המתגים שבכתב יד לניגרד כמו שהם, ואילו במקראות גדולות הכתר המציאו שיטה לשחזר פחות או יותר כיצד היו אמורים להיות המתגים לפי שיטת כתר ארם צובה (שרוב התורה איננה בו). ובשורה התחתונה, שניהם ממעטים מאד במתגים ביחס לנוסח המקובל.
דהיינו, שהמעתיק מן ויקיטקסט או מן מקראות גדולות הכתר, המתגים לא יהיו כנוסח המצוי בדפוסים.

ג. באתר 'מכון ממרא' יש רק את הנקודה הראשונה, ולא השניה (הוא תואם במתגים לברויאר; ואם כי שיטתו של ברויאר אינו ממש כדפוסים הנפוצים, אבל היא קרובה אליהם).

מחשב מסלול כתב:הגאון מלבי"ם, ז"ל, בספרו התורה והמצוה על המכילתא "בא" (פרשה ו', סי' ל"ט), נראה לו למשובשת נוסחת כל ההגדות, שלענין הילפותא דמצוַת כורך מביאה הפסוק ד"על מצות ומרורים יאכלוהו" (דלקמן בפרשה "בהעלותך", גבי פסח שני), בשעה, שלפי הנחת המלבי"ם, יתכן לדרוש מצוַת כורך רק מהפסוק של "ומצות על מרורים יאכלוהו" (בפרשה שלפנינו, גבי פסח ראשון).

מי יכול לעזור לי בענין זה?

עיין שו"ת משיב דבר חלק א סימן לב.

בפרשה שעברה, "ויאמר אליו ה' מזה בידך." הנה בחומשים ציון שקרי וכתיב נשנו כאן, כי אם אמנם נכתבה תיבה אחת, יש לקרואתה כשתים.

לא הבנתי מה בדיוק קורין שלא ככתוב, שהרי יש מקף המחבר שתי התיבות לעשותן אחת, ואין הטעמה על מילת "מה"?

אין שום הבדל בקריאה, אלא רק בכוונת האומר; והוא כ'לא' דקרינן 'לו'.

היה לנו דיון על מַה-יְצַוֶּה בפרשת פסח שני שבמדויקים אין דגש בי'
שאולי מַה-יְ/צוה בהברה סגורה כמלה אחת ממש

בערקע חייט כתב:בפרשה שעברה, "ויאמר אליו ה' מזה בידך." הנה בחומשים ציון שקרי וכתיב נשנו כאן, כי אם אמנם נכתבה תיבה אחת, יש לקרואתה כשתים.

לא הבנתי מה בדיוק קורין שלא ככתוב, שהרי יש מקף המחבר שתי התיבות לעשותן אחת, ואין הטעמה על מילת "מה"?

היה אשכול שלם על זה ב"דקדוק ומסורה" לפני כג' שנים בשם "מזה [מה זה] בידך"

לבי במערב כתב:אין שום הבדל בקריאה, אלא רק בכוונת האומר; והוא כ'לא' דקרינן 'לו'.

אינו דומה, לפי שאצל "אשר לא חומה" אם אמנם אין השומע מבחין זו לזו, על כל פנים צריכים אנו למסורה שאין הכוונה למילת לא, כי אם למילת לו. אך פה וכי מה בין מזה במילה אחת או מה זה חלוקה לשתיים? (חוץ אם תרצה ליישב שהיתה מילת מזה חסרת משמעות לחלוטין, ולפיכך ציין בעל המסורה שכוונת הכתוב למה זה. אך לא עשה כן בשאר תיבות בתנ"ך הדומות לזו.)

כדכד כתב:

בערקע חייט כתב:בפרשה שעברה, "ויאמר אליו ה' מזה בידך." הנה בחומשים ציון שקרי וכתיב נשנו כאן, כי אם אמנם נכתבה תיבה אחת, יש לקרואתה כשתים.

לא הבנתי מה בדיוק קורין שלא ככתוב, שהרי יש מקף המחבר שתי התיבות לעשותן אחת, ואין הטעמה על מילת "מה"?

היה אשכול שלם על זה ב"דקדוק ומסורה" לפני כג' שנים בשם "מזה [מה זה] בידך"

הנה:
viewtopic.php?f=45&t=43738&hilit=%D7%9E%D7%96%D7%94

לא קראתי כל הקישורים דשם, אלא הראשון מהם. הוא כותב כמו שכתבתי בסוגריים בתגובתי הקודמת.

בערקע חייט כתב:וכי מה בין מזה במילה אחת או מה זה חלוקה לשתיים?

מה?!
https://search.dicta.org.il/result?text ... %94&page=1
https://search.dicta.org.il/result?text ... 7%96%D7%94

לבי במערב כתב:

בערקע חייט כתב:וכי מה בין מזה במילה אחת או מה זה חלוקה לשתיים?

מה?!
https://search.dicta.org.il/result?text ... %94&page=1
https://search.dicta.org.il/result?text ... 7%96%D7%94

הוא שואל מה ההבדל בקריאה.
ועל זה ענו לו שזה כמו ההבדל בין "לו" לבין "לא".

פרשת וארא
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה': וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: פ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: פ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס

האם כל זה אירע באותו הזמן, שלא שמעו אל משה מקוצר רוח (ומה שפירשו חז"ל "שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה") ותיכף ומיד ה' שולח את משה לפרעה ומיד שולח את משה ואהרן לבני ישראל ואל פרעה, או שיתכן לומר שהיה זמן ממושך בין זה לזה.

עזריאל ברגר כתב:הוא שואל מה ההבדל בקריאה.

אני הק' השבתי בראשונה,
ומענין דבריו השניים ברור שכוונתו לחילוק במשמעות המילה.

"דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃ וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת". המילה דָבָר נשנית כמה פעמים בפרשה, וזה מאד מוזר. בכלל אינו ברור המשמעות של "הדבר הזה"? גם מבחינה פילולוגית יש זיקה חזק בין דָבָר ודֶבֶר, מה המשמעות שלהם? האם יש כאן משחק מילים שנאבד מאתנו? מה התורה מרמזת לנו בדָבָר/דֶבֶר?

הערה יפה. השווה:
'ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי'.
ובפירש"י מב"ר.

עמדו בזה (ראה דע"מ ועוד). והעירו גם על הלשון 'ודברת אליו' במקום הלשון הרגילה בענין 'ואמרת'.

בערקע חייט כתב:בפרשה שעברה, "ויאמר אליו ה' מזה בידך." הנה בחומשים ציון שקרי וכתיב נשנו כאן, כי אם אמנם נכתבה תיבה אחת, יש לקרואתה כשתים.
לא הבנתי מה בדיוק קורין שלא ככתוב, שהרי יש מקף המחבר שתי התיבות לעשותן אחת, ואין הטעמה על מילת "מה"?

המקף עדיין לא מצרפת אותם להיות תיבה אחת ממש, שבקריאה והגייה נכונה ומדויקת, אין קריאתם יחד ממש.
לדוגמא, בק"ש, מי שקורא בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאדך, על-לבבך, על-מזזות כ"א מאלו ביחד, כמילה אחת ממש, אינו אלא טועה, ובכלל "קרא ולא דקדק".

פסחים לט. א"ר אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עילוון.
והנה התרגום מתרגם את המילה 'פסח' מלשון 'חס' -
"ותימרון דיבח חיס הוא קדם יי דחס על בתי בני ישראל במצרים".
ומבואר א"כ העדיפות בחזרת, משום ששמה הוא כעין 'פסח'.

באמונתו כתב:

בערקע חייט כתב:בפרשה שעברה, "ויאמר אליו ה' מזה בידך." הנה בחומשים ציון שקרי וכתיב נשנו כאן, כי אם אמנם נכתבה תיבה אחת, יש לקרואתה כשתים.
לא הבנתי מה בדיוק קורין שלא ככתוב, שהרי יש מקף המחבר שתי התיבות לעשותן אחת, ואין הטעמה על מילת "מה"?

המקף עדיין לא מצרפת אותם להיות תיבה אחת ממש, שבקריאה והגייה נכונה ומדויקת, אין קריאתם יחד ממש.
לדוגמא, בק"ש, מי שקורא בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאדך, על-לבבך, על-מזזות כ"א מאלו ביחד, כמילה אחת ממש, אינו אלא טועה, ובכלל "קרא ולא דקדק".

רד"ק מכלול עג. (הובא בב"י או"ח סא):

אבל הנראה בעיני בקריאה, שצריך האדם להזהר על כל פנים בעוד שיקרא בתנ"ך, לבאר התיבות והאותיות ולהפריש בין הדומות, אעפ"י שיהיו הדומות בתיבה אחת ותנועה קטנה לפניהם כמו שהקדמנו, או שיהיו שתי תיבות עם מקף אעפ"י שנקראת בחטיפה צריך לבאר כדי שידמה ששתי אותיות קרא אעפ"י שנקראת כאחת. כי גם רז"ל כשאמרו צריך ליתן ריוח בין הדבקים, כגון 'עַל־לְבָבְךָ', 'בְּכָל־לְבַבְכֶם', לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן כאשר הוא, אלא אעפ"י שיקראם במקף, יתן ריוח והבדל ביניהם בלשון, שידמה כי שני למדי"ן קרא. כי הנה 'בְּכָל־לְבַבְכֶם' 'בְּכָל' הוא נקוד בקמץ מפני המקף, ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחול"ם, וזה לא אמרו רז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני.

דרך חיים לרבי מנחם לונזאנו (בעל 'אור תורה') דף עג. - הובא בשערי תשובה או"ח סא, יב

מעט דבש כתב:...
במקורות שציטטת, ראיתי רק שיש שני עניינים:
א. להבדיל בין הדבקים - שפירושו שלא להבליע אות בחברתה הדומה לה (וכלשון רש"י ברכות טו: שהבאת: "הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן").
ב. להפריד בין התיבות; ובזה לא ראיתי שכתבו שגם במילים עם מקף צריך להפריד, רק מהר"י אבוהב כתב שצריך להפריד בין הדבקים של 'על־לבבך' יותר ממה שמפריד בין תיבה לתיבה, והיינו למרות המקף המחבר ביניהם. אבל זה להדיא שלא כרד"ק (מכלול עג.) שכתב שלא להפריד, אלא רק להקפיד שישמעו שתי אותיות.

טענתי שבפוסקים אמנם מפורשת דעתם נגד הרד"ק לפי פשוטו, ובס"ד כעת אפרש יותר, באותיות מודגשות שבין המובאות: טור אורח חיים סימן סא:

כתב ר"ע וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה, דעל ההיא דאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, מפורש בירושלמי, שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה.

ב"ח:

כתב רב עמרם וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה כו'. נראה דרצונו לומר שלא יאמר התיבות במרוצה אלא במתון מתון כאילו מונה מעות אחת אחת, והא דצריך ליתן ריוח בין הדבקים, ענין אחר הוא, והוא שלא יאמר על לבבך בנשימה אחת, אלא על בנשימה בפני עצמה, ולבבך בנשימה בפני עצמה, וזהו הריוח שנותן בין נשימה לנשימה, אבל שאר תיבות יכול לומר בנשימה אחת, רק שיפסיק בין תיבה לתיבה:

מהר"י אבוהב:

מפ' בירושל' שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה. פי', הנה זה הירושלמי נראה שאינו מסכים עם גמרא שלנו, שבגמרא שלנו לא אמרו אלא צריך שיתן ריוח בין הדבקים, כגון על לבבך כו'. אלא שי"ל שריוח הוא יותר הפסק, ממ"ש בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה.

הב"ח עם מהר"י אבוהב, מתקשים שניהם ברב עמרם, אשר צריך להפריד כל התיבות של ק"ש, בעוד הגמרא אומרת רק להפריד תיבות דבוקות, ר"ל באותיות דומות, כגון על-לבבך.
שניהם מתרצים, אשר בין תיבות דבוקות, שאותיותיהם דומות, כגון על-לבבך, לא מספיק ריווח המחויב בין התיבות כולם, אלא יש להרחיק יותר ביניהם. דברים אלו מנוגדים לרד"ק כמובן לגמרי.
רש"י ברכות טו, ב:

בין הדבקים - תיבות המדובקות זו בזו, אם אינך מפרידן, כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן כדמפרש רבא. בפרש שדי - אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים...

ברש"י מבואר, כמו בפוסקים לעיל, שטעם ריווח בין הדבקים, לא מפני האותיות, אלא בשביל להבדיל בין התיבות דווקא. אותיות דומות שבסוף תיבה האחת ובתחילת תיבה הסמוכה, הרי מחברות אותם תיבות כאחת, ולכך יש להרוויח ביניהם, בכדי שיוכרו התיבות כשתיים, נגד דברי הרד"ק שם. ספר היראה:

ובקריאת שמע יהיה נזהר שיוציא בשפתיו וישמיע לאזניו רמ"ח תיבות שבו, ויתן ריוח בין הדבקים, כדברי רבותינו ע"ה בכל לבבך ועל לבבך וכיוצא בהן...

המבואר בלשונו, בטעם בריווח בין הדבקים, בשביל להדגיש מספר רמ"ח תיבות, כאו"א בפ"ע נגד הרד"ק שאין להפריד כ"א בין האותיות ולא בין התיבות שביניהם מקף.
עניין זה נתפרש בהחלט, בבירור גמור, בפענח רזא - פרשת ואתחנן:

ה' אחד, מאריכין באחד, כדי להרגיש בכל רמ"ח אבריו, כי בקריאת שמע רמ"ח תיבות כנגדן, לכן צריך ביותר להפריד בין הדבקים, ולדקדק שלא לחסר אות אחת:

מפורש יוצא מכל אלה, להרוויח בין התיבות דווקא, אפילו במקום מקף, ולא רק דין להבדיל אותיות דומות.

להבדיל בין הדבקים פירושו לא לקרוא כאילו אות אחת במקום שתים כגון "בכלבבך" אלא כאילו יש שני למ"דים אבל עדיין הם צמודים בגלל המקף "בכללבבך"כפי שמפורש ברד"ק שם המובא גם בבית יוסף אורח חיים סימן סא
וכתב ה"ר דוד קמחי בספר מכלול (שם עג.) מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן באשר הוא אלא אף על פי שיקראה במקף יתן ריוח והבדל [ביניהם] בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני עכ"ל וכתבו ה"ר דוד אבודרהם ז"ל (עמ' פב):
וכבר נידון ענין זה באשכולשציינתי אליו לעיל באשכול זה

כדכד כתב:להבדיל בין הדבים פירושו לא לקרוא כאילו אות אחת במקום שתים כגון "בכלבבך" אלא כאילו יש שני למ"דים אבל עדיין הם צמודים בגלל המקף "בכללבבך"כפי שמפורש ברד"ק שם המובא גם בבית יוסף אורח חיים סימן סא
וכתב ה"ר דוד קמחי בספר מכלול (שם עג.) מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן באשר הוא אלא אף על פי שיקראה במקף יתן ריוח והבדל [ביניהם] בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני עכ"ל וכתבו ה"ר דוד אבודרהם ז"ל (עמ' פב):
וכבר נידון ענין זה באשכול שציינתי אליו לעיל באשכול זה

אבל מעניין הדבר, שבבית יוסף משמיט תיבות: "אעפ"י שנקראת בחטיפה" - "אעפ"י שנקראת כאחת", אשר בלשון רד"ק שם.
לענ"ד, השמיטם בכוונה, לפי שמכל הפוסקים יוצא בפירוש להיפוך, כנ"ל.

מר מצא עוד מקום כזה שהב"י מצטט חלקית ראשון משום שהוא חולק על המלים שהשמיט אאו משום שהרבה ראשונים חולקים על ההשמטה?
מה גם שלא מצינו ראשונים שחולקים רק מר דייק מהם שהם חולקים.
האמת היא פשוטה שמקף כן מחבר את שתי התיבות כאילו הן אחת ומה שהדגישו התלמוד והפוסקים הוא שלא לקרוא כאילו ממש כתוב רק ל' אחת "בכלבבך" אלא לקרוא "בכללבבך" כמילה אחת אבל את הל' פעמיים

הרב 'באמונתו':
במקורות שציטטת, ראיתי רק שיש שני עניינים:
א. להבדיל בין הדבקים - שפירושו שלא להבליע אות בחברתה הדומה לה (וכלשון רש"י ברכות טו: שהבאת: "הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן").
ב. להפריד בין התיבות; ובזה לא ראיתי שכתבו שגם במילים עם מקף צריך להפריד, רק מהר"י אבוהב כתב שצריך להפריד בין הדבקים של 'על־לבבך' יותר ממה שמפריד בין תיבה לתיבה, והיינו למרות המקף המחבר ביניהם. אבל זה להדיא שלא כרד"ק (מכלול עג.) שכתב שלא להפריד, אלא רק להקפיד שישמעו שתי אותיות.

כדכד כתב:מר מצא עוד מקום כזה שהב"י מצטט חלקית ראשון משום שהוא חולק על המלים שהשמיט או משום שהרבה ראשונים חולקים על ההשמטה?
מה גם שלא מצינו ראשונים שחולקים רק מר דייק מהם שהם חולקים.
האמת היא פשוטה שמקף כן מחבר את שתי התיבות כאילו הן אחת ומה שהדגישו התלמוד והפוסקים הוא שלא לקרוא כאילו ממש כתוב רק ל' אחת "בכלבבך" אלא לקרוא "בכללבבך" כמילה אחת אבל את הל' פעמיים

במקורות שציינתי, מפורש לגמרי, שצריך להפריד התיבות, כולל בעלי המקף, ולא רק אותיות דומות, כדי שלא ייקראו אות אחת.

כדי להפריד שלא ישמע אות אחת אין צורך להפריד בהפסקה גמורה כמו שמפרידים בין שתי תיבות, אפשר לקרוא כמו מילה אחת, ועדיין להפריד בין הדבקים.

מעט דבש כתב:...
במקורות שציטטת, ראיתי רק שיש שני עניינים:
א. להבדיל בין הדבקים - שפירושו שלא להבליע אות בחברתה הדומה לה (וכלשון רש"י ברכות טו: שהבאת: "הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן").
ב. להפריד בין התיבות; ובזה לא ראיתי שכתבו שגם במילים עם מקף צריך להפריד, רק מהר"י אבוהב כתב שצריך להפריד בין הדבקים של 'על־לבבך' יותר ממה שמפריד בין תיבה לתיבה, והיינו למרות המקף המחבר ביניהם. אבל זה להדיא שלא כרד"ק (מכלול עג.) שכתב שלא להפריד, אלא רק להקפיד שישמעו שתי אותיות.

טענתי שבפוסקים אמנם מפורשת דעתם נגד הרד"ק לפי פשוטו, ובס"ד כעת אפרש יותר, באותיות מודגשות שבין המובאות: טור אורח חיים סימן סא:

כתב ר"ע וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה, דעל ההיא דאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, מפורש בירושלמי, שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה.

ב"ח:

כתב רב עמרם וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה כו'. נראה דרצונו לומר שלא יאמר התיבות במרוצה אלא במתון מתון כאילו מונה מעות אחת אחת, והא דצריך ליתן ריוח בין הדבקים, ענין אחר הוא, והוא שלא יאמר על לבבך בנשימה אחת, אלא על בנשימה בפני עצמה, ולבבך בנשימה בפני עצמה, וזהו הריוח שנותן בין נשימה לנשימה, אבל שאר תיבות יכול לומר בנשימה אחת, רק שיפסיק בין תיבה לתיבה:

מהר"י אבוהב:

מפ' בירושל' שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה. פי', הנה זה הירושלמי נראה שאינו מסכים עם גמרא שלנו, שבגמרא שלנו לא אמרו אלא צריך שיתן ריוח בין הדבקים, כגון על לבבך כו'. אלא שי"ל שריוח הוא יותר הפסק, ממ"ש בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה.

הב"ח עם מהר"י אבוהב, מתקשים שניהם ברב עמרם, אשר צריך להפריד כל התיבות של ק"ש, בעוד הגמרא אומרת רק להפריד תיבות דבוקות, ר"ל באותיות דומות, כגון על-לבבך.
שניהם מתרצים, אשר בין תיבות דבוקות, שאותיותיהם דומות, כגון על-לבבך, לא מספיק ריווח המחויב בין התיבות כולם, אלא יש להרחיק יותר ביניהם. דברים אלו מנוגדים לרד"ק כמובן לגמרי.
רש"י ברכות טו, ב:

בין הדבקים - תיבות המדובקות זו בזו, אם אינך מפרידן, כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן כדמפרש רבא. בפרש שדי - אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים...

ברש"י מבואר, כמו בפוסקים לעיל, שטעם ריווח בין הדבקים, לא מפני האותיות, אלא בשביל להבדיל בין התיבות דווקא. אותיות דומות שבסוף תיבה האחת ובתחילת תיבה הסמוכה, הרי מחברות אותם תיבות כאחת, ולכך יש להרוויח ביניהם, בכדי שיוכרו התיבות כשתיים, נגד דברי הרד"ק שם. ספר היראה:

ובקריאת שמע יהיה נזהר שיוציא בשפתיו וישמיע לאזניו רמ"ח תיבות שבו, ויתן ריוח בין הדבקים, כדברי רבותינו ע"ה בכל לבבך ועל לבבך וכיוצא בהן...

המבואר בלשונו, בטעם בריווח בין הדבקים, בשביל להדגיש מספר רמ"ח תיבות, כאו"א בפ"ע נגד הרד"ק שאין להפריד כ"א בין האותיות ולא בין התיבות שביניהם מקף.
עניין זה נתפרש בהחלט, בבירור גמור, בפענח רזא - פרשת ואתחנן:

ה' אחד, מאריכין באחד, כדי להרגיש בכל רמ"ח אבריו, כי בקריאת שמע רמ"ח תיבות כנגדן, לכן צריך ביותר להפריד בין הדבקים, ולדקדק שלא לחסר אות אחת:

מפורש יוצא מכל אלה, להרוויח בין התיבות דווקא, אפילו במקום מקף, ולא רק דין להבדיל אותיות דומות.

דברי רש"י:" בין הדבקים - תיבות המדובקות זו בזו, אם אינך מפרידן, כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן כדמפרש רבא. בפרש שדי - אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים..." שהזכיר מר אינם שייכים לעניננו
אם תדגיש את המלים שאני הדגשתי יצא שרש"ירק אומר שלא לקרוא את שתי האותיות כאחת
ע"ד זה יש לפרש גם את ה"פענח רזא" וה"ספר היראה" שהזכיר מר שכוונתם לתת רווח כדי שלא יקרא כאות אחת.
מה שהזכירו את מנין התבות הוא שצריך להפריד בין התיבות כהלכתם אבל כל הברה וההלכה שלה וכשקורא את התיבות שיש ביניהם מקף בהצמדה הוא קורא כהלכתם.
והמקורות היחידים התומכים בשיטת מר הם הרב עמרם הב"ח ומהר"י אבוהב ולא כל הראשונים וכל האחרונים
הב"י הביא את הרד"ק ולמה שזכור לי בד"כ הלכה כמו הב."י נגד הב"ח
גם כל בעלי הקריאה המוכרים לי נוהגים להצמיד תיבות שהם במקף ולא שמעתי על כאלה שלא
אולי דברי הב"ח ודעימיה מתיחסים דווקא ל"על לבבך" וכדומה ששם סוברים שיש להפרידהתיבות למרות המקף כדי שלא ישתמע כאות אחת

כדכד כתב:דברי רש"י:" בין הדבקים - תיבות המדובקות זו בזו, אם אינך מפרידן, כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן כדמפרש רבא. בפרש שדי - אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים..." שהזכיר מר אינם שייכים לעניננו
אם תדגיש את המלים שאני הדגשתי יצא שרש"י רק אומר שלא לקרוא את שתי האותיות כאחת
ע"ד זה יש לפרש גם את ה"פענח רזא" וה"ספר היראה" שהזכיר מר שכוונתם לתת רווח כדי שלא יקרא כאות אחת.
מה שהזכירו את מנין התבות הוא שצריך להפריד בין התיבות כהלכתם אבל כל הברה וההלכה שלה וכשקורא את התיבות שיש ביניהם מקף בהצמדה הוא קורא כהלכתם.
והמקורות היחידים התומכים בשיטת מר הם הרב עמרם הב"ח ומהר"י אבוהב ולא כל הראשונים וכל האחרונים
הב"י הביא את הרד"ק ולמה שזכור לי בד"כ הלכה כמו הב"י נגד הב"ח
גם כל בעלי הקריאה המוכרים לי נוהגים להצמיד תיבות שהם במקף ולא שמעתי על כאלה שלא
אולי דברי הב"ח ודעימיה מתיחסים דווקא ל"על לבבך" וכדומה ששם סוברים שיש להפריד התיבות למרות המקף כדי שלא ישתמע כאות אחת

לענ"ד, דבריך בלתי מדויקים ומוטעים, אך קשה להתווכח באין סוף.

מ"מ, אציין נקודות מספר בולטות;

מפורש באותם ראשונים, אשר צריך להרוויח הדבקים, בכדי שיעלו לו רמ"ח תיבות נבדלות. אם מחברים במקף, כמובן חסר רבים ממניין רמ"ח!

בב"י הרי השמיט ברד"ק, דווקא אותם תיבות קריטיות, שעליהם אנו דנים!

אין ספק שיש להסמיך תיבות שבהם מקף, ולקרב ביניהם. טענתי היא רק, שאין לחברם ביחד, כאילו הם תיבה אחת ממש.
גם אני שומע בס"ד קריאת התורה עשרות שנים, בארץ גם בחו"ל. אף פעם לא שמעתי קריאת תיבות שבהם מקף, כתיבה אחת ממש.

אין הפוסקים אלו הנ"ל מתייחסים למקף כלל, אע"ג שדנים בהפרדת והרווחת תיבות כל-לבבך, כן על-לבבך, בפרוטרוט! אלא מכאן הוכחה נוספת, שמעיקרא זה לא הפריע להם, מאחר שלא עלה על דעתם מעולם, לצרף בעלי המקף כאחת ממש.

התייחסתי להשמאה של "י כבר וגם ל"הפרדת התיבות כהלכתן" וטענתי שזו ההלכה של המקף לחבר

מה שאין הפוסקים מתייחסים להפרדת המקף הוא מפני שלא בזה דנו אלא בהפרדת התיבות
בענין הצמדת התיבות עי מקף ע"י בעלי קריאה - אולי אפשר לעשות סקר לראות מה שאר חברי הפורום קוראים ושומעים באשר מר שמע תמיד כך ואני תמיד אחרת

עושה חדשות כתב:פסחים לט. א"ר אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עילוון.
והנה התרגום מתרגם את המילה 'פסח' מלשון 'חס' -
"ותימרון דיבח חיס הוא קדם יי דחס על בתי בני ישראל במצרים".
ומבואר א"כ העדיפות בחזרת, משום ששמה הוא כעין 'פסח'.

גם במכילתא - אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם שנאמר ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייס שנאמר כצפרים עפות כן יגן יי' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה).