פורום אוצר החכמה

בתפילת משה על מרים א-ל נא רפא נא לה, ות"א ה"נא" הראשון ב"בבעו" והשני ב"כען". אשמח למ"מ שמסבירים את ההבדל.

"נא קמא לשון בקשה ובתרא לשון עתה" (דעת זקנים).

יעקל כתב:בתפילת משה על מרים א-ל נא רפא נא לה, ות"א ה"נא" הראשון ב"בבעו" והשני ב"כען". אשמח למ"מ שמסבירים את ההבדל.

viewtopic.php?p=18271#p18271 באריכות.

כדכד כתב:Re: פרייה ו/או רבייה
הודעה על ידי כדכד » ג' מאי 31, 2022 5:45 pm

פרייה זה אחד מאחד ורבייה זה כמה מאחד (דומני שמקור דברי ברש"י) ולכן אם לא היתה קודמת הפרייה לא היינו יודעים שעדיף גם לרבות (כי לא היינו יודעים שזה יותר מאחד מאחד אם לא כתוב "פרו" גם) אבל זה בעיקר כשזה בא בהוראה לפרייה ורבייה.
כשהקב"ה מברך שירבה את העם אינו צריך להקדים שגם יפרה אותם קודם

עיין בספר יושר דברי אמת (ז'אבריז') אות י"ג ואות כ' שדן בענין זה

גבי מתנות כהונה רואים שהא-ל ית' פונה לכהנים בהשתמשו בכמה לשונות : אני חלקך, אני נחלתך, אני אחוזתם וכו'.
איפה אפשר לברר את ההבדל בין חלק, נחלה ואחוזה ?

בפ' קורח, גבי מטה אהרן, י"ז, כ"ג ת"א את "והנה פרח מטה אהרן" "והא נעא חוטרא דאהרן" ואח"כ ב"ויוצא פרח" ת"א "ואפיק לבלבין".

א. האם יש לשורש "נעא" חבר במקרא ובתרגום ?
ב. למה אונקלוס חילק בין שני ה"פרח" ?

יעקל כתב:בפ' קורח, גבי מטה אהרן, י"ז, כ"ג ת"א את "והנה פרח מטה אהרן" "והא נעא חוטרא דאהרן" ואח"כ ב"ויוצא פרח" ת"א "ואפיק לבלבין".
א. האם יש לשורש "נעא" חבר במקרא ובתרגום ?
ב. למה אונקלוס חילק בין שני ה"פרח" ?

כתב הרא"ם:

אנקלוס תרגם "ויוצא פרח" - "ואפיק לבלבין", וכן תרגם "והיא כפורחת עלתה נצה" - "כד אפרחת אפיקת לבלבין ואניצת נץ", ופרש"י ז"ל: "'והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין' עד כאן תרגום של פורחת". אבל גבי "והנה פרח מטה אהרן" תרגם "והא יעא", מפני שבא אחריו "ויוצא פרח", שתרגומו "ואפיק לבלבין".

יעקל כתב:בפ' קורח, גבי מטה אהרן, י"ז, כ"ג ת"א את "והנה פרח מטה אהרן" "והא נעא חוטרא דאהרן".

א. האם יש לשורש "נעא" חבר במקרא ובתרגום ?

צ"ל "יעא" [ובפסוק כ: יִנְעֵי], מילה מוכֶּרת מן הסורית, המתועדת גם בארמית של מכתבי יב (ראה פה) ובקומראן (המגילה החיצונית לבראשית, ראה פה).
נמצא גם בת"י ישעיה נה י, ובת' הלים קג טו. (לגבי ת' תהלים [יט ג] ות' משלי [י לא; יט ה,ט] קיים ספק, ראה ד' ברק, התרגום הארמי לתהלים: תיאור מורפולוגי, עמ' 126 הע' 710.)
משמעות המילה 'צמח', והיא קשורה אטימולוגית (וסמנטית) לשורש העברי 'יצא' (ראה ש' מורג, מחקרים בלשון המקרא, עמ' 190, 198).

א. בתאג' התימני מנוקד (בפסוק כ') יַנעי בפתח.
ב. אם הנו"ן אינה שורשית, מהיכן צמחה כאן?

עיניו כיונים כתב:א. בתאג' התימני מנוקד (בפסוק כ') יַנעי בפתח.
ב. אם הנו"ן אינה שורשית, מהיכן צמחה כאן?

כך אכן בכל ספרי תימן, גם במדויקים שבהם, אך בוטיקן 448 וד"ס בחיריק, קל של יע"א, ועיקר (ראה מילונו של לוי עמ' 118; ב' דן שם, עמ' 121 הע' 681; ר"י אספיס על אתר; CAL פה).
הנו"ן היא דיסימלטורית, כמו ב'ינדע'.
(תופעה שכיחה בארמית, ראה [מלבד ב' דן, שם עמ' 120-1]: י' קוטשר, תולדות הארמית, עמ' 71-2; הנ"ל, מחקרים בעברית ובארמית, עמ' 374-5; קוק, Rewriting the Bible, עמ' 127 והלאה; Revue de Qumran, 9 (1977) pp. 253-8, 10 (1979) pp. 95-6; א' אבודרהם, דקדוק המנגאית הקדומה, עמ' 99 ובהערות; גאר, Studies in Semitic and Afroasiatic Linguistics, עמ' 81-109).

יישר כחך רבי יאיר.

גרשיים כתב:

יעקל כתב:בפ' קורח, גבי מטה אהרן, י"ז, כ"ג ת"א את "והנה פרח מטה אהרן" "והא נעא חוטרא דאהרן" ואח"כ ב"ויוצא פרח" ת"א "ואפיק לבלבין".
א. האם יש לשורש "נעא" חבר במקרא ובתרגום ?
ב. למה אונקלוס חילק בין שני ה"פרח" ?

כתב הרא"ם:

אנקלוס תרגם "ויוצא פרח" - "ואפיק לבלבין", וכן תרגם "והיא כפורחת עלתה נצה" - "כד אפרחת אפיקת לבלבין ואניצת נץ", ופרש"י ז"ל: "'והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין' עד כאן תרגום של פורחת". אבל גבי "והנה פרח מטה אהרן" תרגם "והא יעא", מפני שבא אחריו "ויוצא פרח", שתרגומו "ואפיק לבלבין".

במחילת כבודך, הרב גרשיים, פשוט לא הבנתי את דברי הרב רא"ם ...

בפירוש 'מעט צרי' על תרגום אונקלוס לאאמו"ר זצ"ל, כתב:

יְעָא: שם כללי לצמיחה, ע' לקמן.
כתב רא"ם ש"תרגם כן מפני שבא אחריו "ויוצא פרח", שתרגומו, ואפיק לבלבין". ונראה שאין כונת הרא"ם שאונקלוס שינה [ולא תרגם בלשון "פרח"] מפני הכפל, שהרי גם לעיל (פסוק כ) תרגם "ינעי", אף שאין שם כפל לשון. אלא נראה שכונתו, ש"יעא" הוא לשון כללי לצמיחה (כמש"כ הרמב"ן ויקרא יד, מג שפריחה הוא לשון צמיחה), משא"כ לשון "ואפיק לבלבין". וכאן שבמקרא נכפל ל' ה"פריחה", תרגם הראשון ל' כללי, והשני ל' פרטי

.

.

למה תרגם אונקךוס מי נידה - מי אדיותא - מי הזאה, בפשטות מי נידה - מי ריחוק, מים מרוחקים - כי הם יכולים לטמא כמו שהם יכולים לטהר, וצריך "להיזהר" מהם ...

יעקל כתב:למה תרגם אונקךוס מי נידה - מי אדיותא - מי הזאה, בפשטות מי נידה - מי ריחוק, מים מרוחקים - כי הם יכולים לטמא כמו שהם יכולים לטהר, וצריך "להיזהר" מהם ...

כנראה שלא היה "פשוט" לו כדבריך.

גם רש"י פירש כמו התרגום ולא ראיתי מי שמפרש שזה מל' ריחוק

ראה גם פרשגן וביאור אונקלוס שבמק"ג עוז והדר.
(גם התרגומים האחרים תרגמו 'נדה' - הזאה, וראה לאחרונה מ' בר-אשר, לשונות ראשונים, פרק ב, עמ' 16 והלאה.)

כדכד כתב:גם רש"י פירש כמו התרגום ולא ראיתי מי שמפרש שזה מל' ריחוק

אבן עזרא (במדבר יט, ט)

למי נדה - פירושו רחוק, כמו מנדיכם (ישעי' סו, ה):

רד"ק שורש נדד

ונקראו מי נדה לפי שהיו המים לצורך הָרָחוֹק, והוא הטמא.

רבנו יונה אבן ג'אנח

ונקרא מי נדה בעבור שמרחיק את האיש שזרק עליו מן הטומאה.

מעניין לראות שבמעשה העגל, וגם גבי המתאוננים, ומעשה מרים, המרגלים, קורח ועדתו ובמי מריבה, גילה לנו הכתוב את נוסח תפילתו של מרע"ה. ופתאום בנחשים השרפים תפילתו של משה אינה גלויה לנו.

וכיוצ"ב גבי פרעה בי' מכות, לא נודע לנו נוסח תפילתו על פרעה ועל מצרים שהמכה תוסר או תיעצר...

ולא נודע לי מהו הצד השווה במעשה הנחשים השרפים ובי' מכות...

יעקל כתב:מעניין לראות שבמעשה העגל, וגם גבי המתאוננים, ומעשה מרים, המרגלים, קורח ועדתו ובמי מריבה, גילה לנו הכתוב את נוסח תפילתו של מרע"ה. ופתאום בנחשים השרפים תפילתו של משה אינה גלויה לנו.

וכיוצ"ב גבי פרעה בי' מכות, לא נודע לנו נוסח תפילתו על פרעה ועל מצרים שהמכה תוסר או תיעצר...

ולא נודע לי מהו הצד השווה במעשה הנחשים השרפים ובי' מכות...

יותר מסתבר שלהיפך:
בכל מקום שהתפרש נוסח תפילתו - יש בו משהו ללמדנו לדורות.
אבל בשאר המקומות - אין לנו צורך ללמוד מנוסח תפילתו.
וכפי שארז"ל (מגילה יד,א) "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה".

נ.ב. במתאוננים - לא התפרש נוסח תפילתו, אלא נאמר "ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש". וגם במי מריבה כתוב רק שמשה ואהרן נפלו על פניהם, ואפילו לא כתוב שהם התפללו!

בעניין בלעם בן בעור, מעניין לראות שהכתוב לא מגנה אותו להדיא, והגנאי נמצא יותר בלשון חז"ל ורז"ל. בניגוד למשל, גבי דור המבול, ער ואונן, פרעה, מעשה העגל כתוב להדיא שהם עשו הרע בעיני הא-ל ית' או שהשחיתו את דרכם.

בעוד שבמקרא בפ', בלעם מתואר כמישהו שסה"כ מתייעץ, נמלך, נשאל, ומציית...

גם בעשיו לא מצאנו בחומש גינוי להדיא.
אמנם בנביא מפורש (מלאכי א, ב-ג):
הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי
וראה כאן וכאן.

חברא כתב:גם בעשיו לא מצאנו בחומש גינוי להדיא.
אמנם בנביא מפורש (מלאכי א, ב-ג):
הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי
וראה כאן וכאן.

אותה השאלה ...

1.בדברי מיכה " עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה גו' מן השטים עד הגלגל וגו'"... בכל פרשת בלק בדו שיח של בלק ובלעם לא מוזכרים המקומות האלה...

יש במות בעל, שדה צופים, וכו' אבל אין לא שטים ולא גלגל...

2. ודם חללים ישתה, ות"א דעתידין למירת נכסין דעממיא... למה אנוקלוס הבין שדם היינו נכסים ? מה הקשר ?

יעקל כתב:1.בדברי מיכה " עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה גו' מן השטים עד הגלגל וגו'"... בכל פרשת בלק בדו שיח של בלק ובלעם לא מוזכרים המקומות האלה...

יש במות בעל, שדה צופים, וכו' אבל אין לא שטים ולא גלגל...

2. ודם חללים ישתה, ות"א דעתידין למירת נכסין דעממיא... למה אנוקלוס הבין שדם היינו נכסים ? מה הקשר ?

1. ראה מפרשי המקרא (מיכה ו,ה).
2. אולי דמים תרתי משמע? ומה אומרים מפרשיו של אונקלוס?

עזריאל ברגר כתב:

יעקל כתב:1.בדברי מיכה " עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה גו' מן השטים עד הגלגל וגו'"... בכל פרשת בלק בדו שיח של בלק ובלעם לא מוזכרים המקומות האלה...

יש במות בעל, שדה צופים, וכו' אבל אין לא שטים ולא גלגל...

2. ודם חללים ישתה, ות"א דעתידין למירת נכסין דעממיא... למה אנוקלוס הבין שדם היינו נכסים ? מה הקשר ?

1. ראה מפרשי המקרא (מיכה ו,ה).
2. אולי דמים תרתי משמע? ומה אומרים מפרשיו של אונקלוס?

לא חשבתי על דמים תרתי משמע. מה שכן חשבתי - שהיות והדם הוא הנפש, צריך פה הדם להיות פה סמל של משהו יותר נפשי ונעלה, כמו האומנויות השונות בארצותם בגוייהם, התרבויות השונות, השפות השונות, שבכולם יוכלו עם ישראל לראות אלקות ולהפכם לדירה לו ית' בתחתונים.

יעקל כתב:

עזריאל ברגר כתב:

יעקל כתב:1.בדברי מיכה " עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה גו' מן השטים עד הגלגל וגו'"... בכל פרשת בלק בדו שיח של בלק ובלעם לא מוזכרים המקומות האלה...

יש במות בעל, שדה צופים, וכו' אבל אין לא שטים ולא גלגל...

2. ודם חללים ישתה, ות"א דעתידין למירת נכסין דעממיא... למה אנוקלוס הבין שדם היינו נכסים ? מה הקשר ?

1. ראה מפרשי המקרא (מיכה ו,ה).
2. אולי דמים תרתי משמע? ומה אומרים מפרשיו של אונקלוס?

לא חשבתי על דמים תרתי משמע. מה שכן חשבתי - שהיות והדם הוא הנפש, צריך פה הדם להיות פה סמל של משהו יותר נפשי ונעלה, כמו האומנויות השונות בארצותם בגוייהם, התרבויות השונות, השפות השונות, שבכולם יוכלו עם ישראל לראות אלקות ולהפכם לדירה לו ית' בתחתונים.

(וכ"כ בביאור אונקלוס שבמק"ג עוז והדר)

מספר בני ישראל הנכנסים לארץ 601730. שלשים ושמונה שנה קודם לכן היה מספר אבותיהם 603550.
היה מתבקש לפי חוק הריבוי הטבעי, שיכפילו את עצמם פי כמה. ובפרט אם נאמר שבשנים הסמוכות ליציאה ממצרים עדיין נמשך הנס של ששה בכרס אחת, שא"כ היה לכל יהודי לפחות 6 צאצאים. תמוה אם כן כיצד שמרו על מספר זהה לאבותיהם.

מצאתי באברבנאל ובתפארת יהונתן שעמדו בכך ותירצו שהיה כל עניינם לפי השגחה עליונה ובמכוון נשארו על מספר זה שיש לו שורש עליון.
צריך לומר שהאופן הגשמי שבו השתלשל הענין, הוא או ע"י מיתת רוב עם ישראל בקברות התאוה ובמתאוננים ודומיהם. [בשטים ובמעשה קרח מתו רק 40 אלף בערך, ואילו אנו זקוקים למספרים גדולים פי כמה וכמה]. או שהיתה ילודה מצומצמת מאוד. ומסתבר שהיו שני הגורמים גם יחד.

האם מישהו יודע על תירוץ אחר לשאלה הנ"ל?

חלא בר חמרא כתב:צריך לומר שהאופן הגשמי שבו השתלשל הענין, הוא או ע"י מיתת רוב עם ישראל בקברות התאוה ובמתאוננים ודומיהם. [בשטים ובמעשה קרח מתו רק 40 אלף בערך, ואילו אנו זקוקים למספרים גדולים פי כמה וכמה]

א. משום מה התעלמת ממיתתם של ששים רבוא יוצאי מצרים מפני חטא המרגלים.
ב. בשטים לפירש"י ע"פ חז"ל מתו יותר מ180 אלף איש!!! (כל דיין מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל ז רבוא וח אלפים (ועוד קצת), ועוד כד אלפים שמתו במגפה).

עזריאל ברגר כתב:א. משום מה התעלמת ממיתתם של ששים רבוא יוצאי מצרים מפני חטא המרגלים.
ב. בשטים לפירש"י ע"פ חז"ל מתו יותר מ180 אלף איש!!! (כל דיין מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל ז רבוא וח אלפים (ועוד קצת), ועוד כד אלפים שמתו במגפה).

א- המתים במרגלים הם דור יוצאי מצרים, שהיו בני עשרים ביצי"מ, ואני מדבר כאן על הבנים והנכדים שלהם, דור באי הארץ, שאמורים להיות 600 אלף כפול 6, שזה יותר מ-3 מליון, או מספר דומה לזה.
ב- צודק. ועדיין זה מספר נמוך משמעותית משיעור הריבוי הטבעי כנ"ל. וצריך כנראה לצרף אליו את שאר המגפות וכו'.

חלא בר חמרא כתב:

עזריאל ברגר כתב:א. משום מה התעלמת ממיתתם של ששים רבוא יוצאי מצרים מפני חטא המרגלים.
ב. בשטים לפירש"י ע"פ חז"ל מתו יותר מ180 אלף איש!!! (כל דיין מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל ז רבוא וח אלפים (ועוד קצת), ועוד כד אלפים שמתו במגפה).

א- המתים במרגלים הם דור יוצאי מצרים, שהיו בני עשרים ביצי"מ, ואני מדבר כאן על הבנים והנכדים שלהם, דור באי הארץ, שאמורים להיות 600 אלף כפול 6, שזה יותר מ-3 מליון, או מספר דומה לזה.
ב- צודק. ועדיין זה מספר נמוך משמעותית משיעור הריבוי הטבעי כנ"ל. וצריך כנראה לצרף אליו את שאר המגפות וכו'.

א - חלק לא מבוטל מבניהם (ונכדיהם) של יוצאי מצרים - הם יוצאי מצרים בעצמם, שמתו בעוון המרגלים.
באופן כללי - הגידול בין דורות איננו בהכפלה גבוהה (פי 6 ומעלה) אלא בהכפלה נמוכה (איפשהו בין 1 ל2).
אגב, רש"י (בפרשת פינחס כו,יג) מספר על מלחמה שהיתה בין שבט לוי לשאר השבטים לאחר מותו של אהרן הכהן, בה מתו 7 משפחות (לא כולל שבט לוי), ואחריה נותרו בעם ישראל (לא כולל שבט לוי) 57 משפחות (ראה רש"י שם פסוק לו), מה שמביא אותנו בחישוב-גס להתחשב במיתתם של כשבעים אלף איש נוספים!
(אם 57 משפחות הן 601730 - זה אומר שכל משפחה היא יותר מעשרת אלפים איש, ואם מתו שבע משפחות - אז מדובר על 70,000 איש).

האם יש למישהו הסבר בדברי הראב"ע במזמור צ"ב ד"ה כי שמחתני ה' ?

כי שמחתני ה בפעלך, על דרך שנות השמטה שישמעו כל התורה למען ילמדו ויראו והטעם כי שמחתני בדעתי כל מעשיך שהם ישרים מה ולא יכולתי לחקרם כי גדלו ממני מחשבותיך מאד.

מה עניין שנות השמיטה למזמור הזה ?

לכאורה שייך איכשהוא לקטע הקודם שבשבת מתבודד להתבונן במעשה ה', וע"ז כתב שהשבת בימים, כמו השמיטה בשנים, שנועדה ללימוד התורה

חלא בר חמרא כתב:לכאורה שייך איכשהוא לקטע הקודם שבשבת מתבודד להתבונן במעשה ה', וע"ז כתב שהשבת בימים, כמו השמיטה בשנים, שנועדה ללימוד התורה

אבל מה עניין שמיטה אצל ההתבוננות בפועל הא-ל ית' והשמחה בו ?

עזריאל ברגר כתב:באופן כללי - הגידול בין דורות איננו בהכפלה גבוהה (פי 6 ומעלה) אלא בהכפלה נמוכה (איפשהו בין 1 ל2).

מיהו לפמ"ש בתרגום יונתן ר"פ בשלח, 'וחמושים עלו בני ישראל' שלכל אחד היו חמשה טף, א"כ היה הדור הבא לכל הפחות 3 מליון. [וזאת מלבד הבן זכר שנולד לכל אחד אחרי מתן תורה כדאי' בשבת דף פ"ט, שעי"ז יש עוד שישים ריבוא]. אם כי יתכן לומר שחלק מהטף הנ"ל היו בנות.

יעקל כתב:

חלא בר חמרא כתב:לכאורה שייך איכשהוא לקטע הקודם שבשבת מתבודד להתבונן במעשה ה', וע"ז כתב שהשבת בימים, כמו השמיטה בשנים, שנועדה ללימוד התורה

אבל מה עניין שמיטה אצל ההתבוננות בפועל הא-ל ית' והשמחה בו ?

לימוד התורה=התבוננות בפועל ה'.
כמבואר בישעיה ה' י"ב- ואת פועל ה' לא יביטו- וברש"י שם העתיק דברי התרגום 'ובאורייתא דה' לא אסתכלו'. וברד"ק שם.

חלא בר חמרא כתב:לימוד התורה=התבוננות בפועל ה'.
כמבואר בישעיה ה' י"ב- ואת פועל ה' לא יביטו- וברש"י שם העתיק דברי התרגום 'ובאורייתא דה' לא אסתכלו'. וברד"ק שם.

מעניין שהתורה נקראת פועל. הייתי אומר שהיא נקראת חכמה כמבואר (אני לא זוכר איפה, אולי בספר הזוהר) דאורייתא מחכמה נפקת - חכמה ולא פועל.

גם מאוד מעניין שה"מבטא שפתיים" בפ' נדרים איננו מוזכר כי אם בארוסה בוהיו תהיה, מה שא"כ בנערה בבית אביה או בנשואה.

הראב"ע אומר שמבטא שפתיים היינו שבועה. אם כך למה נזכרת השבועה רק בנערה מאורסה.

וגם למה הבין האב"ע שמבטא שפתיים היינו שבועה בדווקא ולא משהו אחר ?

מ"ר תיאר את הא-ל ית' בא-ל גדול ונורא. וממשיך בתוכחתו המוליכך במדבר הגדול והנורא.

ומעניין, כי התוארים האלה הריהם תוארים של רוממות, ומושכל ראשון מתאימים למלך, למנהיג, לשופט, לנסיך - למורם מעם.

בעוד שעל מדבר (אספסוף של חול) פחות מתאים להתבטאות כך ... (ומה גם שלפי פנימיות התורה, גדול -מידה"ח, נורא מידה"ר. לא מותאם להגיד על מדבר שהינו בעל חסד ורחמן...)

חייב להיות איזה קשר פנימי ועמוק בינו ית' ובין המדבר. ואנוכי לא ידעתי.

בברכת שבתא טבא.

מעניין שגם האונקלוס מתרגם את המלים "גדול ונורא" בדיוק אותו דבר הן לגבי הקב"ה והן לגבי - להבדיל כו' - המדבר.

מענין לענין- בפסוק ביואל ג' ד' וכן בסוף מלאכי 'לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' מפרש בתרגום דהתארים גדול ונורא מוסבים על ה' ולא על היום, מיהו ביואל ב' י"א לא יתכן לפרש כן - 'כי גדול יום ה' ונורא מאוד ומי יכילנו' ושם בודאי קאי על היום שהיום עצמו גדול ונורא.