האם חלוקת מלכות יהודה וישראל קשורה למחלוקת יוסף עם אחיו

[גם זו לטובה]

לכ' נראה שאין שייכות בין הדברים.
א' מלכי ישראל האחרונים לא היו מיוסף, ב' בנימין היה ביחד עם יהודה, ג' כנגד יוסף, היו כל האחים עם יהודה, ואילו בממלכת יהודה שאר שבטי ישראל היו כנגדו.

ברם מסדר ההפטרות סידר את הפטרת יחזקאל שלחיבור הממלכות במקביל למכירת יוסף,וצ"ע.

[קולמוס הסופר]

בס"ד

נרות יהושע ב 40.JPG (80.71 KiB) נצפה 2409 פעמים

מעם לועז תרי עשר א 265.JPG (115.39 KiB) נצפה 2409 פעמים

[גם זו לטובה]

בס"ד

נרות יהושע ב 40.JPG

מעם לועז תרי עשר א 265.JPG

נרות יהושע לא מדבר על חלוקת המלכות בין יהודה לישראל , אלא על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

מעם לועז -לא יכול לשמש כמקור

[קולמוס הסופר]

מעם לועז -לא יכול לשמש כמקור

נכון, אבל הוא מביא מקור ספר 'אהל יעקב' פרשת ויגש.
זה אינו באהל יעקב, אלא בספר אחר של המגיד מדובנא.

כוכב מיעקב הפטרות 45.JPG (87.23 KiB) נצפה 2387 פעמים

[קולמוס הסופר]

בס"ד
וכן רמז כאן:

אהל יעקב דברים מהדורה חדשה 233.JPG (16.91 KiB) נצפה 2384 פעמים

[מוישי]

יהודה ויוסף
ישנה בעם ישראל חלוקה ומחלוקת עולמית, וממנה יסוד שורש ופינה לכל קורות ומאורעות העם. אין בידינו להקיף את הנושא מחמת ריבוי הסוד שבו, אבל ננסה לגעת לפי כוחנו ועד כמה שידינו משגת. המדובר הוא על רחל ולאה, ובניהן יוסף ויהודה. המריבה משתרעת על פני דורות עוד מקודם היווסדו של ישראל לעם ולא תנוח ולא תשקוט עד אחרית הימים, כנבואת יחזקאל פל"ז הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
את תחילת המחלוקת אנו מוצאים במכירת יוסף בשכם, יוסף חלם שהוא המלך על אחיו וישנאוהו. שם נפרדו. בסוף ימיו העביר יעקב את הבכורה ליוסף לנחול פי שנים בארץ. אבל ניבא שבאחרית הימים ימלוך יהודה. אמנם המלוכה עברה ליהודה, אך לא מייד, בתחילה מלך שאול מבני רחל, ורק לאחר התמודדות קשה עברה המלוכה לדוד, ושוב נחלקה מלכות ישראל ונתנה לירבעם מבני יוסף וחלקה נשאר ביד רחבעם מבני יהודה. וגם לעת"ל אמרו חז"ל כי יקדם משיח בן יוסף למשיח בן דוד. רואים כי תמיד מלכות יוסף באה קודם ולאחר מכן מלכות יהודה, ובכל פעם הייתה נטושה המחלוקת ביניהם.
בדברי הנביאים תמיד נקרא העם על שמו של יוסף - אפרים. אבל לאחר התפלגות המלוכה נקראו ישראל ויהודה. שמו של ישראל התיחד על מלכות מבני יוסף. אך סובבה ההשגחה ונותרו רק מבני יהודה הקרוים יהודים, ואילו עשרת השבטים תחת מלכות ישראל אבדה ואיננה.
מתחילה נבנה המשכן בשילה מקום משכנו של יוסף אבל לאחר מכן נאמר "ויטוש משכן שילה ... וימאס באהל יוסף ובשבט אפריים לא בחר, ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב, ויבחר בדוד עבדו לרעות בישראל עמו" שכינת ה' עברה אל המקדש שבירושלים, אך לא עזבה השכינה לגמרי את נחלת בני רחל, רצועה יוצאת מבנימין ובה ביהמ"ק בנוי, והמזבח חלקו בנחלת יהודה וחלקו בבנימין.
כל מלכויותיהם של בני רחל מסתיימות בכשלון, במצריים לאחר מות יוסף שוכחים ישראל את צור מחצבתם ומתבוללים בגויים. בשילה נלקח מהם המשכן מחמת חטאי ישראל, ובמלכות שאול נלקחת מלכותו ממנו בעקבות חטאו, במלכות ישראל מקים ירבעם את העגלים.
כאשר נתבונן בדרכי ההשגחה העליונה, ניתן להיווכח כי התיקון הסופי בכל פעם נעשה דווקא על ידי יהודה, למרות שעיקר הבית הוא בית רחל, והבכורה ליוסף, וישראל נקראים יוסף. אעפ"כ בסופו של דבר השלמת תפקיד ישראל נעשה על ידי יהודה. הרי בין השבטים מתחילה ייעד יעקב את יוסף, ויהודה הוא שנכשל במכירת יוסף, אולם לבסוף בברכות הובטחה מלוכה ליהודה. כך גם בכניסה לארץ שרתה שכינה בשכם ובשילה, אולם לבסוף בירושלים. וכך במלכות מתחילה מלך שאול אולם לבסוף נבחר דוד. וכך בגאולה העתידה מתחילה משיח בן יוסף ולבסוף משיח בן דוד.
מאידך כתבו חז"ל כי אין בני עשיו נופלים אלא ביד בני רחל, כך אמר יעקב כשנולד יוסף, וכך אמר משה במלחמת עמלק, וכך אמר שמואל במחיית עמלק, וכך נפל המן דווקא בידי איש ימיני. וכך לעת"ל אין משיח בן דוד יכול לכלות את עשיו, אלא "בית יעקב לאש ובית עשיו לקש ובית יוסף להבה", משיח בן יוסף הוא שטנו של עשיו. ואף השכינה אינה שוכנת אלא "בחלקו של טורף".
מהם תפקידיהם, ומהו שורש המשבר בין יוסף ויהודה? ניתן להצביע בבירור על העובדה כי יהודה הוא בן לאה ויוסף הוא בן רחל. יעקב רואה ברחל את אשתו העיקרית ואותה אהב את יותר מלאה. יוסף הוא בן זקוניו שזיו איקונין דומה לשלו. לו העביר את עיקר תורתו. לו רצה לגלות את הקץ ואותו מינה לבשר לאחיו כי יפקוד השם אותם. ואילו לאה כביכול באה בטעות, ובניה משניים לבני רחל.
חז"ל אומרים לאה תפסה פלך הודיה ורחל תפסה פלך שתיקה. רואים אצל בני לאה עיקרון משותף ואצל בני רחל את ההיפך. ראובן נכשל וקראו הכתוב חוטא על שבלבל משכבי אביו. שמעון ולוי כלי חמס מכרותיהם. יהודה נכשל במעשה תמר. מעלתם היא בעשיית תשובה שאף שנכשלים, מתקנים במהרה, מאידך מעלתו של יוסף הוא בזהירות ושמירה מן החטא באשת פוטיפר, גם זרעו של בנימין מרדכי עמד ולא השתחוה. זהו כח השתיקה והאיפוק שירשו מרחל להיות מושלמים בפנימיותם. יהודה הוא המייצג של בני לאה ויוסף הוא המייצג של בני רחל. נמצא אם כן כי יוסף הוא הצדיק בטבעו, ויהודה הוא המסוגל למעלת בעל תשובה.
יוסף נחון בתכונה לדבוק בדרך הישר ולא להיכשל, אך משום כך איננו ערוך להתמודד עם כשלון. יוסף הוא הדרך הטבעית והפשוטה של הצדקות, אך דווקא מחמת דבקותו המושלמת בטהרו הפנימי, איננו ערוך למהפך ולשינויי כיוון, אם בטעות חטא, הוא משיך לדבוק באותה דרך, איננו מוחל על כבודו. לעומתו יהודה נחון בתכונה לשנות את דרכו ולמחול על כבודו, אך איננו מצליח שלא להיכשל, מחמת תכונה זו.
כאשר בירך יעקב את בניו המשיל את יוסף לשור ואת יהודה לאריה. השור והאריה מלכים הם. השור מלך בבהמות והארי מלך בחיות. כלומר, השור מולך על תכונות הבהמיות, ואילו האריה מולך על תכונות החיות. יוסף נמשל לשור משום שמלכותו היא שלטון על כוחות הנפש הבאים מצד החומר. ויהודה נמשל לאריה משום שמלכותו היא על תכונת הכעס והכבוד, שהם תכונות נפש הבאות מצד האישיות.
ואכן מיוחס יוסף לספירת "יסוד" ודוד לספירת "מלכות", כי כוחו של יוסף הוא בכך שאיננו מושפע, וכיוונו הוא תמיד ישר. לעומת זה כוח דוד הוא ההוצאה לפועל, כמי שאין לו מעצמו ומאישיותו כלום, הוא מבטל את אישיותו על מנת להוציא לפועל את גילוי כבוד ה'.
תכונות אלו הם מורשת אהל רחל ואהל לאה, מרחל ירשו בניה את מדת הצניעות ומלאה ירשו בניה את הרצון להוציא לפועל את כבוד ה'. וממילא הצדיק בעל תכונת הנפש של הקדושה והצניעות, דרכו בחיים סלולה לו מתוך פנימיות נפשו, לכן איננו נמשך לחטאי תאווה, אבל מאידך קשה לו לחזור בו ולשנות את דרכו בהתחשב במצב חיצוני חדש שנכפה עליו, דרכו היא ללכת תמיד ישר. לעומתו איש המעשה בעל תכונת הנפש של בחינת המציאות החיצונית ועיצובה אל רצון ה', מסוגל בכל מצב של כשלון לעצב מחדש את דרכו אל המטרה הנכספת. אישיותו איננה כופה עליו מאומה, ומול עיניו ניצבת המטרה אליה יש לחתור. אולם משום כך אין אישיותו מובדלת בעצמותה מהאפשרות להיכשל בחטאי התאווה. משל למקל ונחש.
דבר זה אנו מוצאים בירבעם, משבט יוסף, שהיה צדיק והוכיח את שלמה על כישלונו בבת פרעה. ואכן עניין ההתבדלות מעמי הנכר הוא בנפשם של בני יוסף, וכמו שרואים במעשה אשת פוטיפר, אך לעומת זה ניסיונם הוא כאשר ויתרו על ענותם הטבעית ועלו לשררה, והנה נשקפת לשררתם סכנה. במקרה כזה של איום על כבודם עלולים בני יוסף להיכשל כאשר אין הם מצליחים לוותר על כבודם ועל אישיותם. ובאמת תחילת חטאו של ירבעם היה שהוכיח את שלמה ברבים, וכאשר הגיע לניסיונו העיקרי כאשר הומלך על ישראל, חשש שמא ילכו העם לירושלים, ומשום שלא יכל לסבול ש"בן ישי בראש" משום כך החטיא את כל בית ישראל בעבודה זרה.
גם בבית שאול ובית דוד אנו מוצאים תכונות אלו. שאול משבט בנימין היה נקי מכל חטא, כלשון חז"ל. וכאשר ראתה מיכל בת שאול את דוד רוקד ומפזז ותבז לו בלבה, "אמרה של בית אבא לא היו רואים מהם פיסת יד או רגל", הרי ששאול הצטיין בצניעות וריחוק מחטא. מתחילה אף לא היה מסוגל למלוך מרוב ענווה וצניעות, אך בשעה שדוד התחרה עמו על כסא המלוכה נכשל בכבודו עד כדי שפיכות דמים. כמו כן בשעה שהוכיחו שמואל לא קיבל. לעומת זה דוד שנכשל בחטא, הייה מעלתו בכך שמייד שהוכיחו נתן שב בתשובה ולא פסק מתשובתו עד יום מותו.
כלומר מול צדקותו של שאול, הייתה מעלתו של דוד מעלת בעל תשובה, ואכן בני לאה היו ראשונים לפתוח בתשובה, ראובן, יהודה, ודוד. אם מעלתו של יוסף היא בקדושתו, הרי מעלת יהודה היא בביטול היש.
ולעת"ל באחרית הימים יבואו כחות אלו לתקן את העולם בתיקונו השלם, משיח בן יוסף יבוא וילחם בגוג ומגוג וישרש את כחות הרע מן העולם. וזה לפי טבעו ומהותו לסלק מלפניו כל חטא ורוע. ולאחריו יבוא משיח בן דוד ויגלה כבוד מלכות ה' בעולם, וילמד לדעת את השם. ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

[עקביה]

יהודה ויוסף

יפה מאד.
האם אלו דבריו של מר?