כח הטענה כתב:ויבואו על העיר בטח (לד כה) במאמר שהועלה כאן עמד בחילוק בין התרגום לפיסוק הטעמים דלהתרגום בטח מתייחס לעיר ולהטעמים לכאורה אזיל על ביאתם שהיתה בטח.
אריסמנדי כתב:'אִתְקַדַּשָׁא' הוא לשון רבות בלבד. ליחידה ייאמר: אִתְקַדַּשַׁת.
כך הוא במסורת הלשון של תרגום אונקלוס לתורה ות"י לנביאים, תרגומי בבל
נוטר הכרמים כתב:אולם נראה שהאמת היא ע"ד שכתב הרמב"ן להלן פר' מקץ (מא,מה), וז"ל: כאשר יעשה התרגום בקצתם... ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה, וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו, יעו"ש.
כח הטענה כתב:ויותר נראה לבאר ש"שלח" משמעו שליחת חפץ או אדם ממקום למקום ואילו "שדר" משמעו מסירת החפץ או הפעולה לשליח.
וא"כ ברוב המקומות מתרגם אונקלוס "שלח" בין בחפצים שנשלחו כמו החותמת והמטה והפתילים ובין באנשים שנשלחו למקום אחר כמו יוסף ויהודה למצרים והמרגלים לא"י.
אך כאן מכיוון ששליחת הגדי לידי תמר נכשלה, לא יתכן לתרגם "שלח" וצריך לתרגם "שדר" שכן הגדי נמסר לשליח אך לא הגיע לידי תמר.
כח הטענה כתב:[וכיו"ב נצרך אונקלוס לתרגם שילוח האמור בפרשת גירושין כ"פטר" משום שבלשון הקודש השילוח הוא הוצאת הדבר מרשותי ויתכן להשתמש בפועל זה גם על הוצאת האשה מרשות בעלה. אך בתרגום אונקלוס "שלח" משמעו ממקום למקום וא"א להשתמש בפועל זה בגירושין שעיקרם ההוצאה מרשות הבעל ולא הגעה למקום אחר.]
מעט דבש כתב:אונקלוס מתרגם לשון שליחות שבתורה בשמונה אופנים...ותרגם כל מקום לפי ענינו, וכן מצוי בעוד מלים, שבתורה כולם נכללים במלה אחת, ואונקלוס תרגם כל מקום לפי ענינו. וכגון לשון לקיחה שבתורה, שתרגם בחמש עשרה צורות שונות.
ועיין רמב"ן (במדבר טז, א) על מה שתרגם אונקלוס '"ויקח קרח" - "ואתפליג":
"ואונקלוס שתרגם 'ואתפלג', פתר הענין, לא הלשון, כמנהגו במקומות רבים. וכן תרגם 'על דבר קרח' (במדבר יז, יד) 'על פלוגתא דקרח', ותרגם 'בדבר בלעם' (במדבר לא, טז) 'בעצת בלעם', כי הוא מזכיר הענין בתרגומו"
אזוטרי כתב:יישר כוחך הרב מעט דבש שפתיים ישק.
אם כבודו יכול להסביר מהו כוונת התרגום אצל משכו וקחו. אתנגידו וסבו ולפי"ז להסביר דברי רש"י שכתב בא י"ג בדברי אגדה המושכין את הלב (שבת פז,א)
האם הגדה והגדת לבנך הוא מלשון גוד או אגוד או מלשון סיפור דברים יישר כוחך למפרע
--
בטעות כתבתי צרי היות ובזמנו הבנתי את העניין לאחר שעסקתי במ"צ ותיקנתי.
כתב הרמב"ן (שמות כא, כט), שלשון מיתה בידי אדם מתרגם אונקלוס בלשון "קטלא", ואילו לשון מיתה בידי שמים מתרגם בלשון "מיתה" (עכ"ד).
ונראה שיש בזה כמה חילוקים:
(א) הלשון 'קטל' במיתה בידי אדם, מתייחסת רק לפעולת ההריגה, אבל במקום שמדובר על תוצאות פעולת ההריגה, מתרגם בלשון מיתה.
אריסמנדי כתב:לענ"ד הוא כדי להשוות ללשון השבועה שהשביע יוסף כמפורש על אתר: כי השבע השביע...והעליתם (='ותסקון') את עצמותי וגו' (וכן לשון השבועה בסוף חומש בראשית). ומצוי שהתרגום משווה הלשון בכה"ג, ובייחוד כאן שבא לומר שקיים את השבועה ולא שינה. (יתכן שראיתי כך במפרשי התרגום ושכחתי.)
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 50 אורחים