הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' ינואר 05, 2017 11:56 pm
מהרשום עמדי, וסליחה על הישנות החלום, ואין חלום וגו'.
מ'נעמט יעקב אבינו און מ'מאכט העם אזוי וי זיך
כתיב בפרשתן (מו, כט) וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֪עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־ צַוָּארָ֖יו עֽוֹד.
ופירש"י, ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה... אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.
ומשמיה דמרן הגרי"ז מטו בזה"ל, וצ"ע דאם הגיע זמן ק"ש למה לא קרא גם יוסף ק"ש.
וא' אמר לפני מרן הגר"ח זצ"ל בשם רב א', דמה שקרא יעקב אז ק"ש, הוא מפני שאת יוסף אהב יותר מכל שאר בניו ואחרי שלא ראהו כ"ב שנים, נתעוררה בקרבו אהבתו אל יוסף ביתר שאת בשעת פגישתו עמו, ואת האהבה הגדולה הזאת רצה למסור להקב"ה, ולכן קרא אז ק"ש כדי לחזק בלבו את אהבת ה'.
והגר"ח לא קיבל זאת ואמר, שמדבר על יעקב אבינו כאילו יעקב אבינו היה עומד במדרגתו, והוא מרגיש על עצמו שאצלו זהו נסיון, ודבר גדול לעשות כן, וכי על האבות הקדושים ניתן לומר שהיתה להם אהבה נפרדת לבניהם שאותה היו צריכים למסור להקב"ה, והרי כל אהבתם לבניהם היתה רק מתוך עבודת ה' ואהבתו יתברך.
ואמר הגר"ח דמה שקרא יעקב ק"ש באותה העת, הוא משום דירידתו למצרים היתה בציווי ה' שאמר לו אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, והיה אנוס עפ"י הדיבור, וממילא היתה ההליכה אצלו מצוה, והיה פטור ממצוה אחרת משום הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדיליף בסוכה (כה ע"א) ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטור, ולכך כל עוד שהיה בדרך היה מחוייב במצוה זו ללכת שמה, והיה פטור אז ממצות ק"ש, אבל כשהגיע לגבול מצרים וקיים מצותו שוב מיקרי זה בדרך דידך ולא דרך של מצוה, ממילא נתחייב תיכף בק"ש, וע"כ קרא אז ק"ש, אבל יוסף שהיה חייב בק"ש גם קודם, כבר קרא ק"ש מיד בזמנה.
כעין נוסח זה מובא בספר 'זהב משבא' להגרמ"ש שפירא זצ"ל (עמ' נו) ש'סיפר רבינו הרב זלה"ה מבריסק מעשה שבא אחד מבעלי המוסר לפני אביו רבינו חיים זלה"ה', יעו"ש דברי הביקורת ש'המפרשים כן הרי הם מודדים את יעקב אבינו במדתם הם וכפי כוחם שצריכים לאיזה דבר לעורר אצלם אהבת ה', אבל יעקב אבינו אם רצה לעורר אהבתו להקב"ה אינו צריך ליוסף'.
מי הוא ה'רב' אחד', ומה מקור פירוש זה שנדחה בשתי ידים ובתרעומת ע"י מרן הגר"ח זי"ע?
המציינים ציינו בזה לדברי השפת אמת [תרל"ז], וז"ל, נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע.
והוסיפו בזה דבאמת במקור הדברים בספר גור אריה עה"ת נראה לכאורה כוונה אחרת בדברי המהר"ל, וז"ל, אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקדוש ברוך הוא איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקדוש ברוך הוא על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקדוש ברוך הוא אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין.
[ראה בהערות המו"ל בחי' הגרי"ז עה"ת מהדורת מישור בהוספות, ובהרחבה בספר משמר הלוי עה"ת כאן מתוך ספר פנינים ואגרות תורת זאב עמ' פא, ושם מובא המעשה במרן הגרי"ז עצמו מיניה וביה ללא אזכור מרבינו הגר"ח הלוי, והנוסח שאמר הגרי"ז בביקורת הוא 'מ'נעמט יעקב אבינו און מ'מאכט העם אזוי וי זיך, און נאך דעם זאגט מען אזלכע ווערטער'].
אולם ראה זה מצאתי בחי' מהרי"ל דיסקין עה"ת על אתר, וז"ל, ענין קריאת שמע שהיה קורא אז מפני שיעקב אבינו נתעורר אז למדת האהבה אל בנו בחירו בן זקונים, ובנו של רחל ע"ה והוא מושל בכל ארץ מצרים ועומד בצדקו, ואשר כבר נתייאש ממנו זה כ"ב שנה, ועתה הוא המכלכל אותו ואת ביתו ומנחיל להם כבוד גדול, וכאשר הגיע במדת האהבה עד מרום קצה, השתמש אז במדה זו להקדישו לשמים, לכך קרא פרשת שמע שכתוב בה 'ואהבת את ד' אלקיך וגו', ר"ל, תכלית מדת האהבה ועיקרה היא לאהוב את ה', ואין אהבה כאהבתו אותו יתברך.
רעיון זה מובא גם בספר 'דמשק אליעזר' (לייקוואד תשס"ט) מאת תלמידו הקרוב של מהריל"ד, הג"ר אליעזר דן רלב"ג (עמ' קמב – מתוך גליון המד"ר).