מהרשום עמדי בזה.
כתב ב
משך חכמה,
צלותי הוא סדר התפילה הקבוע כמו שאמרו השבח והתפילה וההודאה מעכבין (תוספתא מנחות), ובעותי הוא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפילתו מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו. והנה הנפ"מ, כי סדר תפילה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכב, ואם כיון לבבו באבות סגי, ובכוונה מועטת סגי, לא כן בחידוש שמבקש אדם צרכיו ומחדש בעי כונה יתירה.
ואולי נכלל זה בהא דאמרו פ"ק דתענית (ח, א): אין תפילתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו, והא וכו' ולבם לא נכון עמו וכו' ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון, לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור. פירוש שסדר התפילה שהוא בצבור, אף שהוא בלא כוונה מתקבלת, לא כן הבקשה החדשה היא צריכה להיות בכוונה מופלגת.
והנה חרב הוא בעצמו מזיק שברזל שיש בו חידוד ממית בכל שהוא ואין צריך אומד, אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה, ותלוי לפי כח וריחוק המורה בקשת, לזה קרא תפילה בשם חרבי שהיא אף בלא כוונה מרובה, ובעותי בשם קשתי, שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו.
ולפי"ז נראה לבאר עוד מה שאנו מבקשים בסוף תפילת לחש: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, דאמרי פי היינו מה שאומר בפיו נוסח התפילה הקבוע ע"י אנשי כנסת הגדולה שזה פועל כחרב אפילו בלא כוונה, והגיון לבי אלו הם הכוונות והגיון הלב שנוספו בתפילה שפועלים כמו קשת, וכמש"נ.
[וראה עוד בדברי המשך חכמה, דאמרו בירושלמי ברכות שאחיתופל היה מתפלל ג' תפילות חדשות בכל יום. ואמנם, עיקר דברי המש"ח הנ"ל נמצאים ג"כ בכתבי הגרי"ז (סטענסיל) פר' ויחי, ושם איתא בשינוי קצת, דהבקשה היא תפילה שכאו"א מבקש על צרכיו, ותפילה זו היא בגדר תפילת היחיד ואינה נשמעת תמיד, ואיתא בב"ב קטז דמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, והיינו דרק תפילת החכם נשמעת על תפילה פרטית, ולא כל אחד שיבקש יענה.
ויש להוסיף בזה את דברי רבינו הגר"א בפירושו לדה"י א יב, לג: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, וז"ל: ידעו להתבונן בכל דבר לפי העת והזמן, כמו שאמרו חז"ל, אחיתופל לא היה מתפלל תפילה אחת פעמיים, משום דהתפילות ראוי להשתנות לפי העת והזמן].
והנה רש"י בתענית שם פירש ענין משים נפשו בכפו, שנפשו מכוונת בכפו. ופירש המהרש"א, דהיינו בלב שלם, דבכמה מקראות מצינו דרחמנא לבא בעי, וכמ"ש ועבדתם את ה' א' בכל לבבכם וגו'. ונראה דמשים נפשו בכפו הוא דבר נוסף דלבו מכוון כ"כ לשמים, שיהו פיו ולבו שוים כאילו הם במקום אחד בכפו.
ולפי דברי המהרש"א הנ"ל מבואר, דבכל גווני מיירי הגמ' שהוא מכוין בתפילתו, ומשים נפשו בכפו היינו כוונה יתירה, וא"א לפרש כדברי המש"ח הנ"ל, דצלותא היינו בלא כוונה.
ונראה לפי דברי מהרש"א לבאר באופן אחר ענין החלוקה של צלותא ובעותא, דבאמת שני המינים זה תפילה בכוונת הלב, אלא שצלותא - תפילה זה כוונת הלב שמכוין למילים שאומר בפיו, ובתפילה כזו הכח של התפילה לא טמון בגברא המתפלל אלא במילות התפילה עצמם, שהם כוללות את כוונת המתפלל.
וידועים דברי רבינו חיים מוולאז'ין בספרו
נפש החיים שער ב פרק יג, ונעתיקם כאן לגודל התועלת, וז"ל:
והעצה היעוצה על זה הוא כמו שאמר המגיד להבית יוסף באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים, וז"ל 'ליזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצוות, כי אם בתיבות התפילה עצמם.
דוק בדבריו שלא אמר לכוין בכוונת התיבות, כי באמת בעומק פנימיות כונת התפילה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין ועד אחרון הרב הק' איש אלקים נורא האריז"ל, אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה, שהיו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים.
וכל מבין יבין, דלא אתי איניש על יבשתא שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפילה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התיקונים של כל העולמות, עליונים ותחתונים, וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין, יוגרם תיקונים חדשים בסידור העולמות והכחות, והמשכת מוחין חדשים אחרים, שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל במהרה בימינו, לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל וכו'.
הרי מבואר שבמילות התפילה מצד עצמם מונח כל הכוונות שיכולים להיות מעולם ועד עולם, וזה מבאר היטב בחינת החרב שבתפילה, שאף כי אמנם מיירינן בתפילה עם כוונה, מ"מ הכוונה עצמה מתאחדת היא עם מילות התפילה וכלולה בהם עצמם.
ובהמשך דבריו שם מבאר הנפש החיים את סדר העבודה למעשה בזה, וז"ל:
אלא העיקר בעבודת התפילה שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה, ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם וכו', והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה, לבטל ולהסיר מעליו כל מחשבות ההבלים הטורדות, ומניעת טהרת המחשבה והכוונה, וכל אשר יוסיף הרגלו בזה יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפילה, והיא כוונה פשטית.
אבל ישנה דרגה גבוהה מזו של בעותא-בקשה שזה פועל מצד הגברא המתפלל, שכל מציאותו של האדם המתפלל הוא 'ואני תפילה', בבחינת 'נפשי בשאלתי', שהוא עצמו מתרומם ומתקרב להשי"ת בשפיכת שיחו לפני הקב"ה, ומתאחד עם התפילה כמציאות אחת לעלות למעלה לרצון.
והאריך בזה הנפש החיים שם פרק יד שזוהי דרגת 'נפש' שהיא מרומזת ב'בכל נפשכם', למעלה מדרגת 'לעבדו בכל לבבכם', שזוהי עצם עבודה שבלב זוהי תפילה שנתבארה בדבריו הנז' עד כה.
והביא בנפה"ח שם כמה מקומות שמצינו שהתפילה נקראה בשם נפש, וביאר, וז"ל:
והענין שעבודת התפילה היא במקום עבודת הקרבן, וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה, ולכן עיקר הכפרה היה תלוי בזריקת הדם הוא הנפש, וכן הקטרת האימורים ענינם היה לכוונת העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפילה הוא, להעלות ולסדר ולדבק נפשו למעלה, כי כח הדיבור של האדם נקרא נפש, כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, וכן נראה לעין שבכל דיבור שהאדם מוציא מפיו יוצא מפיו רוח והבל הלב, והדיבור הוא עיקר נפש האדם, שזה יתרון האדם מן הבהמה, א"כ כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו.