בחרבי ובקשתי = בצלותי ובבעותי?

[מיללער]

כדברי התרגום אונקלוס נאמר בגמ' ב"ב קכ"ג. וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה.

מה משמעות הדרש פה, ואיפה זה נדרש מחרב וקשת?

ורש"י פי' היא 'חכמתו' ותפלתו הרי התרגום ובגמ' כ' רק בצלותי ובעותי - תפלה ובקשה, ומה לה לחכמה פה?

השפת"ח כ' שבקשתי הוא ל' בקשה, אבל זה קשה טובא ליקח ב' השימוש ולעשות מזה פשט

ובמד"ר (פר' צז) כ' בחרבי ובקשתי - במצות ומע"ט. וכ' במתנ"כ שהדרש הוא כיון שמצות ומע"ט הם כתריס בפני הפרעניות ומגינים על האדם יותר מכל כלי קרב ע"כ.
ואולי כמו"כ כוונת הגמ' ואונקלוס שתפלה ובקשה - הקול קול יעקב הם כמו החרב והקשת של ישראל - והידים ידי עשו

האם יש מי שפירש כן בדבריו?

[סעדיה]

יעויין בהרחב דבר ובחידושי הגרי"ז (סטנסיל) על אתר.

[נוטר הכרמים]

מהרשום עמדי בזה.

כתב במשך חכמה,

צלותי הוא סדר התפילה הקבוע כמו שאמרו השבח והתפילה וההודאה מעכבין (תוספתא מנחות), ובעותי הוא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפילתו מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו. והנה הנפ"מ, כי סדר תפילה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכב, ואם כיון לבבו באבות סגי, ובכוונה מועטת סגי, לא כן בחידוש שמבקש אדם צרכיו ומחדש בעי כונה יתירה.

ואולי נכלל זה בהא דאמרו פ"ק דתענית (ח, א): אין תפילתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו, והא וכו' ולבם לא נכון עמו וכו' ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון, לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור. פירוש שסדר התפילה שהוא בצבור, אף שהוא בלא כוונה מתקבלת, לא כן הבקשה החדשה היא צריכה להיות בכוונה מופלגת.

והנה חרב הוא בעצמו מזיק שברזל שיש בו חידוד ממית בכל שהוא ואין צריך אומד, אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה, ותלוי לפי כח וריחוק המורה בקשת, לזה קרא תפילה בשם חרבי שהיא אף בלא כוונה מרובה, ובעותי בשם קשתי, שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו.

ולפי"ז נראה לבאר עוד מה שאנו מבקשים בסוף תפילת לחש: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, דאמרי פי היינו מה שאומר בפיו נוסח התפילה הקבוע ע"י אנשי כנסת הגדולה שזה פועל כחרב אפילו בלא כוונה, והגיון לבי אלו הם הכוונות והגיון הלב שנוספו בתפילה שפועלים כמו קשת, וכמש"נ.

[וראה עוד בדברי המשך חכמה, דאמרו בירושלמי ברכות שאחיתופל היה מתפלל ג' תפילות חדשות בכל יום. ואמנם, עיקר דברי המש"ח הנ"ל נמצאים ג"כ בכתבי הגרי"ז (סטענסיל) פר' ויחי, ושם איתא בשינוי קצת, דהבקשה היא תפילה שכאו"א מבקש על צרכיו, ותפילה זו היא בגדר תפילת היחיד ואינה נשמעת תמיד, ואיתא בב"ב קטז דמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, והיינו דרק תפילת החכם נשמעת על תפילה פרטית, ולא כל אחד שיבקש יענה.

ויש להוסיף בזה את דברי רבינו הגר"א בפירושו לדה"י א יב, לג: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, וז"ל: ידעו להתבונן בכל דבר לפי העת והזמן, כמו שאמרו חז"ל, אחיתופל לא היה מתפלל תפילה אחת פעמיים, משום דהתפילות ראוי להשתנות לפי העת והזמן].

והנה רש"י בתענית שם פירש ענין משים נפשו בכפו, שנפשו מכוונת בכפו. ופירש המהרש"א, דהיינו בלב שלם, דבכמה מקראות מצינו דרחמנא לבא בעי, וכמ"ש ועבדתם את ה' א' בכל לבבכם וגו'. ונראה דמשים נפשו בכפו הוא דבר נוסף דלבו מכוון כ"כ לשמים, שיהו פיו ולבו שוים כאילו הם במקום אחד בכפו.

ולפי דברי המהרש"א הנ"ל מבואר, דבכל גווני מיירי הגמ' שהוא מכוין בתפילתו, ומשים נפשו בכפו היינו כוונה יתירה, וא"א לפרש כדברי המש"ח הנ"ל, דצלותא היינו בלא כוונה.

ונראה לפי דברי מהרש"א לבאר באופן אחר ענין החלוקה של צלותא ובעותא, דבאמת שני המינים זה תפילה בכוונת הלב, אלא שצלותא - תפילה זה כוונת הלב שמכוין למילים שאומר בפיו, ובתפילה כזו הכח של התפילה לא טמון בגברא המתפלל אלא במילות התפילה עצמם, שהם כוללות את כוונת המתפלל.

וידועים דברי רבינו חיים מוולאז'ין בספרו נפש החיים שער ב פרק יג, ונעתיקם כאן לגודל התועלת, וז"ל:

והעצה היעוצה על זה הוא כמו שאמר המגיד להבית יוסף באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים, וז"ל 'ליזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצוות, כי אם בתיבות התפילה עצמם.
דוק בדבריו שלא אמר לכוין בכוונת התיבות, כי באמת בעומק פנימיות כונת התפילה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין ועד אחרון הרב הק' איש אלקים נורא האריז"ל, אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה, שהיו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים.
וכל מבין יבין, דלא אתי איניש על יבשתא שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפילה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התיקונים של כל העולמות, עליונים ותחתונים, וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין, יוגרם תיקונים חדשים בסידור העולמות והכחות, והמשכת מוחין חדשים אחרים, שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל במהרה בימינו, לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל וכו'.

הרי מבואר שבמילות התפילה מצד עצמם מונח כל הכוונות שיכולים להיות מעולם ועד עולם, וזה מבאר היטב בחינת החרב שבתפילה, שאף כי אמנם מיירינן בתפילה עם כוונה, מ"מ הכוונה עצמה מתאחדת היא עם מילות התפילה וכלולה בהם עצמם.

ובהמשך דבריו שם מבאר הנפש החיים את סדר העבודה למעשה בזה, וז"ל:

אלא העיקר בעבודת התפילה שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה, ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם וכו', והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה, לבטל ולהסיר מעליו כל מחשבות ההבלים הטורדות, ומניעת טהרת המחשבה והכוונה, וכל אשר יוסיף הרגלו בזה יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפילה, והיא כוונה פשטית.

אבל ישנה דרגה גבוהה מזו של בעותא-בקשה שזה פועל מצד הגברא המתפלל, שכל מציאותו של האדם המתפלל הוא 'ואני תפילה', בבחינת 'נפשי בשאלתי', שהוא עצמו מתרומם ומתקרב להשי"ת בשפיכת שיחו לפני הקב"ה, ומתאחד עם התפילה כמציאות אחת לעלות למעלה לרצון.

והאריך בזה הנפש החיים שם פרק יד שזוהי דרגת 'נפש' שהיא מרומזת ב'בכל נפשכם', למעלה מדרגת 'לעבדו בכל לבבכם', שזוהי עצם עבודה שבלב זוהי תפילה שנתבארה בדבריו הנז' עד כה.

והביא בנפה"ח שם כמה מקומות שמצינו שהתפילה נקראה בשם נפש, וביאר, וז"ל:

והענין שעבודת התפילה היא במקום עבודת הקרבן, וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה, ולכן עיקר הכפרה היה תלוי בזריקת הדם הוא הנפש, וכן הקטרת האימורים ענינם היה לכוונת העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפילה הוא, להעלות ולסדר ולדבק נפשו למעלה, כי כח הדיבור של האדם נקרא נפש, כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, וכן נראה לעין שבכל דיבור שהאדם מוציא מפיו יוצא מפיו רוח והבל הלב, והדיבור הוא עיקר נפש האדם, שזה יתרון האדם מן הבהמה, א"כ כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו.

[רון]

חן חן על הדברים הנפלאים,
וכבר הייתי משכבר בר מזלא דידיה לבאר הא דאמרי פי והגיון ליבי,

וכתוב אצלי להוסיף דהנה אמרו חז"ל ג' מפתחות אין הקב"ה מוסר בידי שליח מפתח של גשמים ושל חיה וכו'. ואינו מובן סוד הענין, אטו יש דבר שאינו מאיתו ית'.
רק הביאור הוא,
דהקב"ה ברא בעולמו שיתנהל בצורה הנראית טיבעית שיש בה סיבה ומסובב. ואם המכונת כביסה מקולקלת, והטכנאי אומר שמצא את התקלה, הרי שקבע הקב"ה בעולמו שאם התקלה תתוקן המכונה חייבת לעבוד. ואם לא הרי זה חריגה מדרך הטבע. וכן בשאר עניני העולם.
משא"כ בעניני פרנסה, כמה ראינו מוצלחים, ופקחים, ואין פרנסתם מצויה. ולהיפך, שוטים גמורים בלי שום יכולות ניהול וכו' ועשירים גדולים.
וכן במה שנוגע לילדים, כמה פעמים הרופאים עומדים משתאים ואינם מבינים מה המעכב, הלא הכל תקין, ואין!!
כמה פעמים הרופאים אומרים הניתוח הצליח אבל החולה מת!!

הוי אומר,
בהני תלת מילי אין מה לראות סיבה ומסובב, רק בחוש ניכר שצריכים לו ית'.
והנפ"מ מזה, שגם כאשר יש כל שנה ילד, וב"ה הפרנסה הולכת טוב, הרי מוכרח שהכל בכתב מיד ד' עלי השכיל, ואין כאן שום סיבה ומסובב גם לא למראית עין. רק הכל מתנה בכל רגע.

[מעט דבש]

כדברי התרגום אונקלוס נאמר בגמ' ב"ב קכ"ג. וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה.

מה משמעות הדרש פה, ואיפה זה נדרש מחרב וקשת?

ורש"י פי' היא 'חכמתו' ותפלתו הרי התרגום ובגמ' כ' רק בצלותי ובעותי - תפלה ובקשה, ומה לה לחכמה פה?

המהרש"א (ב"ב קכג.) הקשה על רש"י שהוא נגד הגמרא (שם) והמדרש (ב"ר צז, ו).

השפת"ח כ' ש'בקשתי' הוא ל' בקשה, אבל זה קשה טובא ליקח ב' השימוש ולעשות מזה פשט.

פירוש זה כבר כתב רבינו בחיי.

ובמד"ר (פר' צז) כ' בחרבי ובקשתי - במצות ומע"ט. וכ' במתנ"כ שהדרש הוא כיון שמצות ומע"ט הם כתריס בפני הפרעניות ומגינים על האדם יותר מכל כלי קרב ע"כ.
ואולי כמו"כ כוונת הגמ' ואונקלוס שתפלה ובקשה - הקול קול יעקב הם כמו החרב והקשת של ישראל - והידים ידי עשו
האם יש מי שפירש כן בדבריו?

רבינו בחיי כתב על התרגום "מפני שהתפילה מגינה על האדם כחרב ביד גבור".

---------------

כל המקורות לקחתי מפירוש 'מעט צרי' על תרגום אונקלוס.

[ר_חיים_הקטן]

כתבתי על זה באנגלית: http://ohr.edu/this_week/whats_in_a_word/7177

[מיללער]

כתבתי על זה באנגלית: http://ohr.edu/this_week/whats_in_a_word/7177

יישר

על הדמיון מחרב וקשת לתפלה ובקשה יש גם במשך חכמה, בדומה למה שהביא מעלתו מר"ש מימון.

[דרופתקי דאורייתא]

על תפלתו של מרע"ה אחז"ל במדרש דברים רבה (ס"פ וזאת הברכה),
שהייתה תפלתו דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב שהיתה תפלתו מעין שם המפורש,

ויש לעיין לפי הביאור הידוע של המשך חכמה ועוד דבחרבי היינו נוסח המתוקן לתפלה,
והיינו נוסח אחיד וקבוע,
בשונה מ'בקשתי'.
והרי הגר"א באדרת אליהו ר"פ ואתחנן, כתב,

ואתחנן. ארז"ל שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. ביאורו שתפלתו היה כולל תקט"ו עניינים וכן משרז"ל (ברכות ח' א') לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל. הם שני פתחים לכנוס לעלמא עילאה. מעון ומכון:

ומבואר שהייתה תפלתו שונה זו מזו, ולפ"ז היא בחינת 'קשת' ולא 'חרב' כלשון חז"ל (לדברי המשך חכמה).
וי"ל.
[בעיקר תקט"ו תפלות ע' רמ"ל שחור בס' אבני שהם מהדו"ח פ' ואתחנן עמוד שצה, ע"ש].

ואי' במדרש בראשית רבה פר' צז סי' ו, וז"ל,
בחרבי ובקשתי, במצוות ובמעש"ט.

[וראיתי ששאלו על אדמו"ר מהר"א מבעלזא זצ"ל על הסיבה שתפלותיו היו בזריזות, והשיב, כי הכל תלוי בהכנה לפני התפלה, כמו 'קשת' שככל שמותכים ומכינים יותר, כך הפעולה יותר מהירה, שהכל תלוי בהכנה. עכ"ד. והנה לפי זה יש להבין הנהגת הקדמונים להתפלל תפלה במהירות כידוע, אבל לכאורה כל זה ניחא כלפי 'בקשתי' אבל לגבי תפלה דידן היא 'בחרבי' לא מצינו כה"ג, וי"ל].

[ביקורת תהיה]

ויש מן הענין להסמיך את פירושו של הרב אבן עזרא, כי 'חרב' ו'קשת' כינויים הן לשם יתברך:

וְטַעַם 'בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי' – עַל הַשֵּׁם, כַּאֲשֶׁר אָמַר דָּוִד: 'מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי'.