וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה (בראשית כט ב). עיין מה שכתב רמב"ן לבאר מספר שלשה על דרך חכמי האמת, וכתב בספר מעשי השם למהר"א אשכנזי, מה שסיפר היות שם שלשה עדרי צאן, נראים דברים אין צורך בהם, וכולם נדרשים לחכמי הקבלה תפוחי זהב במשכיות כסף עכ"ל, ורבים בנו כאן בנין נאה.
ואולי יש לפרש לפי מה מה שאמרו ביומא (כח:), אמר רבא ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר (בראשית כו ה) תורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה, ובודאי קיימו גם יצחק ויעקב מצוות דרבנן, וכן מבואר בדברי ראשונים ואחרונים במקומות רבים, וביאור הענין שהשיגו הכל בשכלם וברוח הקדש ששרתה עליהם כמו שהאריכו המפרשים. ויש לשאול איך עמד יעקב עם רחל בשדה כיון שאסור להתייחד שם, ועל כרחנו שסמך על המצאות הרועים שם, וצריך לומר שהכיר בהם שאינם פרוצים, שאם לא כן אפילו היו שם עשרה אסור לו להתייחד עמה כדאיתא בסוטה (ז.). אמנם עדיין אסור להתייחד עמה בשדה אפילו ביום עד שיהיו שם שלשה (עי' אבה"ע כב ה), ולפיכך הזכיר הכתוב מספר שלשה עדרים, לרמוז שאף רחל השיגה מדעתה איסור היחוד, ולא באה אל הבאר עד שהקדימו שלשה מן הרועים ללכת שמה.
עוד יש לפרש על פי מה שאמרו במדרש (במדב"ר י ה), הרשעים קודמים לשמם, נבל שמו (ש"א כה כה), גלית שמו (שם יז ד), שבע בן בכרי שמו (ש"ב כ כא), אבל הצדיקים שמן קודמם, ושמו אלקנה (ש"א א א), ושמו ישי (שם יז יב), ושמו בועז (רות ב א), ושמו מרדכי (אסתר ב ה), ושמו מנוח (שפטים יג ב), דומין לבוראן ושמי ה' (שמות ו ג). איתיבין ליה הכתיב ולרבקה אח ושמו לבן, רבי יצחק אומר אפורדוכסיס, ורבי ברכיה אמר מלובן ברשע, עכ"ל המדרש, ופירוש התירוץ הוא שלבן אינו שמו ממש אלא כינוי ולכך אין נכלל במה שאמרו הרשעים קודמים לשמם. ובמתנות כהונה ציין לספר הערוך (ערך פרדכסוס) שפירש פרדכסוס לבן ביותר, וביפה ענף (רו"ר ד ג) הביא פירוש רש"י (לא מצאתי בפירוש רש"י שלפנינו) דהיינו שני לדוכס, ולשניהם פירושו לשבח, ונמצא שלדעת רבי יצחק כינוהו לבן לשבח ולדעת רבי ברכיה כינוהו לבן לגנאי. וידוע מאמר רבה בר רב הונא בב"ב (לט.) ובערכין (טו:) כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ובשיטה מקובצת (ב"ב שם:) הביא מעליות דרבנו יונה בזה הלשון, פירשוה רבותינו ז"ל כגון בדבר שיש לשמוע בו שני פנים, וכיון דאתאמרא באפי תלתא אין כונת זה שאמרה לגנות מאחר שאמרה בפרהסיא, אבל ודאי דדבר של גנות כל שכן שיש בו משום לישנא בישא כשאמרו בפרהסיא, וכן פירש בחפץ חיים (במ"ח לה"ר ב ב) בדעת התוס' (ב"ב וערכין שם). ואפשר שלפיכך הזכיר הכתוב מספר שלשה, לרמוז לנו הדין הנ"ל, שיעקב אבינו ע"ה בודאי לא חפץ שיודע ללבן שהוא מגנהו, וכיון שכינה אותו בשם לבן בן נחור (בראשית כט ה) הוצרך לאמרו בפני שלשה, שאז הם תולים בודאי שכונתו לשבח ולא לגנאי.
ובדרך אגב, על דברי המדרש הנ"ל העיר ח"א נ"י שמצינו צדיקים שקודמים לשמם, יאשיהו שמו (מ"א יג ב), איוב שמו (איוב א א), וכן רשעים ששמם קודמם, ושמו מיכיהו (שופטים יז א), ושמו דואג האדומי (ש"א כא ח), ושמו שמעי בן גרא (ש"ב טז ה), וצריך עיון.