כתיב (יא ד-ו), וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ.
[א] הנה יש להתבונן בפשט המקראות, הא' למה התאוו תאוה, ואמרו מי יאכלנו בשר, והיה להם את המן שהיו טועמים בו כל הטעמים שבעולם.
וברש"י, מי יאכלנו בשר - וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה.
והרמב"ן כתב, וז"ל, וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה - שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.
אמנם לפי פשוטו של מקרא צ"ב, שהרי בהמשך הפסוקים מתואר שהיה מענה בפיהם על מיני מאכלים מסוימים שלא היה להם במן, והיאך טענתם על אותם המינים מתערב עם ענין אכילת בשר.
[ב] ברם, הכי איתא בספרי (פיסקא פז), את הקשואים, רבי שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר לא מפני שאוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם אלא מן שנאמר נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, אמרו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.
הרי שבדברי הספרי מבוארים ב' דעות שונות, דעת רבי שמעון שהטענה שבפיהם היתה על חמשת מינים הללו המפורשים בפסוק ה, שהמן לא היה משתנה לטעמיהם מחמת שמינים הללו מזיקים, וכמו שפירש רש"י כאן, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק.
ודעת חכמים שטענתם היתה על מה שאף כי היה להם את כל הטעמים שבעולם, אבל תמונה ומראה בעיניהם אינם רואים. [וכן הוא ביומא (עד, ב), המאכלך מן במדבר למען ענתך, רבי אמי ורבי אסי... וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי הלכך, מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא. אמר רבי זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש].
איברא, לכאורה בלשון הפסוקים נראה ששני הדברים אמת, תחילה פתחו בטענה על כמה מינים הנזכרים במקרא שהיו חסרים להם, וסיימו ב'בלתי אל המן עינינו'. ולכאורה נראה שישנה שייכות בין ב' הטענות.
[ג] ואשר נראה בס"ד בביאור כל הענין, ובהקדם מה שנראה לייסד בהבנת המושגים של תאוה ושביעה, ב' מיני תאוות יש, ישנה תאוה שבאה מתוך נפשו של אדם, שאין אדם רוצה לאכול בכל ימיו את אותו המזון, והינו חפץ בכמה מיני מאכלים בטעמים שונים, ותאוה זו יש לה שיעור וקיצבה, היינו לפי הטעמים שהאדם יודע ומכיר מן העבר, ואשר עולה במחשבתו בכל שעה ושעה.
אולם ריבוי התאוה באה לאדם על ידי מראה עינים, והיינו שהוא מזדמן למקום שמצויים בו כל מיני מאכלים ואזי הוא מתאווה לאוכלן, ולתאוה זו אין שיעור וקיצבה, ככל שיראה יותר למול עיניו עוד ועוד מעדנים יתאוה להן.
וההמחשה לחילוק זה, הנה מצוי שאדם ממעט באכילתו מחמת בריאות וכדומה, ודרך האנשים הללו שהם מתכננים מלכתחילה מה יאכלו וכמה יאכלו, ועומדים בזה. והנסיון הגדול בעבורם הוא לראות את המאכלים למול עיניהם, שאז נכשלים הרבה ליטול מעט, כי קשה לעצור בעד התאוה כאשר זה עומד לנגד העין.
[ד] ונראה להעמיק עוד, שזהו גם ענין השביעה בראיית המזון, דהא מיהת פשיטא שהרעבון הגופני שהגוף דורש את מזונו בא על סיפוקו גם בלעדי ראיה, שסו"ס נתמלאו צרכי הגוף, אלא שהתאוה לא באה אל סיפוקה, כיון שכשם שהראיה מעוררת את התאוה, כן התאוה באה אל סיפוקה באכילת מה שהאדם רואה ולא כסומא שרואה ואינו אוכל.
והנה אלה המינים המפורטים במקרא שלא יכלו לטעום את טעמם במן מאחר שהינם מזיקים לגוף ואינם לתועלת, בודאי שהגוף לא מתאוה וחפץ בזה כי זה מזיק לו, [ונראה כי הטעם הערב הוא הוא הנזק ולא מצד המרכיבים, כי הרי יותר פשוט וקרוב לומר שבמן היה רק את הטעם ולא נהפך ממשות המן לחפצא אחר בממשו לפי רצון כל איש ואיש] רק התאוה לזה בא ע"י ראיית העין.
ולפי"ז נמצא איפוא שב' עניני החסרון שמצאו במן, חסרון המראה בכל מיני המאכלים, וכן חסרון אלו המינים שהיו חסרים מחמת היזקם, יסודם אחד באותה תאוה יתירה של 'מראה עינים'. ונראה שזהו ביאור הכתוב 'התאוו תאוה', והיינו שחיפשו ותרו אחר תאוה, היה חסר להם תאוה חיצונית שאינה נמצאת להם בתוכם.
ואולי זוהי גם כוונת הרמב"ן, שהמשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים, והיינו שלא היתה כאן תאוה טבעית שנתעוררה בהם, אלא חיפשו ליצור עוד תאוה יש מאין, וכמש"נ.
[ה] ומבואר דהמן שהוא לחם אבירים סיפק צרכי הגוף של בני ישראל במדבר במילוי כל הטעמים שבעולם, אבל בלא ה'התאוו תאוה' של מראה עינים, ומכאן אנו למדים של האופן הראוי של ההיזדקקות לתאוות הגוף בעולם הזה. כאשר התאוה היא צורך הגוף ומשאלתו הפנימית אין לפרוש מזה כמידת הצורך, וגם אוכלי המן שניתנה להם תורה לא משכו ידם מכל טעם שחפצו בו.
אולם ה'התאוו תאוה', חיפוש ורדיפה אחר תאוות מחודשות, לילך אחר מראה עינים וליצור עוד ועוד תענוגים, זוהי התאווה הפסולה.