פורום אוצר החכמה

ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד.

ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה?! אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה!

ולא זכיתי להבין.

האם יונה חס על הקיקיון? האם היה אכפת לו שימותו אלפי קיקיונות בכל מקום אחר בעולם?! הרי יונה סבל מהחום והתעלף, וישאל את נפשו למות, והוא חס על עצמו!

מהי כאן הטענה? אתה חסת על עצמך, ואני לא אחוס על נינוה?!

הקב"ה שאל אותו קודם לכן "הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן" והוא ענה "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת". ולכאורה הפשט שכיון שחש בתועלת העצומה שלו עד ששאל נפשו למות, חרה לו מאוד על אובדנו.

חרה לו, כלומר הצטער על אובדן הקיקיון, לא משום שהוא בעל ערך עצמי, כי אם כן היה צריך לחרות לו גם על קיקיון דומה באוסרליה, וזה הרי פשוט שלא חרה לו. חרונו היה משום שהקיקיון נצרך לו עצמו, ומה הצושטעל לנינוה? וכי הקב"ה צריך אותם? הרי לא זו טענת ה'!

לחומר הקושיא, היה אפשר לומר שגם הקב"ה הסכים עקרונית עם יונה שאין לחוס עליהם מחמת עצמם, שכיון שחטאו ראויים לכלייה, אלא בגלל הסיבה שהקב"ה יצר וברא אותם, דהיינו כשם שהקיקיון ברא הקב"ה מחמת סיבות שונות, ואחת מהם שיהנו בה בני אדם כדוגמת יונה, כמו"כ בריאת אנשי נינוה יש בה צורך לעולם או להקב"ה עצמו, שהרי לא לחינם ברא אותם הקב"ה, כענין שאמרו מעשה ידי טובעים בים. ונמצא שסיבת הדבר שהקב"ה חס עליהם אינו מחמת שריחם עליהם, אלא מחמת התועלת היוצא מקיומם.

אפרקסתא דעניא כתב:חרה לו, כלומר הצטער על אובדן הקיקיון, לא משום שהוא בעל ערך עצמי, כי אם כן היה צריך לחרות לו גם על קיקיון דומה באוסטרליה, וזה הרי פשוט שלא חרה לו. חרונו היה משום שהקיקיון נצרך לו עצמו, ומה הצושטעל לנינוה? וכי הקב"ה צריך אותם? הרי לא זו טענת ה'!

למה פשוט?
אחרי שהבין את גודל התועלת שיש מכל קיקיון, הצטער מאוד גם על הקיקיון שבאוסטרליה.

כנראה שזהו גופא המשל:
כביכול הקב"ה מתאווה לתשובה ומעשים טובים של בני אדם , לא פחות ממה שיונה רצה את הקקיון.

וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
"ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם "

לענ"ד התירוץ שתירצו בכמה סגנונות (וגם באשכול הסמוך) הוא תירוץ ברור ומרווח. בגלל השמש הקופחת יונה לומד להעריך ולא לזלזל אפילו בדבר פעוט כמו הקקיון שבן לילה היה, ומכאן הוא לומד בקל וחומר כמה יש לחוס ולא לזלזל כשמדובר בבריות הרבה יותר חשובות ומשמעותיות.

סגי נהור כתב:לענ"ד התירוץ שתירצו בכמה סגנונות (וגם באשכול הסמוך) הוא תירוץ ברור ומרווח. בגלל השמש הקופחת יונה לומד להעריך ולא לזלזל אפילו בדבר פעוט כמו הקקיון שבן לילה היה, ומכאן הוא לומד בקל וחומר כמה יש לחוס ולא לזלזל כשמדובר בבריות הרבה יותר חשובות ומשמעותיות.

יישר כוח! אני לא רואה שמישהו אחר הסביר את מה שאתה מסביר.
כבר זמן רב אני מצטער על זה. מה בכלל בא לומר לו, שיש דברים שאדם מאד רוצה?
ואתה מסביר בפשטות שבא להראות לו שלא לזלזל בשום בריה, יפה מאד!

סגי נהור כתב:לענ"ד התירוץ שתירצו בכמה סגנונות (וגם באשכול הסמוך) הוא תירוץ ברור ומרווח. בגלל השמש הקופחת יונה לומד להעריך ולא לזלזל אפילו בדבר פעוט כמו הקקיון שבן לילה היה, ומכאן הוא לומד בקל וחומר כמה יש לחוס ולא לזלזל כשמדובר בבריות הרבה יותר חשובות ומשמעותיות.

עדיין הנמשל לא דומה למשל.
סוף סוף יונה לא "למד להעריך" אלא נזקק לקקיון באופן קיצוני. אבל לנינוה מי צריך.
"ואני לא אחוס" וכו'

אולי לא נאמר בנוסח של למד להעריך, אלא בנוסח שזה היה משל של נבואה, היינו שזה המחשה למושג.

ידידיה כתב:

סגי נהור כתב:לענ"ד התירוץ שתירצו בכמה סגנונות (וגם באשכול הסמוך) הוא תירוץ ברור ומרווח. בגלל השמש הקופחת יונה לומד להעריך ולא לזלזל אפילו בדבר פעוט כמו הקקיון שבן לילה היה, ומכאן הוא לומד בקל וחומר כמה יש לחוס ולא לזלזל כשמדובר בבריות הרבה יותר חשובות ומשמעותיות.

עדיין הנמשל לא דומה למשל.
סוף סוף יונה לא "למד להעריך" אלא נזקק לקקיון באופן קיצוני. אבל לנינוה מי צריך.
"ואני לא אחוס" וכו'

אני מבין זאת כך: הקקיון לכאורה לא נותן כלום, אלא רק צל, שלכאורה אין לו שום שווי וערך. יונה למד (באמצעות המקרה הקיצוני) כמה אפשר לכאוב ולהצטער על חסרונו של דבר שנראה כה חסר ערך, ואם כן קל וחומר שיש לכאוב ולהצטער על אובדנם של בריות בעלות הרבה יותר ערך וחשיבות.

הרי ברור שהקב"ה לא ברא את נינוה ואנשיה לחינם, ויש לו מהם איזושהי תועלת, ועפ"ז קושיא מעיקרא ליתא.

עזריאל ברגר כתב:הרי ברור שהקב"ה לא ברא את נינוה ואנשיה לחינם, ויש לו מהם איזושהי תועלת, ועפ"ז קושיא מעיקרא ליתא.

ברור שלא, השאלה היא שהאם סיבת אי-השמדת נינוה היה מחמת התועלת שיוצא מזה להקב"ה כביכול, או מחמת שחס על אנשי נינוה, מצד האנשים.

בן אדם כתב:

עזריאל ברגר כתב:הרי ברור שהקב"ה לא ברא את נינוה ואנשיה לחינם, ויש לו מהם איזושהי תועלת, ועפ"ז קושיא מעיקרא ליתא.

ברור שלא, השאלה היא שהאם סיבת אי-השמדת נינוה היה מחמת התועלת שיוצא מזה להקב"ה כביכול, או מחמת שחס על אנשי נינוה, מצד האנשים.

וכן חידוש הואשהק"ה זקוק לנינוה כמו יונה לקקיון, כדאי לעיין בתיאור שבפסוקים כמה סבל יונה לפני ואחרי הקיקיון.

פעם שאלתי למו"ר הגר' משה סתיו שאלה זו, ותירץ לי ש(להבדיל מרחמים, שבאמת תלוי ברגשי סימפטיה על מי שנמצא בצער ואיננו שייך כלל לגבי קיקיון) לחוס הוא הכאב הפנימי שנובעת מבזבוזו של משהו שהוא עוד בעל תועלת (וכמו הכאב שנובעת כשרואים מישהו שורף כספו או עובר על בל תשחית באופן גורף). כשרואים חתולה שבורה מפרכסת בצד הרחוב, האיש המרחם ימית אותה בנעימות, כשמי שיחוס עליה ישתדל, למיטב כוחו, לרפאות אותה, אף אם היא תחיה שאר ימיה בצער רב, כי מיתתה תהיה בזבוז. אכן יונה לא ראה בקיקיון ערך עצמי כדי שהוא ירחם עליה, אך הוא ראה באבדון שלה בלי צורך בזבוז רב, השחתת דבר שעוד הייתה יכולה לגרום תועלת, ועל בזבוז זה, שהרגיש בכל תוקפה, התרעם יונה. ועל זה השיב לו הקב"ה שהרי להמית מתרופולין של אנשים ובהמות, בעלי יכולת ותועלת, יצירי כפיו של הקב"ה, בלי להשתדל להצילם, הרי הוא פשוט בזבוז ובל תשחית.

(ע"פ זה הסביר הביטוי בסליחות "הנשמה לך והגוף שלך חוסה על עמלך" שאנחנו אומרים להקב"ה "תראה, אכן חטאנו, ואכן אפשר שע"פ מידת הצדק איננו זכאים עוד לחיות, אך אף אם איננו ראויים לכך הרי אתה הוא הפועל שראה תועלת ביצירת גופינו, והרי אנחנו עוד יכולים לפעול, ולעשות טוב, ואף אם מגיע לנו הרי להמית אותנו יהיה בזבוז של כלי שעוד לו שבורה)

בר ישראל כתב:פעם שאלתי למו"ר הגר' משה סתיו שאלה זו,

אם אתה תלמיד של הרב סתיו איפה הוא נמצא היום האם עדיין גר בהר נוף. אני סתם שואל כי פעם הייתי רואה אותו ובשנים האחרונות לא ראיתיו.

לכבוד יוהכ''פ הבעל''ט אכתוב (בקיצור נמרץ בלא כל הפרטים) חשבון יפה ששמעתי מגאון א'.

דהנה נשאלת השאלה למה היה צריך לקקיון אם היה לו שם סוכה, ועי' באבן עזרא שהקקיון היה למחרת.

ויש לבאר, דהנה איתא בירושלמי סוכה שיונה שאב נבואתו בשמחת בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, הרי שהלך ביום ב' דסוכות ג' ימים לנינוה ועוד יום א' לתוך העיר ועוד יום א' חזרה הרי הושע''ר ועל כן בנה סוכה, אך למחרת בשמ''ע אסור לישב בסוכה וע''כ היה הקקיון כמו הדלה עליה את הדלעת ואפי' כשייבש הוא תעשה ולא מן העשוי ופסול. ודפח''ח.

טעמא דקרא יונה https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... &pgnum=296