ופירש"י,
אשר יאמר כי הוא זה - לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך. עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר.
הרי שלדברי רש"י מפורש בקרא שתשלומי עדים זוממין הם לאלו שהעידו להרשיעו, שבנידון דידן הוא השומר.
והראו בזה דבר מופלא בספר יראים (סי' קעח, דפוס ישן – רמג), וז"ל,
לא ידעתי מניין לאומר שהממון למי שהעידו עליו אחרי שהוא קנס יתנהו (ב)ב"ד לכל מי שירצה כדתנן [פ"ו דתרומות מ"ב] בחומש של תרומה ליתן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה. וכן נראה לי עד יורו לי צדק.
והדברים פלאיים, שאף אם נאמר שפירש המקרא דילן באופן אחר מפי' רש"י, הרי משניות ערוכות המה, למשל, בב"ב (ו, א), 'היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל'. ויעויין עוד בגמ' ריש ב"ק (ד, ב) דמני ר' חייא בברייתא לעדים זוממין בהדי כ"ד אבות נזיקין, וצע"ג.
ואולם באמת שמעתי שמו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל בשיעורו הביא משמו של ה'אור גדול' שבדברי רש"י הנ"ל נראה מקור לפי פשוטו של מקרא לדין זה שתמה עליו היראים 'ישלם שנים לרעהו'.
ועוד הוסיף רבינו זצוק"ל להכריח שתשלומי הממון מוכרחים להיות דווקא למי שזממו להוציא ממון ממנו, ומטו כן בשם מרן הגר"י מסלנט, שכאשר הרב או הבי"ד פוסקים לאדם פסד ביורה דעה על בהמה גדולה שהיא טריפה, הוא מקבל את הפסק באהבה, ואף שהוא הפסד ממון רב, אך כאשר הפסק הוא בחושן משפט שהוא מחויב ליתן ממון לחבירו, לא בנקל הוא הדבר הזה.
ונמצא איפוא שזהו הקיום של 'כאשר זמם', כי כפי שהעדים זממו להוציא מהחייב ממון ולמוסרו ממנו ליד אחר, כן גזר עליהם הכתוב להוציא מהם ממון ולהעבירו דווקא לאותו שהעידו כנגדו.
[ובענין דברי היראים, יעויין עוד בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרכב, ובשו"ת שואל ומשיב מהדורה תניינא ח"ב סימן נז, ובשו"ת משיב דבר ח"א סי' מא ובספר לבני בנימין להגאון רבי אברהם שמואל מוואלקאוויסק אחי מהרי"ל דיסקין מערכה ל סעיף יא].