כו, מג-מד וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם: וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ד' אֱלֹהֵיהֶֽם.
בפשוטו הביאור בחתימה זו 'ואף גם זאת', שלמרות כל הקללות, עדיין 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' מחמת קיום הברית עם כלל ישראל. אולם נראה לבאר יותר סמיכות וקישור המקראות על מכונם, דהנה סיבת הקללות היא 'יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי גאלה נפשם, וזהו לשון מקביל (בשינוי של היפוך התיבות) להא דכתיב לעיל (כו, טו): וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי. ופירש"י, ואם בחקתי תמאסו - מואס באחרים העושים: משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים.
ולכאורה על אותו המשקל שמצינו שיענשו שהארץ תיעזב מהם ותרצה את שבתותיה מחמת שלא שמרו את שנות השמיטה, היה בדין שגם יהיו שוממים מחכמי ישראל וצדיקים משום שמאסו בהם ושנאו אותם.
ברם איתא במגילה (יא, א): במתניתא תנא: לא מאסתים בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול, לכלותם בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם, בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות.
הרי שזוהי חתימת הברכות שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם ויתקיימו בהם כל הקללות ישנה הבטחה שלא ילקח מהם בית חייהם אלו חכמי הדורות. [וניתן להמליץ ע"ז לשון המדרש ש'מכה אשר לא כתובה בתורה – זו מיתת צדיקים', כי באמת אין קללה כזו, וכמש"נ].
והביאור בזה כי אם הארץ תיעזב מהם עדיין כלל ישראל ישאר בארץ אויביהם, אבל אם יאבדו מהם החכמים זוהי בחינה של 'לכלותם', וכפי ששמעתי בילדותי ממרן הרב שך זצוק"ל כי עם ישראל נתקיים אלפי שנה בגלות בלא מדינה וחבל אדמה, ואילו בלי ישיבות וחכמים אינו יכול להתקיים אפילו מעט זמן, ובכל המקומות שלא היה תורה, לא נשאר קיום ח"ו.
[הגרי"י קלמנוביץ שליט"א שיבח ביאור זה].