הערות - פרשת שלח

[נוטר הכרמים]

יג, כו-כז וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ.

מסדר המקראות נראה כי אמנם המרגלים היו שלוחים של משה רבינו וחזרו אצלו להודיעו על דבר השליחות כדין שליח, רק אמרו הדברים בקול גדול למען אשר ישמעו כל העדה, ולכן כתיב שתחילה השיבו את משה ואת אהרן דבר (עי' רש"י), 'ואת כל העדה', וכן 'ויספרו לו' היינו למשה רבינו (עי' אוה"ח).

וצ"ב, מה ענין אהרן הכהן לכאן בתורת משלח, והיכן מצינו ששלחם, ובודאי בתורת כהן גדול לא שלחם ששבט לוי לא היו בכלל השליחות, ולא מינו נשיא מטעמם. [הערת אאמו"ר שליט"א].

ואולי גם אהרן הכהן נשתתף בשליחותם, וראה לשון המדרש תנחומא כאן, שלח לך אנשים זש"ה אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אשתוללו אבירי לב אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידם וכו'.

והגרי"י קלמנוביץ שליט"א אמר לפי מה שמצינו בדברי חז"ל ומובא ברש"י פרשת וזאת הברכה (לג, ח): דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו. ורואים אנו שאהרן הכהן ג"כ נענש על מעשה משה, והיינו משום שנטפל למשה בכל ההנהגה של עם ישראל. וצ"ע.

[נוטר הכרמים]

יג, כח אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם.

איתא בערכין (טו, א):

תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן, ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה. ממאי, דלמא משום דר' חנינא בר פפא, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב כי חזק הוא ממנו, אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם. אלא אמר רבה אמר ר"ל, אמר קרא וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו.

והנה בדברי הגמ' "על דבת הארץ שהוציאו", פירש מהרש"א בחידושי אגדות, וז"ל, גם שאמרו גם זבת חלב ודבש היא וזה פריה הוציאו דבת הארץ במה שאמרו ארץ אוכלת יושביה וכפי מה שפירשנו במסכת סוטה במה שאמרו וזה פריה הוציאו דבה ממש על הארץ שאין מגדלת דברים שיש בהן חיי נפש, יעו"ש.

אולם בפירוש רבינו גרשם שם [נדפס בע"ב] איתא: על עצים ואבנים כדכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים וארץ אוכלת יושביה היא. וכן כתב בפי' רבי אייזיק שטיין על הסמ"ג שהעתיק דברי הגמ', ופירש דהיינו דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים. וצ"ב מה הוצרך לתוספת זו.

ועוד, הרי לכאורה 'ערים גדולות ובצורות בשמים' אין זה דבה על הארץ, אלא באו לומר שיהיה קשה להלחם עמם מאחר שהם גבורים ומתבצרים בערים חזקות.

ואמנם בלישנא דקרא הכא איתא 'וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד', ולא כתיב בשמים, אלא זהו לשון הכתוב במשנה תורה פרשת דברים (א, כח): אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־ בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם.

ומעתה צ"ב, למה העתיק רבינו גרשום לישנא דהפסוק בפרשת דברים דייקא. וביותר, שהרי איתא בחולין (צ, ב): דברה תורה לשון הואי ערים גדולות ובצורות בשמים.

ונראה בהקדם דברי ה'כלי יקר' כאן, וז"ל,

והבט ימין וראה כי המה אמרו ערים גדולים ובצורות מאד, ובפרשת דברים אמר משה שהמרגלים אמרו ערים גדולות ובצורות בשמים, ולא מצינו שאמרו בשמים. אלא שמשה הבין מדבריהם כפירה בהקב"ה כי אמרו חזק הוא ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, ואמרו שחוזק זה בא להם מכוכבי השמים וכסיליהם וזה שאמר ובצורות בשמים, שמזלם שבשמים חזק ממנו כביכול. ומתחילה לא אמרו כפירה זו בפרוש ואמרו סתם בצורות גדולות מאד וכאשר בא כלב והכחיש דבריהם אמרו הכפירה בפרוש כי חזק הוא ממנו, ומסוף דבריהם ניכר שראש דבריהם היה גם כן כפירה וכאילו אמרו ובצורות בשמים.

ומעין זה כתב רבי יצחק קארו בתולדות יצחק (פרשת דברים):

אמרו חז"ל דברה תורה לשון הבאי, ויתכן שהכוונה ששרי מעלה הממונין על אותם העיירות לא הפילם הקדוש ברוך הוא עדיין, על דרך [ישעיה כד כא] יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה.

ולפי"ז נראה לבאר שאמירת 'ערים גדולות ובצורות בשמים' אף זה בכלל דבת הארץ, ולכן נקט רבינו גרשום גם פסוק זה בכלל הדבה, והיינו שזו דבה רעה על הארץ שהיא נתונה לשליטת שרי מעלה ואינה תחת שליטת הקב"ה ח"ו, והרי המקרא מעיד עליה 'ארץ אשר עיני ד' א' בה', ולכן הוקשה לגמ', שבכלל דבת הארץ זו שאמרו ערים גדולות ובצורות בשמים נכלל ממילא גם דברי כפירה כנגד הקב"ה, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, ואולי אין זה מחמת לשון הרע על הארץ, וע"ז מייתו מקרא.

[שייף נפיק]

יג, כו-כז וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ.

מסדר המקראות נראה כי אמנם המרגלים היו שלוחים של משה רבינו וחזרו אצלו להודיעו על דבר השליחות כדין שליח, רק אמרו הדברים בקול גדול למען אשר ישמעו כל העדה, ולכן כתיב שתחילה השיבו את משה ואת אהרן דבר (עי' רש"י), 'ואת כל העדה', וכן 'ויספרו לו' היינו למשה רבינו (עי' אוה"ח).

וצ"ב, מה ענין אהרן הכהן לכאן בתורת משלח, והיכן מצינו ששלחם, ובודאי בתורת כהן גדול לא שלחם ששבט לוי לא היו בכלל השליחות, ולא מינו נשיא מטעמם. [הערת אאמו"ר שליט"א].

ואולי גם אהרן הכהן נשתתף בשליחותם, וראה לשון המדרש תנחומא כאן, שלח לך אנשים זש"ה אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אשתוללו אבירי לב אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידם וכו'.

והגרי"י קלמנוביץ שליט"א אמר לפי מה שמצינו בדברי חז"ל ומובא ברש"י פרשת וזאת הברכה (לג, ח): דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו. ורואים אנו שאהרן הכהן ג"כ נענש על מעשה משה, והיינו משום שנטפל למשה בכל ההנהגה של עם ישראל. וצ"ע.

מש''כ מהתנחומא אף אני נפלאתי בזה, ותירצתי לעצמי שהטענה היתה על שהיה ראוי להם לענות איזה תגובה לבני ישראל ולא עלתה בידם. וצע''ע.

[נוטר הכרמים]

יד, כא וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד ד' אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ

איתא במדרש רבה כאן (טז, כ): ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שכה"א (תהלים קו, כו-כז) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות נשיאות יד כנגד נשיאות קול.

וכבר עמדו בזה הקדמונים היכן נרמז כאן במקראות בתוך השבועה הענין של 'ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות'. עי' רד"ק בתהילים שם [וביחזקאל עה"פ (כ, כג): גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות].

והרד"ק הפליג לפרש "והנראה בעיני כי זה הוא מה שאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה. וכן מה שאמר וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגו' וַיִּשְׁבְּ ממנו שבי, זהו לזרותם בארצות. וצ"ב שהרי ירידת העמלקי וכו' היתה כנגד המעפילים וכעונש על חטאם, ולא כעונש על חטא המרגלים, ושביית הכנעני מלך ערד לא היתה אלא שפחה אחת כמפורש בחז"ל, ולא קאי על זרע ישראל.

ויש שפירשו דהמכוון על השבועה השניה הנזכרת להלן, כמבואר בדברי הרמב"ן כאן: אולי ידרש זה מפסוק (לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שיירשו אותה לדורות. והכתוב ירמוז בכיוצא בזה, ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי. וכן ביאר מדעתו בפרשת דרכים.

ומעי"ז בדברי מהרש"א ח"א בסוטה (לה, א), וז"ל, אין זה מפורש בהאי קרא אבל בתהלים ק"ה מפורש וימאסו בארץ חמדה גו' וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות גו' יש רמז בהאי קרא שהם פתחו פיהם לשטן שאמרו או במדבר הזה לו מתנו ולמה מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיה לבז גו' ואמר אמור אליהם חי אני נאום ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה גו' ואמר ופגריכם אתם יפלו במדבר ובניכם יהיו רועים גו' אבל יפלו אח"כ בגליות גם מ"ש נתנה ראש ונשובה מצרים נתקיים בחורבן בית ראשון ע"י יוחנן בן קרח הרי רמז בכל זה בכייה לדורות וק"ל.

אולם יעויין בפי' מהרז"ו על המדרש שהביא בשם הגאון החסיד מו"ה שאול מוילנא שזה מרומז במ"ש בפסוק זה וימלא כבוד ד' את כל הארץ, שעד הגלות והחורבן היה מקום השכינה בבית המקדש אך אחר החורבן בגלות כל מקום שגלו שכינה עמהם, וזהו וימלא כבוד ד' לא בביהמ"ק אלא בכל הארץ, יעו"ש.

ומעין זה בפי' הגאון המלבי"ם כאן וביתר הרחבה, ובהעמק דבר להנצי"ב.

[נוטר הכרמים]

יד, לג ובְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֣וּ אֶת זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד תם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר.

וברש"י: ונשאו את זנותיכם - כתרגומו ויקבלון ית חוביכון.

וכוונת רש"י, שכאן התרגומים (אונקלוס ומיוחס ליונתן) שינו מן התרגום המילולי הפשוט, שבכל מקום פירשו 'זנות' – טעות, ראה בסוף הפרשה עה"פ אשר אתם זנים אחריהם, וכן בפר' וילך עה"פ וקם העם הזה וזנה, וכאן תרגמו חוביכון.

ולכאורה צ"ב פשר שינוי זה וטעמו.

והיה מקום לומר שהוקשה להם מה ענין 'זנות' לכאן, כיון שלשון זנות במקראות ובכתובים הוא או על חטא עבודה זרה או על עריות, וכאן החטא הוא לשה"ר והוצאת דבה רעה על הארץ, ולכן פירשו שהמכוון הוא לא לטעות אלא לחוב ועונש, שהבנים ישאו את עוון האבות. [ועי' במשך חכמה].

ואי משום הא, נראה דלא בעינן לזה, שהרי בדברי כמה מן המפרשים נראה שפירשו שבחטא המרגלים היה גם ענין כפירה ומעין עבודה זרה שכפרו ביכולת ד' ורצו לשוב למצרים, עי' אבן עזרא וספורנו שפירשו על אמירת ניתנה ראש.

ויתירה מזו, הרי לעיל מיניה (פס' לג) מובא בדברי רש"י: ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נא' תשאו את עונותיכם, ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה.

ומעתה שפיר י"ל ד'זנותיכם' קאי על חטא העגל, וכן ביאר בפענח רזא. (ועי' בריטב"א ב"ב קכא, א).

ויותר נראה שיש כאן קושי כי באמת אין גדר הרעיה וההשתהות במדבר בתורת עונש על הבנים שיענשו על מעשי עוונות אבותיהם, אלא שהם סובלים ממילא בגין העונש שהוטל על אבותיהם וזהו שהוא נושאים את חובותיהם ולא את טעויותיהם ועבירותיהם עצמם.

וניתן להרחיב היריעה בהקדם דברי המהר"ל בחי' אגדות בריש סוטה (ד, ב), וז"ל,

כל הבא על אשה זונה לבסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. פי' זה כי הוא חסר פרנסה, שהפרנסה הוא הפך הזנות, כי הפרנסה קדושה עליונה על כל... ולכך אמר כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא, כי הזנות היא תאוה גופנית לגמרי והוא הפך הפרנסה, ומי שהוא נמשך אחר הזנות לבסוף מבקש ככר לחם ולא ימצא. ועוד אמרו קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כל זה מורה על מדריגת הפרנסה, וכבר אמרנו ענין הזנות שהוא הסרה מן הברכה, שהברכה היא קו הישר ועל זה יבא לשון זנות בכל מקום, וזנו אחרי אלהיהם לזנות אחרי המולך ונשאו זנותיכם וכן הרבה, פי' לשון זנות שהוא סר מן היושר הראוי, ולפיכך לבסוף יחסר פרנסה, כי פרנסת האדם מסודר מן הש"י על ידי היושר, ודבר זה יובן על פי סתרי החכמה, כי הלב הוא מפרנס האדם והוא באמצע הגוף אינו סר לימין ולא לשמאל, ולכך מי שבא על הזונה שהוא הסרה ונטיה מן היושר לבסוף יבקש ככר לחם ולא ימצא.

והמבואר שכאן ענין הזנות מורה על סטיה מן הנהגת ד', וממילא העונש זה כבר תוצאה ישירה מהסטיה, שהוא נעשה מחוסר השפעה, ולא בתורת גמול על מעשיו, וכיוצא בזה כאן נשיאת הזנות היינו שהבנים יהיו הסובלים מחוב האבות וקלקול דרכי השפעת ד'. ודוק.

[מאור עינים]

יג, כו-כז וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ.

מסדר המקראות נראה כי אמנם המרגלים היו שלוחים של משה רבינו וחזרו אצלו להודיעו על דבר השליחות כדין שליח, רק אמרו הדברים בקול גדול למען אשר ישמעו כל העדה, ולכן כתיב שתחילה השיבו את משה ואת אהרן דבר (עי' רש"י), 'ואת כל העדה', וכן 'ויספרו לו' היינו למשה רבינו (עי' אוה"ח).

וצ"ב, מה ענין אהרן הכהן לכאן בתורת משלח, והיכן מצינו ששלחם, ובודאי בתורת כהן גדול לא שלחם ששבט לוי לא היו בכלל השליחות, ולא מינו נשיא מטעמם. [הערת אאמו"ר שליט"א].

ואולי גם אהרן הכהן נשתתף בשליחותם, וראה לשון המדרש תנחומא כאן, שלח לך אנשים זש"ה אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אשתוללו אבירי לב אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידם וכו'.

והגרי"י קלמנוביץ שליט"א אמר לפי מה שמצינו בדברי חז"ל ומובא ברש"י פרשת וזאת הברכה (לג, ח): דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו. ורואים אנו שאהרן הכהן ג"כ נענש על מעשה משה, והיינו משום שנטפל למשה בכל ההנהגה של עם ישראל. וצ"ע.

יישר כחך.
רק להוסיף שגם אח"כ התלוננו על משה ואהרן יחד, וכמש"כ וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן, ומבואר כדבריך שגם אהרן הוא המשלח, ואמור היה להוליכם יחד עם משה לאר"י וע"ז תלונתם.