(במדבר כו, א – ד) ויהי אחרי המגפה, ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם כל יצא צבא בישראל. וידבר משה ואלעזר הכהן אתם בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים.
פסוקים אלו מוקשים ביותר וחסרי כל הבנה. ובראשונה יש לתמוה על תופעה נדירה שיש כאן, והיא פיסקא באמצע הפסוק לאחר התיבות ויהי אחרי המגיפה. ולכאורה אם ראוי להפסיק כאן ולפתוח פרשה חדשה, כל שכן שאמור להתחיל בזה פסוק חדש. וכן הקשה באוה"ח.
תמיהה נוספת יש לשאול על הפסוק האחרון, הבא כהמשך לוידבר משה וגו': 'מבן עשרים שנה ומעלה, כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים'.
הנה לא חזר הכתוב על עצם הציווי, ובפשטות משום שמסתמך על מה שנאמר שציוה ה' את משה, ובידוע שמשה דיבר את הדברים לבני ישראל. ומעתה יקשה מדוע הכתוב מציין את מה שדיברו 'מבן עשרים שנה ומעלה'.
והתמיהה האחרונה והגדולה ביותר, היא בסיום הכתוב: 'כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים'.
מה הכוונה כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל, פשיטא, שהרי עוסקים עתה במסירת דבר ה', וכי בכל דיבור צריך לסיים כאשר צוה ה' וכו'.
ועוד מהו שהם נקראים 'היוצאים מארץ מצרים', והרי כל יוצאי מצרים מתו במדבר, ועתה צוה למנות את בניהם אשר לא יצאו ממצרים. ובאבן עזרא מיישב שקרוב למחציתם היו יוצאי מצרים, ובשעת הגזירה היו פחות מבן עשרים. וזה דוחק.
וברש"י פירש כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל דהיינו בפרשת כי תשא שנצטוו מבן עשרים שנה ומעלה. ולפי פירוש זה תמוה מדוע הפסוק צריך להסתמך על הציווי שלפני ארבעים שנה, אחר שזה עתה גם כן נצטוו על כך למנות מבן עשרים שנה. ומה לו להביא ממרחק לחמו.
וליישב את הפרשה יש להתבונן מה הטעם שנצטוו בעת הזאת למנותם. ורש"י כתב: 'ויהי אחרי המגפה וגו' - משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין עכשיו'.
והנה מבואר להדיא בתורה טעם שונה למניינם, שנאמר בסיום מניין משפחות השבטים: 'לאלה תחלק הארץ בנחלה' (פסוק נג), ואחר כך נמנו בני לוי שלא היו שייכים בחלוקת הארץ.
והביאור בכל זה הוא ששני טעמים היו למניין זה, האחד בגלל המגפה, כמו שכתב רש"י, וצריך לומר שעצם הדבר שעברו ארבעים שנה ומתו כולם במדבר אינו סיבה למנותם שוב, כי זה אותו עם, אבל המגיפה שזו מאורע פתאומי שמשנה את כל צורת האומה, מחייב לספרם.
והטעם השני בגלל חלוקת הארץ, שצריך למנות מספר כל שבט ומשפחותיו, כדי לדעת איזה חלק לתת לו, כמו שנאמר לרב תרבו נחלתו.
וזו הצורה שהתורה מנסחת את העובדה שיש שני טעמים למניין, כשניתנת פיסקא באמצע פסוק. כלומר שמצד אחד הכותרת של הפרשה החדשה היא 'ויהי אחר המגפה', שזו הסיבה לציווי שבהמשך. אולם מצד שני, יש כאן הפסק פרשה, והציווי מתחיל בפרשה חדשה, כלומר שיש טעם נוסף ועצמאי לספירה שאינו תלוי בויהי אחרי המגפה. והוא המבואר בסוף הפרשה 'לאלה תחלק הארץ'. [וכעין זה כתב ב'אור החיים' כאן, אלא שהוא דן בזה על פי שני הטעמים שנכתבו ברש"י].
ובזה מיושבות התמיהות האחרות בפסוקים, כי הציווי כאן למשה ניתן מצד חלוקת הארץ, ואילו הטעם של אחר המגפה לא היה צריך ציווי חדש, אלא הם מצווים ועומדים מאז כי תשא, שכיון שחל קלקול במניין ההוא על ידי המגיפה, ממילא צריכים מניין.
ולכן ציווי ה' עתה על המניין, לא היה צריך הכתוב לספר שמשה אמרו לבני ישראל, אלא שהכתוב מספר שמשה הוסיף את הטעם השני של המניין הקודם, שמאחר שהם עומדים עתה אחר המגפה, ועל כן עליהם למנות את בני ישראל, והיינו כאשר צוה ה' את משה, כלומר לא עכשיו, אלא לפני ארבעים שנה. וכן הכתוב 'ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים', הוא כמו שפירש רש"י. שמוסב על הציווי הראשון של כי תשא שגם בו נצטוו מבן עשרים שנה ומעלה, לבני ישראל שיצאו ממצרים. והחל לספור עתה מצד שני העניינים.
והנה הלויים כאן נמנו מבן חודש (פסוק סב): ויהיו פקדיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל, כי לא נתן להם נחלה בתוך בני ישראל'.
וברש"י פירש: כי לא התפקדו בתוך בני ישראל - להיות נמנין בני עשרים שנה ומה טעם: כי לא נתן להם נחלה - והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו:
ואולי יש לומר שגם כאן בפסוק הנימוק הוא כפול 'כי לא התפקדו בתוך בני ישראל' היינו במניין שמטעם אחר המגיפה לא נמנו בתוך בני ישראל, וכן בכי תשא לא נמנו במניין, וכמו דעת רש"י שם. (אמנם להרמב"ן צ"ע). ועוד נימק הכתוב 'כי לא ניתן להם נחלה', וזה מצד מצוות המניין של לאלה תחלק הארץ'. ומצד שלא נכללו במניין בני ישראל, על כן נמנו מבן חודש.