הערות בפרשת מטות

[נוטר הכרמים]

לב, ט וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ד'.

ויש לדקדק שהתייחס כאן במסוים אל העליה אל נחל אשכול, אף שהיה זה רק חלק קטן מהליכת המרגלים בארץ, כדכתיב בפרשת שלח (יג, כא ואילך) שמתחילה תרו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת ועלו בנגב ובאו עד חברון ורק אח"כ באו עד נחל אשכול.

ברם דבר זה יתבאר לפי מה דכתיב במשנה תורה (א, כד): וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ. וביאר האוה"ח הק' וז"ל, ויפנו ויעלו וגו'. אומרו ויפנו, פי' שפנו מדרך שהיו בה, כי קודם שהתחיל השליחות היו צדיקים כאומרו כלם צדיקים ומעת שהתחילו ללכת בשליחות זה הרשיעו ופנו מדרך השכל, יעו"ש.

ונראה שעיקר הפניה היתה כאשר הגיעו לנחל אשכול, וזהו דכתיב 'וירגלו אתה', ובהקדם מה שכתב בספר הכתב והקבלה בפר' שלח (יג, טז), וז"ל,

לתור את הארץ. יש הבדל בין תר למרגל... האיש אשר יתור הוא מבקש הטוב, לתור להם מנוחה, לתור לכם מקום לחנותכם, אל ארץ אשר תרתי להם, וכן ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לרדוף אחרי התענוגים; ובהפך המרגל יבקש את הרע, כמו מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם, וכן הלא בעבור לחקור ולהפך ולרגל הארץ באו עבדיו אליך, וכן וירגל בעבדך אל אדוני המלך, לא רגל על לשונו, כולם ענינם גלוי הגנות והרע.

והנה מרע"ה בשלחו שנים עשר אנשים לראות ארץ כנען, ידוע הדבר כי לא לצורך שלח אותם, כי היותה ארץ זבת חלב ודבש פי ה' דבר, והיות העם היושב עלי' חזק או רפה מה מעלה ומה מוריד וה' ילחם להם, אך שלחם לתור את הארץ למען יראו את טובה ויגידו כבודה אל עם הארץ, ויחזקו ידיהם ללכת אחרי ה', והמה השחיתו התעיבו עלילה והפכו מחשבת שולחם, ע"כ אנחנו קוראים להם בשם מרגלים, גם כי בפרשת שליחותם לא נקראו כ"א בשם תרים.

ואולם במשנה תורה כתוב לאמר ויבואו עד נחל אשכול וירגלו אותה, כי באמת כן היה הדבר, כי מעשה מרגלים עשו ולא מעשה תרים, גם כי לתור נשלחו ולא לרגל, ע"כ כתוב שם אחר הדברים האלה, ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה"א נותן לנו ולא אביתם לעלות, והנה למראה עינים העיקר חסר כי זה שלא אבו לעלות לא היה על אודות טובת הארץ אשר אמרו המרגלים כי אם בעבור אמרם אפס כי עז העם, ועפ"י דרכנו אין המקרא חסר דבר, כי באמרו וירגלו אותה, כבר הודיענו כי הוציאו עליה שם רע ולא נשאר לו להגיד רק את הטוב שאמרו.

ונראה שבבאם לנחל אשכול אז הפכו המרגלים את עורם ונעשו למרגלים במקום תרים, ומהאי טעמא לקחו מפרי הארץ להוציא דבת הארץ רעה, ולכן מודגש כאן דווקא עלייתם לנחל אשכול.

[דרומי]

וראה פני דוד - להחיד"א - פ' שלח אות טז, ש'אשכול' בגימטריא 'נחש' ומרמז לחטא עץ הדעת. עיי"ש.

[קו ירוק]

דברים נחמדים.

להאיר: שבפשוטו נחל אשכול הוא כשחזרו מתורם את הארץ, שהרי לא ס"ד שנשאו עמם מ' יום את משקל הפירות הגדול.
ואילו כלב היה בחברון שבדרום, בתחילת דרכו, להתפלל שלא יתפתה עמם.
ולפי דברי האוה"ח האמורים 'ויפנו יעלו ההרה', אז פניית לבבם היתה באמת בתחילת דרכם אל 'הר האמורי' היא שדרת א"י (מהדרום עד הכרמל), וכדפירש"י מה חזירתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה.
ומאי דכתיב 'ויעלו עד נחל אשכול' - והרי זה בירידתן, י"ל ו'יעלו' מעטם בגרשיים והוא מפסיק מהתיבות שלאחריו, כלומר 'ויעלו' עד היכן שעלו, 'עד נחל אשכול' עד שם ריגלוה בחזרתם. ומשם שבו למדבר.

[נוטר הכרמים]

לב, לח וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ.

ופירש"י,

ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם - נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה - בנו שבמה והיא שבם האמורה למעלה.

והעולה מדברי רש"י שהעיר שבמה אינה נכללת ב'מוסבות שם', וזה נכנס באמצע, וסיפא דקרא ויקראו בשמות וגו' קאי על נבו ובעל מעון. וכן מפורש להדיא ברמב"ן כאן.

וכן מפורש בפי' רש"י לדברי הימים (א ה, ח):

ועד נבו ובעל מעון - שבימים קדמונים קודם שבאו לידי ישראל נקראו נבו ובעל מעון ע"ש תועבותם כי כן היה מנהג עובדי כוכבים ומזלות עד היום ההוא לקראת תועבותיהם בשם עיירותיהם אבל כשבאו לידי ישראל הסבו שמותם כדכתיב ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם, כלו' ישראל הסבו שמותם, ואת שבמה לפי שלא נקראה ע"ש תועבותיה לא הסבו שמה, ובמגילה מפרש כי נבו ובעל מעון שם עבודת כוכבים הם

.
ומדויק בדבריו שם שאף היא היתה מלאה תועבות אלא שלא נקראה על שם תועבותיה, והשווה לזה מה שהובא בחתם סופר ריש בבא קמא, וז"ל,

אעתיק לשון רמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"א פ"ג וז"ל ונשמר התנא שלא לתת הויה לנזיקין נוטריקון שלהם שבמה שור בור מבעה הבער והיא עיר קטנה אחרונה לערי הכנעני בעבר הירדן, שכנגדה עיר הקדש ושם העיר מיום ה' שמה,

עכ"ל. ויעו"ש בדברי החת"ס בזה ובפי' הון עשיר על המשניות שם ובשל"ה הק' פרשת משפטים תורה אור אות יז.

ומבואר שאמנם שבמ"ה לא נקראת ע"ש התועבות אלא ע"ש הר"ת של אבות נזיקין, ודוק.

[נוטר הכרמים]

לב, מא וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֹּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֹּ֥ת יָאִֽיר.

הנה על יאיר בן מנשה איתא בבבא בתרא (קכא, ב):

והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, ותניא שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה; אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה, אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.

והנה בדברי רש"י כאן מצינו "לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון", וכן איתא כמה מדרשי חז"ל. במדרש במדבר רבה (פרשת נשא פרשה יד):

והרביעי זה היה יאיר בן מנשה שנטל חלק בארץ כמה דתימא ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר ג' מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה ושעיר החטאת היה כנגד יאיר שלא הוריש חלקו לבניו כי לא היו לו בנים ולכך קראן על שמו שלא הי' לו זכר וירשו חלקו בני מכיר אחיו,

וכן במדרש בראשית רבתי (פרשת ויחי):

מכיר העמיד בנים, אבל יאיר לא העמיד בנים, לכך כשמנה משפחות מנשה מנה למכיר ולא מנה ליאיר, לפי שלא היו לו בנים, ולכך כשהלך יאיר ולכד חוות גלעד קרא אותן חוות יאיר על שמו, כד"א ויקרא אתהן חות יאיר (במדבר ל"ב מ"א). אמר אחר שלא זכיתי להעמיד בנים שיטלו חלק בארץ והלכתי ונלחמתי בם ולקחתי אותה בשביל אחי, הנני קורא כל מה שלכדתי על שמי.

ויעויין במשך חכמה פרשת ויחי (מח, יא-יט) שביאר לשון הפס' 'גם את זרעך' על מכיר ויאיר בני מנשה, והוסיף לבאר לפי"ז לישנא דקרא להלן:" גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל", שלכן אמר גם הוא יהיה לעם זה מכיר בן מנשה, וגם הוא יגדל זה יאיר בן מנשה. שפירש רש"י בפסוק ויקרא אתהן חוות יאיר לפי שלא היו לו בנים (קראם בשמו לזכרון). לכן אמר וגם הוא יגדל, אבל לא יהיה לעם.

אמנם איתא בעירובין (סג, א):

אמר רבי אבא בר זבדא כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם, שנאמר עירא היארי היה כהן לדוד, לדוד הוא דהוה כהן, לכולי עלמא לא אלא שהיה משגר לו מתנותיו. וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד.

ובתוס' שם,

הא דקרי ליה עירא היאירי אף על פי שהיה כהן שמא אביו מאהרן ואמו ממנשה כדאמר במגילה (דף יב:) אביו מבנימין ואמו מיהודה, ופשטיה דקרא כהן לדוד לאו כהן ממש הוא אלא שר כמו דאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח).

ופירש מהרש"ל בחכמת שלמה דמכוון תחילת דברי התוס' היינו שעירא היאירי פי' מיאיר בן מנשה.

וצ"ת.

[נוטר הכרמים]

לב, ג עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן.

בחלק מן הדפוסים איתא בתרגום אונקלוס 'וקבורתא דמשה ובעון'. אולם להלן פסוק לח "וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ", בכל הדפוסים מתרגם וית נבו ולא מזכיר ענין זה. [ובתרגום יונתן תרגם גם להלן וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמֹשֶׁה].

ויתכן לומר שמתחילה נקט כן אונקלוס ללמד על כוונת בני גד ובני ראובן שנתאוו לשכון בסמוך למקום קבורת משה רבינו כמו דכתיב בפרשת וזאת הברכה (לג, כא): וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן, ופירש"י,

וירא ראשית לו - ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק - כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה: ספון - אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו: ויתא - גד: ראשי עם - הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו': צדקת ה' עשה - שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו,

ולא הוצרך לנקוט כן שוב.

אולם יותר נראה בהקדם דברי הגמ' בסוטה (יג, ב):

א"ר יהודה אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, היכן משה מת בחלקו של ראובן, דכתיב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ונבו בחלקו של ראובן קיימא, דכתיב ובני ראובן בנו וגו' ואת נבו וגו' (נבו ששם מתו ג' נביאים משה ואהרן ומרים), והיכן משה קבור בחלקו של גד, דכתיב: וירא ראשית לו וגו', ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי ארבעה מילין, אותן ארבעה מילין מי הוליכו, מלמד, שהיה משה מוטל בכנפי שכינה, ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, והקדוש ברוך הוא אומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און.

ולפי"ז נמצא שאמנם משה לא נקבר בנבו אלא רק מת בנבו, אולם בכמה מדרשים איתא דמשה רבינו נקבר בהר נבו, יעויין בספרי (פרשת האזינו פיסקא שלח): הר העברים הזה, שנקרא ארבעה שמות הר העברים הר נבו הר ההר ראש הפסגה, ולמה קורים אותו הר נבו שנקברו בו שלשה נביאים הללו שמתו שלא מידי עבירה ואלו הם משה אהרן ומרים.
וראה עוד במדרש במדבר רבה פרשת חקת פרשה יט: והניח ג' הרים הר סיני לשכינה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן. וכ"ה בתנחומא שם סי' יד. (מובא ברש"י כ, כב)

ובתוספת ביאור מצינו בדברי הראשונים בפרשת וזאת הברכה.

בחזקוני (לד, א):

נבו בחלקו של ראובן היה כדכתיב ובני ראובן בנו את חשבון וגו' ואת נבו ואת בעל מעון ומה שכתב גבי גד כי שם חלקת מחוקק ספון. י"ל דנבו על הספר היה בין נחלת ראובן וגד.

וכן בפירוש ר' חיים פלטיאל (לג, כא):

וי"ל דהר נבו היה בחלקו של ראובן ושם נפטר ותחתית ההר היה בחלקו של גד ושם נקבר, והכי משמע קרא ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וימת שם, ויקבור אותו בגיא, והיינו בתחתית ההר כדכתיב מבמות הגיא.

ולפי"ז נראה דאמנם עיקרה של עיר נבו היתה בנחלת בני ראובן, וכדכתיב בפסוק לז שהם בנו את העיר ואף הסבו את שמה, ומשה רבינו מת בחלקה של העיר ששייכת לבני ראובן, אבל נקבר בחלקו של גד, ומתחילה כאשר באו בני גד ובני ראובן ובקשו ממשה רבינו לנחול נחלתם בעבר הירדן מודגש באונקלוס 'קבורתא דמשה', אבל אח"כ כאשר מיירי מבניית העיר ע"י בני ראובן אין מקום להזכיר שזה קבורת משה.

[עושה חדשות]

על ההדגשה של נחל אשכול בחטא המרגלים, ראה עוד בספרו של ר' אורי הולצמן.