עיונים וביאורים בפרשת כי תצא

[נוטר הכרמים]

אפתח בווארט נפלא ביותר מאת הגאון רבי מתתיהו מינצר שליט"א מספרו 'נר תורה'.

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' לקללך ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה וגו' לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם כג, ד.

ויש להעיר למה הוזכר בתוך הדין שלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' ולא תדרוש שלומם וטובתם, גם להחסד שהקב"ה עשה עם ישראל שלא נתן לבלעם לקללם, דמשמע שבשביל זה יש להרחיק את המואבים, הרי אדרבא אם הקב"ה הי' שומע לבלעם והוא הי' מקלל את ישראל, הרי חטאם של המואבים הי' יותר גדול, ואז הי' יותר ראוי להרחיקם.

וי"ל בזה, דהנה יש לעיין במה שנאסרו העמונים והמואבים לבא בקהל, אם הוא כעונש על זה שלא קדמו את ישראל בלחם ובמים, ועל ששכרו את בלעם לקלל, או שהוא משום שהם מושחתים בטבעם, ולכן עלינו להתרחק מהם, ודומיא דמה שאסר דוד את הגבעונים לבא בקהל, וכדאיתא בגמ' ביבמות דף ע"ט, שהוא לפי שהם אכזרים, ואינם ראויים לידבק בישראל שהם רחמנים, והכי נראה מדברי החינוך במצוה תקס"א, שכתב במה שנאסרו העמונים והמואבים לפי שלא קדמונו בלחם ובמים, וז"ל כי בהסכמתו בעשיית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקון, ואיש כמוהו אינו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך עכ"ל.

ועפ"ז י"ל, דהנה בגמ' בסנהדרין דף ק"ה איתא, שכל ברכותיו של בלעם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמ' ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, קללה ולא קללות, ולפ"ז י"ל דזהו מה שאמרה התורה, דלפי שהקללה של בתי כנסיות ובתי מדרשות לא נתקיימה, לכן צריך להרחיק את העמונים והמואבים, שאם היתה מתקיימת הקללה ח"ו, לא הי' טעם להרחיקם, שהרי אנחנו בלא בתי כנסיות ובתי מדרשות היינו כמוהם ח"ו, ורק מפני שהפך הקב"ה את הקללה הזאת לברכה, שלכן איננו רעים כמותם, לכך נצטווינו להרחיק אותם מלבא בקהל.

[נוטר הכרמים]

'ולא יקרא עליך' / 'וקרא עליך'

כד, טו בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא־יִקְרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל ד' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא.

לעיל פרשת ראה (טו, ט) כתיב: הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל ד' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא. ויש לדקדק על השינוי, לעיל כתיב שיקרא אל ד' וכאן כתוב שלא יקרא.

ובפירוש המלבי"ם שם כתב שבמלין שכרו יש לו עליו טענה ובודאי יקרא אמר תן שכרו כדי שלא יקרא, אבל במניעת הצדקה אין סברא שיקרא אל ה' אמר שאם יקרא בכ"ז יהיה בך חטא.

ועוד יש לומר דהנה בספרי כאן פיסקא רעט ולעיל פרשת ראה פיסקא קיז מובא כדברים האלה: ולא יקרא עליך אל ה', יכול מצוה שלא לקרות תלמוד לומר וקרא עליך אל ה', יכול מצוה לקרות תלמוד לומר ולא יקרא עליך אל ה', יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לא קרא עליך לא יהיה בך חטא תלמוד לומר והיה בך חטא מכל מקום אם כן למה נאמר וקרא עליך אל ה' ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא.

ומבואר שמקרא דנן אנו לומדים שאין מצוה על העני והשכיר לקרות ולהתפלל אל ד' כנגד העושקו או שאינו נותן לו צדקה, ואילו מקרא דפר' ראה אנו לומדים שאין מצוה ומניעה שלא לקרות. ומעתה מבואר שכאן בשכיר הרי יש לו טענה מעלייתא, ורבותא טפי נקט שאינו מצווה לקרות, ואילו בפרשת ראה החידוש הוא שהוא יכול לקרות ואין לו מניעה מכך.

ובאופן אחר יש לומר בהקדם דברי הפנים יפות בפרשת ראה שם, וז"ל,

יש לפרש לפי שאמר בפרשת משפטים [כב, כב] כי אם צעק יצעק אלי וגו', ואחז"ל [ב"ק צג א] שממהרין לצועק יותר מן הנצעק, אך אחז"ל [שם] כל המוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה, והני מילי דאית ליה דינא בארעא, דהיינו שהיו יכולין לכוף אותו בדיינים וצועק לשמים, אבל גבי צדקה שאחז"ל [חולין קי ב] כל מצוה שמתן שכרה כתיב בצידה אין ב"ד כופין עליו, וכ"ש אם הוא מתנצל לומר שאין כחו ליתן הרי לית ליה דינא בארעא והיינו דאמר והיה בך חטא ולא בצועק.

ולפי"ז מיושב היטב שאף כאן בעושק שכר שכיר כתיב 'ולא יקרא עליך אל ד'' כיון שמן הראוי שלא יצעק, כי אית ליה דינא בארעא, ואין למסור דינו לשמים.

ובהקדמת שו"ת חזון נחום כתב לבאר באופן נפלא, וז"ל,

ויבואר ע"פ האמור שהצער הבא במדה מוגבלת בטבע עולם, עליו יאונן הסובל ויצעק הוי על מכאובו, לא כן בצער הגדול העובר גבול הטבע, אין קול דברים וצעקה רק המיית נפש בדומי', הוא ההבדל שבין מניעת צדקה לבין עושק שכר שכיר, אם יקפוץ האיש ידו מתמוך באחיו האביון אין להעני טענה בדיני אדם ורק אשר מצות התורה ויושר רוח יחייב לרחם על זולתו ואיש את רעהו יעזורו, התלונה של העני הוא צער בגבול טבע אנושי, שעוד ימצא העני דבר שפתים להתאונן ולישא תלונה על גורלו "וקרא עליך אל ד' והי' בך חטא", לא כן אצל עושק שכר שכיר שאליו הוא נושא את נפשו והוא עבד בזעת אפים על פת לחם לפי הטף אשר יצא לפעלו עדי ערב, ואם בע"ב עושק שכרו יביאהו לידי מבוכה נוראה עד נדהם לבו ומשומם אין דובר דבר כי גדול הכאב מאוד, "ולא יקרא עליך אל ד'" אתה בע"ב הסבת לו מרירות נפש בהשתוממות על הגזל ועושק במדינה ובא במבוכה אשר לא יאמין בחייו סגר לבו אף מבלי לקרא עליך אל ד', מזה תכיר ותדע כמה גדול הצער והעול שהסבת לו "והי' בך חטא".

[נוטר הכרמים]

הצעת ביאור לפשוטם של מקראות

כה, יב וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ.

ופירש"י, וקצותה את כפה - ממון דמי בשתו. הכל לפי המבייש והמתבייש. או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל יט יג) לא תחוס, מה להלן ממון, אף כאן ממון.

ולכאורה קשה להלום פשוטו של מקרא שמשמע לקוץ את כפה ולא רק תשלומי ממון, וביותר צ"ב, שהרי פשטות הלשון 'ולא תחוס עינך' מובן היטב אי מיירי בקציצת היד ממש ולא רק בתשלומי ממון, שע"ז לא שייך כ"כ ענין של רחמים וחמלה, וכיצד דווקא מתיבות 'לא תחוס עינך' ילפינן בגזירה שווה מעדים זוממין דמיירי בתשלומי ממון, הלא דבר הוא .

ונראה לבאר בס"ד, ילפותא זו שמקורה בדברי הספרי כאן, דהנה אבוהון דכולהו היינו קראי דכתיבי בפר' משפטים (כא, כד) ובפר' אמור (כד, כ) 'עין תחת עין' ודרשינן ממון. ובריש פרק החובל שקיל וטרי הגמ' למצוא הכרח למידרש הכי. ולכאורה יש לדון בפירוש תיבת 'תחת' אם היינו בגלל כן, או דהיינו במקום ותמורת הדבר. והיינו שאם אנו מקיימים עין תחת עין כפשוטו, ומציאים עין ממי שסימא את עין חבירו, הרי מוכרחים לפרש 'תחת' בגלל, שזה עונש מידה כנגד מידה בגלל שנטל מחבירו עין נוטלים ממנו את עינו, אבל ודאי אינו יכול להתפרש 'במקום', כי מה יתן ומה יוסיף לחבירו מה שיטלו לו עין, אטו זה ישיב לו את עינו.

אכן אם נפרש דקאי על תשלומי ממון מתפרש היטב 'תחת' שזה במקום, עין במקום העין שנתן לו, והיינו שנטל ממנו שויות ממונית של עין ומשיב לו אותה, ולכן עדיף גם מבחינת פשט התיבות לפרש כדרשת חז"ל דקאי על ממון.

ואמנם אם זהו גדר תשלומי חבלות ונזיקין, אזי גדר זה של 'במקום' לא שייך כאן בתשלומי בושת, שהרי לא חסריה ממונא, והרי זה תשלומי קנס, ונראה שזהו הביאור בהך דכתיב 'לא תחוס עינך', שכאן יש מקום לרחמים משום שאין כאן השבת מה שהזיק אלא גדר של עונש, וע"ז יליף בגזיה"כ מעדים זוממין, דהתם נמי הוי גדר של עונש ממון שאינו השבה, שהרי מתחייבים גם באופן שעדיין לא הוציאו ממנו את הממון, [ואף שבודאי חייבין גם לאחר שהוציאו ממון, ויעויין בתוס' ב"ק ד, ב ד"ה ועדים זוממין], וע"כ שהחיוב הוא בתורת עונש ולא גדר השבה,

[נוטר הכרמים]

כג, יד וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ.

ובתרגום יונתן: וְסִיכָא תֶהֱוֵי קְבִיעָא לְכוֹן עַל מָנֵי זֵינֵיכוֹן אֲתַר דְּתִסְרוּן סְיָיפֵיכוֹן וִיהֵי בְּמִתְבָךְ לְבָרָא וְתֶהֱוֵי חָפַר בָּהּ וְתִפְנֵי תַמָּן וּתְתוּב וּתְכַס יַת רַעֲיָיךְ.

וראה עוד בפסיקתא זוטרתא כאן: ויתד תהיה לך על אזנך. על מקום זיינך זה צד שמאל שהחרב תלויה בו.

וצ"ב מהי ההדגשה שיקשור את אותה יתד לכיסוי הצואה יחד עם כלי הזין והמלחמה, ומה לי היכן ישים זאת, ובודאי שלמד זאת התרגום מלישנא דקרא דכתיב 'על אזנך', דס"ל שמשמעות 'על' היינו לא רק תוספת בעלמא או 'חוץ' כמו שפירש רש"י, אלא 'על' בסמוך, אבל טעמא מיהא בעי מהי ההדגשה בזה.

ונראה בס"ד בהקדם דברי רבינו יונה על הרי"ף בברכות (טז, ב מדפי הרי"ף) בביאור הא דאיתא שם (כה, א) מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, וז"ל,

פי' תרי קראי כתיבי, חד גבי צואה והוא ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה וכסית את צאתך ר"ל שאע"פ שמחוץ למחנה מושבו צריך כיסוי שלפעמים מדברים שם דברי תורה כשהיו הולכים חוץ אבל כשהזהיר על מים קטנים בפסוק אחר כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ לא הצריך כסוי אלא שישתין חוץ למחנה מפני שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד ואם היה משתין שם היה אסור לדבר דברי תורה בשעת קילוח השתן ולפיכך אסור, אבל בחוץ לא הצריך כיסוי מפני שאחר הקילוח אינו אסור אם מדברים ד"ת ויהיו שם מי רגלים.

ומבואר שהמייחד את מחנה ישראל היינו שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד, ואילו חוץ למחנה רק לפרקים ולא תמיד, אולם נראה שביציאה למלחמה היו זקוקים תמיד שיוכלו לדבר בדברי תורה ללא הפסק, ואף שלא שייך במצב מלחמה לייחד מקום חוץ למי רגלים, מ"מ את הצואה יש לכסות תיכף ומיד כדי שיוכלו לחזור לתלמודם, ולכן היתד שבו מכסים את הצואה שכיסויה נועד על מנת לאפשר תלמוד תורה מקומה הוא יחד עם הכלי זין של המלחמה, כי מתורת המלחמה היא.

ועי' בגמ' ריש מגילה (ג, א):

אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו על איזה מהן באת. אמר לו עתה באתי מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה.

[נוטר הכרמים]

ועוד סנסן אחד מפי כתבו של הר"י לויפר

[ונתנו ידידים]

בענין האיסור של עמון ומואב לבא בקהל שהתורה נתן טעם מפורש לזה על דבר אשר לא קידמו וגו', הי' קשה לי דהאם עד שנת הארבעים לא הי' אמור מצוה זו להיות מצווה וכאילו התחדש חלק מחלקי התורה בשנת הארבעים להר סיני, אתמהה?

[אב בבינה]

כג, יד וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ.

ובתרגום יונתן: וְסִיכָא תֶהֱוֵי קְבִיעָא לְכוֹן עַל מָנֵי זֵינֵיכוֹן אֲתַר דְּתִסְרוּן סְיָיפֵיכוֹן וִיהֵי בְּמִתְבָךְ לְבָרָא וְתֶהֱוֵי חָפַר בָּהּ וְתִפְנֵי תַמָּן וּתְתוּב וּתְכַס יַת רַעֲיָיךְ.

וראה עוד בפסיקתא זוטרתא כאן: ויתד תהיה לך על אזנך. על מקום זיינך זה צד שמאל שהחרב תלויה בו.

וצ"ב מהי ההדגשה שיקשור את אותה יתד לכיסוי הצואה יחד עם כלי הזין והמלחמה, ומה לי היכן ישים זאת, ובודאי שלמד זאת התרגום מלישנא דקרא דכתיב 'על אזנך', דס"ל שמשמעות 'על' היינו לא רק תוספת בעלמא או 'חוץ' כמו שפירש רש"י, אלא 'על' בסמוך, אבל טעמא מיהא בעי מהי ההדגשה בזה.

ונראה בס"ד בהקדם דברי רבינו יונה על הרי"ף בברכות (טז, ב מדפי הרי"ף) בביאור הא דאיתא שם (כה, א) מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, וז"ל,

פי' תרי קראי כתיבי, חד גבי צואה והוא ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה וכסית את צאתך ר"ל שאע"פ שמחוץ למחנה מושבו צריך כיסוי שלפעמים מדברים שם דברי תורה כשהיו הולכים חוץ אבל כשהזהיר על מים קטנים בפסוק אחר כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ לא הצריך כסוי אלא שישתין חוץ למחנה מפני שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד ואם היה משתין שם היה אסור לדבר דברי תורה בשעת קילוח השתן ולפיכך אסור, אבל בחוץ לא הצריך כיסוי מפני שאחר הקילוח אינו אסור אם מדברים ד"ת ויהיו שם מי רגלים.

ומבואר שהמייחד את מחנה ישראל היינו שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד, ואילו חוץ למחנה רק לפרקים ולא תמיד, אולם נראה שביציאה למלחמה היו זקוקים תמיד שיוכלו לדבר בדברי תורה ללא הפסק, ואף שלא שייך במצב מלחמה לייחד מקום חוץ למי רגלים, מ"מ את הצואה יש לכסות תיכף ומיד כדי שיוכלו לחזור לתלמודם, ולכן היתד שבו מכסים את הצואה שכיסויה נועד על מנת לאפשר תלמוד תורה מקומה הוא יחד עם הכלי זין של המלחמה, כי מתורת המלחמה היא.

ועי' בגמ' ריש מגילה (ג, א):

אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו על איזה מהן באת. אמר לו עתה באתי מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה.

יפה. וכן כתב הכלי חמדה (הקדמון, רבי שמואל לניאדו).

[נוטר הכרמים]

בענין הווארט המובא בהודעה הראשונה,

הדרך הפשוטה בישוב הענין לפי אותה הגמרא דאיתא בסנהדרין קה, ח: א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות... שנאמר ויהפך ה' א' לך את הקללה לברכה... קללה ולא קללות. ומעתה מבואר דזהו דדייק קרא, שהרי הברכות חזרו לקללות וא"כ לבסוף נתקיימה עצתן, ורק קללה אחת ה' הפך לברכה ולא נתקיימה. וכך שמעתי מהגרי"י קלמנוביץ שליט"א.

וכאשר הצעתי הדברים הנחמדים הנ"ל של הגר"מ מינצר שליט"א לפני הגרי"י שליט"א אמר שאם אמנם הטעם הוא כי הינם מושחתים בטבעם ולא בתורת עונש על מה שעשו, אזי י"ל יותר בפשיטות שזהו מה שבא הפס' להדגיש שלא מחמת שעלתה בידם, שהרי לא עלתה, אלא מצד מידותיהם המגונות.