ספר מלכים. הערות וציונים על סדר הנביא

[יעקב בורלשטיין]

זו שאלה. ויש לומר, דהקריעה קדמה לַהמלכה. וכך הוה, ברישא 'ויפשעו ישראל בבית דוד', והדר 'ויקראו אותו אל העדה וימליכו אותו על כל ישראל'.

לא הבנתי מה זה מיישב ומדוע לא משחוהו בשעת המלכתו

[ביקורת תהיה]

מדוע לא משחוהו בשעת המלכתו?

בשעה ההיא היו עשרת השבטים בלי מלך, לפי שכבר נקרעו ממלכות רחבעם; המלכת ירבעם היתה אפוא פה אחד, ולא היה צריך משיחה.

[יעקב בורלשטיין]

מדוע לא משחוהו בשעת המלכתו?

בשעה ההיא היו עשרת השבטים בלי מלך, לפי שכבר נקרעו ממלכות רחבעם; המלכת ירבעם היתה אפוא פה אחד, ולא היה צריך משיחה.

אם כך גם דוד עצמו לא היה צריך משיחה
אגב, דוד נמשח הרבה לפני שהפך למלך בפועל, כך שאין שום חסרון בכך שירבעם ימשח בשעה שהתנבא לו אחיה השילוני

[ביקורת תהיה]

א. דוד נמשח, מפני שהיה מלך ראשון.
ב. הוא אשר אמרתי 'הקריעה קדמה לַהמלכה' – תחלה קרע אחיה את הממלכה מיד שלמה, ואחר כך המליך את ירבעם.

[יעקב בורלשטיין]

א. דוד נמשח, מפני שהיה מלך ראשון.
ב. הוא אשר אמרתי 'הקריעה קדמה לַהמלכה' – תחלה קרע אחיה את הממלכה מיד שלמה, ואחר כך המליך את ירבעם.

דוד לא היה מלך ראשון אלא שאול, ושאול נמשח, וגם דוד לאחריו.

לא הבנתי את דבריך לגבי קדימת הקריעה לממלכה, ומדוע בגלל זה לא צריך למשוח ומה זה שונה משאול ודוד.

[ביקורת תהיה]

א. 'מלך ראשון' היינו שאין הוא בן מלך (תִּפֹּק לֵהּ דְּמֶלֶךְ רִאשׁוֹן הוּא!).
ב. 'זֶה טָעוּן מְשִׁיחָה, וְאֵין אַחֵר טָעוּן מְשִׁיחָה'.

[עזריאל ברגר]

זו שאלה. ויש לומר, דהקריעה קדמה לַהמלכה. וכך הוה, ברישא 'ויפשעו ישראל בבית דוד', והדר 'ויקראו אותו אל העדה וימליכו אותו על כל ישראל'.

אנסה להמשיך את סברתך:
ומכיוון שנבואת הנביא היתה לפני שנקרעה הממלכה - עדיין לא היה לירבעם על מי למלוך (בבחינת "אין מלך בלא עם") ולכן לא היה שייך למשוח אותו.
וכשנוצרה הממלכה - לא היתה מחלוקת את מי להמליך עליה.

[ביקורת תהיה]

ובדעתי היה, כי כשהנביא מתנבא הרי המעשה כמי שהוא מתרחש עתה, ובשעה שקרע את השׂלמה – קרע את ממלכת שלמה, ובשעה שנתן לירבעם עשרה קרעים – המליכו על עשרת השבטים נעדרי המלך.

[יעקב בורלשטיין]

אכן, בקראי דבריך נשכחו ממני דברי הגמ' בהוריות לגבי מלך ראשון.

ייש''כ על הביאור בענין ירבעם.
בעצם זה אומר שהמלכתו של ירבעם לא באה כאיזו שליחות מיוחדת שהיה צורך בכך שירבעם ימלוך, אלא עיקר מטרת הקב''ה היתה רק לקרוע עשרה שבטים מעל בית דוד, ומשכך היה צריך להמליך עליהם מלך, אך ירבעם מעולם לא הומלך כנגד רחבעם אלא רק מתוך המקום הפנוי שנוצר. ועיין כאן מה שכתבתי לגבי יהוא, ואפשר שהדברים עולים בקנה אחד.

[ביקורת תהיה]

יהוא נמשח בשמן לקדשו. (ואף שמבואר בגמ' שהיה זה אפרסמא דכיא, כמדומה שאין הכוונה שאין לזה דמיון כלל למשיחה, אלא שאין זו כמשיחת מלכי בית דוד שהם מלכי ירושלים ובוני המקדש).

משיחה בשמן אפרסמון היא מעין ריבוי כהן גדול בשמונה בגדים בהעדר שמן המשחה.
ואף יהואחז, שהיה ממלכי בית דוד, נמשח בשמן אפרסמון, חלף שמן המשחה שהיה גנוז בימיו.

[ביקורת תהיה]

ענין המשיחה הוא להפוך את האדם לקדוש לה', ובהקמת המלוכה התחדש שהמלך נמשח לה'.

וזהו ההבדל בין מלכי בית דוד למלכי ישראל. מלכי בית דוד, מלבד היותם שלטונים, משיחי השם המה; לעומתם מלכי ישראל – שלטונים־של־מקום בלבד הם, ואין הם משיחיו.
והיינו טעמא דאין מושחין מלכי ישראל, והיינו טעמא דאין ישיבה בעזרה למלכי ישראל.

[עזריאל ברגר]

ובדעתי היה, כי כשהנביא מתנבא הרי המעשה כמי שהוא מתרחש עתה, ובשעה שקרע את השׂלמה – קרע את ממלכת שלמה, ובשעה שנתן לירבעם עשרה קרעים – המליכו על עשרת השבטים נעדרי המלך.

ובשעה זו - לא היתה מחלוקת מי ימלוך על עשרת השבטים.

ואף כשמלכו בפועל - לא ירבעם נאלץ לנוס אלא רחבעם!

[ביקורת תהיה]

מ"ב ה, כג

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם, וַיִּפְרָץ־בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים.

מי הפציר במי? תלוי בפירושה של תיבת 'הוֹאֵל':
ליונתן, שמתרגם 'שְׁרֵי', נעמן הפציר בגיחזי.
לרש"י, שמפרש 'הִשָּׁבַע שֶׁשְּׁלָחֲךָ', בהכרח גיחזי הפציר בנעמן (שיתן לו ללא שבועה).
וכן הוא בהדיא בפירוש רש"י בפרק חלק:

הוֹאֵל וְקַח. הִשָּׁבַע שֶׁאֱלִישָׁע שְׁלָחֲךָ: וַיִּפְצַר בּוֹ. גֵּחֲזִי:

ורש"ש, שכתב 'נראה דצ"ל 'בגיחזי', לא דק.

[לייטנר]

.

[ביקורת תהיה]

לרש"י, שמפרש 'הִשָּׁבַע שֶׁשְּׁלָחֲךָ', בהכרח גיחזי הפציר בנעמן (שיתן לו ללא שבועה).

טעות! מדברי רבי שמואל בר נחמני בפרק יש בערכין עולה כי גיחזי אכן נשבע לו לנעמן לשוא. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: על שבעה דברים נגעים באין, וחד מינייהו על שבועת שוא, וילפינן לה מגיחזי, דכתיב: 'וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם', וכתיב: 'וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ'.
ומסתבר, כי לאחר שאימת גיחזי את דבריו בשבועה, נעמן הוא שהפציר בו בגיחזי שיקח ככרים. בהשוות להפצרה שהפציר באלישע לקחת מאתו מנחה, כהערת הרב לייטנר.
וישרי ליה רש"ש לפלניא.

[יעקב בורלשטיין]

כב ב. ויעש הישר בעיני ה' וגו'. מלשון הכתוב נראה שמלכתחילה נהג יאשיהו כהוגן ולא רק לאחר מציאת הספר. אמנם בגמ' נחלקו בזה אם היה יאשיהו בעל תשובה אם לאו.
ולמאן דאמר שלא היה יאשיהו בעל תשובה נקט שדברי הכתוב על יאשיהו 'אשר שב לה' בכל ליבו', היינו שכל דינים שפסק עד שמצא הספר החזירם משלו. ודברי חז"ל אלו הינם פלאי באשר הכתוב מדבר על שיבה לקב"ה ביחס לכל מלכי בית יהודה שהוא היה הגדול ביותר, ומאי טעמא יש להעמידו על החזרת דיני תורה, ואף שהוא בוודאי דבר גדול, מכל מקום צריך ביאור מדוע יקרא ש'שב לה' בכל ליבו'.
ונראה בעניותי, שנתכוונו חז"ל לרמוז בזה, שגם למאן דאמר שיאשיהו לא היה בעל תשובה, מכל מקום עד מציאת הספר היו תורתו ומצוותיו בבחינת מנהג אבותיהם בידיהם, ואף שבוודאי היה בזה משום רצונו הטוב שהרי הלך נגד דרכו של אביו, מכל מקום לא היה זה בכל ליבו. ולאחר מציאת הספר נכנע יאשיהו לפני ה', ושב לה' בכל ליבו וממילא בא לדקדק בכל המצוות, ועיקר תפקידו של המלך (מלבד המלחמות) הינו לשפוט את העם כמבואר בתפילת שלמה שהדבר החשוב לו ביותר היה חכמה בכדי לדון כראוי את ישראל, ודקדוק והשבה זו של כל דיני התורה, הם הם שיבתו של יאשיהו בכל ליבו שנעשתה תורתו מתורת אבותיו גרידא לתורת אלוקיו בליבו.

שם. וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל. לשון זו היא כמצוות התורה על המלך "לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל".

כב ד. ויתם את הכסף המובא בית ה'. לכאורה עיקר הסיפור של חיזוק בדק בית המקדש בא בכדי לספר את מעשה מציאת הספר והבאתו אל המלך. אלא שאם כן, לכאורה הכתוב מאריך יתר על המידה בסיפור בדק הבית, ומוסיף עליהם הרבה פרטים שאינם נצרכים בשביל לספר את הסיפור של מציאת הספר.
ויש לציין שמציאת הספר באה דווקא מתוך הרצון לתקן ולחזק את בית ה', ואם כן מציאת הספר יכולה להחשב גם היא כחלק מתיקון בדק הבית והעמדתו כפי הראוי לו.

[יעקב בורלשטיין]

כב יא. ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו. דבר פלא הוא שהכתוב אינו מזכיר דבר מה היה כל כך מחריד בשמיעת הדברים הכתובים בספר התורה. והכתוב סותם את הדבר.
ומסתימה זו משמע כביכול הדבר מובן מאליו, והדבר מחזק את הקושי.
ואמרו חז"ל (הובא ברש"י), שהספר נפתח בתוכחה בפסוק 'יולך ה' אותך ואת מלכך', אלא שזה גופא פלאי, שהרי אם מדובר בנקודה כה מקרית ולא מובנת מאליה, אם כן כיצד זה לא פירש הכתוב את העובדה הזו.
ואפשר שיש להבין פרשייה זו על פי המבואר בסוף ספר יהושע, שיהושע כתב את דברי הברית לישראל בספר תורת א־להים, ולכאורה יש בזה תימה כיצד הוסיף יהושע את דבריו על ספר התורה. ואכן תרגם יונתן "ואצנעינון בספר אורייתא דה'", דהיינו, יהושע כתב את דבריו והניחם ביחד עם ספר התורה. והמלבי"ם שם ביאר שכוונת הכתיבה בספר תורת א־להים היא שספר יהושע חובר לספר תורת ה' להיות מספרי הקודש.
ומלשונה של חולדה להלן "אשר דברתי על המקום הזה ועל יושביו להיות לשמה ולקללה" משמע שהדברים אותם שמע יאשיהו לא עסקו בעונשים באופן כללי לישראל אלא בהתיחסות ממוקדת לבית דוד ולירושלים. ואם כן לכאורה לא מדובר בספר התורה גרידא שירושלים לא הוזכרה בו ולו פעם אחת. ומה שיש לומר בכך הוא, שכפי שיהושע הניח את הברית שכרת בתוך ספר התורה שבעזרה וצירפו אליו, כך בכל דור ודור היו מצרפים לספר התורה את הנבואות הנוגעות לדורות הבאים, וכך גם הנבואות שניתנו בימי מנשה – עליהן לא נאמר שנאמרו למנשה עצמו – אפשר להבין שאכן נכתבו והתווספו לספר התורה, וכאשר נמצא הספר שהוחבא בימי מנשה נמצאו בו גם הנבואות החמורות והנוראות הכתובות לעיל (כא, יב, "הנני מביא רעה על ירושלים ויהודה אשר כל שומעה תצלנה שתי אוזניו").
בכך יש להבין מדוע הנביא סותם אודות משמעות מציאת הספר, וזאת מכיוון שברור לכל אדם שמציאת הספר כוללת את מציאת הנבואות שהתווספו עליו והוטמנו בו.
ואפשר אף להוסיף, שזוהי הסיבה שספר התורה היה פתוח ב"יולך ה' אותך ואת מלכך" כמו שאמרו חז"ל, וזאת מפני שהמקום הראוי ביותר להטמין נבואות אלו בספר התורה הוא בפסוק זה. (יסוד הדברים שמעתי מהרב ר' ו').

[יעקב בורלשטיין]

כב טו. ותאמר אליהם כה אמר ה' א־להי ישראל אמרו לאיש וגו'. לשון 'אמרו לאיש' ביחס למלך אינה מכובדת, ואמרו חז"ל שהיה בחולדה משום יהירות.

שם. אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי. כאן זו הפעם היחידה בספר מלכים שמפורש בה שהנביא אומר למלך את החורבן. לעיל, במנשה אמנם נתבאר שהנביאים התנבאו על החורבן, אך היתה זו נבואה כללית ולא אל המלך, "וידבר ה' ביד עבדיו הנביאים לאמור, יען אשר עשה מנשה מלך יהודה התועבות האלה" וגו', ונבואה זו לא נתפרש בה שנאמרה למלך, והקב"ה לא חפץ לדבר עימו, ויאשיהו הוא שקיבל את נבואת החורבן באופן ישיר.

כב טז. כה אמר ה' הנני מביא רעה כו' את כל דברי הספר וגו'. מבואר שבספר היו כתובים דברים רעים, והם בעצמם העומדים בנבואתה של חולדה כדבר שעומד להיעשות.

שם. הנני מביא רעה וגו'. לכאורה צריך ביאור מדוע יאשיהו קיבל נבואה זו, והלא יאשיהו היה מלך צדיק ובמה הוא שונה מהמלכים שהיו לפניו כאמציה ויואש שלא נגזרה עליהם גזירת חורבן.
ולעיל (כא, ז) ביארנו שמעשיו של מנשה חיללו את המקדש כיוון שהכניס צלמים להיכל, וכל השארתה של מלכות יהודה על כנה למרות שהיו בה חטאים רבים היתה רק בגלל 'ניר לבית דוד', ולפיכך כאשר בטל הניר לבית דוד כיוון שבית דוד חילל את המקדש, שוב לא היה מקום וקיום למלכות יהודה כל עוד אינה עומדת בתכליתה. ולפיכך למרות שיאשיהו היה מלך צדיק ובדומה ליואש ואמציה לכל הפחות, מכל מקום בימיהם כיוון שהמקדש עמד על מתכונתו ולא נתחלל נשאר הענין של 'ניר לבית דוד', אך לאחר מנשה, בכדי לגרום לכך שמלכות יהודה תשאר צריך שיחזור מקומו של המקדש להיות כבראשונה ולהתקדש מחדש.
ובלשון אחרת אפשר לומר שמנשה קלקל את העם במהותו, ולאחר מכן כבר לא יכל יאשיהו להחזיר את ישראל לעבודת ה', וכמו שאמרו חז"ל ש'אין דורו דומה יפה' (תענית כב, ב), וליצני הדור ששמו את הצלם מאחורי הדלת. (איכה רבה). ולפיכך כל מעשיו של יאשיהו לא הועילו אלא מבחינה חיצונית אך למעשה לא הצליח לשנות את מצב הדברים בעם.

[יעקב בורלשטיין]

כב כ. לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה וגו'. חזקיהו קיבל נבואה דומה אך הפוכה. דומה – שצאצאיו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. והפוכה – שאצל חזקיהו היה זה עונש ואילו ביאשיהו היה זה הצלה מן העונש שלמרות שהגיע זמן החורבן מכל מקום הוא ידחה עד לאחר ימיו של יאשיהו.

כג א. וישלח המלך ויאספו אליו כל זקני יהודה וירושלים. בשונה מחזקיהו שאמר לאחר נבואת ישעיהו 'כי אם שלום ואמת יהיה בימי', הרי שיאשיהו הולך וקורא לכל זקני יהודה במגמה לשוב בתשובה לפני ה'.

כג ב. ויקרא באוזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'. לא מצאנו כקריאה זו עד ליאשיהו. ולאחר מכן מצינו את עזרא עושה כן וקורא באוזני העם את ספר התורה. ובשניהם אפשר לומר שכיוון שנשכחו המצוות מישראל היה צורך מיוחד לקרוא את הספר (מעבר למצוות הקהל) ובכך להשיבן לידיעת העם.
וביאשיהו יש לכך סיבה נוספת והיא שהספר הוא זה שהביא אותו לכל פעליו ומעשיו, ולפיכך גם קרא את הספר באוזני העם בכדי שיבינו את המוטל על הכף, אם לטוב אם למוטב.
ונראה שיאשיהו ועזרא דומים בכך, ששניהם נמצאים בסמוך לחורבן, זה מלפניו וזה מלאחריו. ויאשיהו מנסה למנוע את החורבן על ידי קריאת הספר ועשיית הברית, ועזרא מגיע לאחר שכבר מגיע החורבן וממילא כל ישראל מבינים שהדרך לחזור בשנית הינה רק על ידי קריאה בספר וכריתת ברית.

כג ג. ויכרות את הברית לפני ה'. בספרי נביאים לא מצאנו כריתת ברית מלבד יהושע ויאשיהו. ובזמן יהושע היה זה כחלק מהכניסה לארץ וכפי שנצטוו על ידי משה לעשות את כריתת הברית בהר עיבל וגריזים, ומלבד זאת רק יאשיהו מוזכר ככורת ברית. והדבר מתאים לכך שיאשיהו לא היה כמותו ששב לה' בכל ליבו, וכיוון שבא להחזיר את עם ישראל לקב"ה היה צורך לכרות ברית מחדש.

ובדברי הימים אנו מוצאים כמה מלכים שכרתו ברית לפני ה', אסא, חזקיהו ויהושפט.

[יעקב בורלשטיין]

כג ד-כד. ויצו המלך כו' להוציא מהיכל ה' את כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה וכו'. צריך ביאור מדוע כלי הבעל והאשרה מצאו את מקומם בבית ה'. בפסוק זה מתחילה פעולתו הגדולה של יאשיהו כנגד עבודה זרה בישראל. 1
ובולט במעשיו של יאשיהו שהוא לא מתעסק עם העבודה זרה בעצמה אלא רק עם המזבחות שלה, כליה, כמריה, במותיה, אשריה, סוסיה ומרכבותיה. נראה שהעבודה זרה עצמה כבר בוערה קודם לכן, ולכאורה יאשיהו הוא שהסירה מן הארץ בשנותיו הראשונות עד לבואו של הספר.
ויש לציין שהכתוב בדברי הימים מזכיר גם את הסרת הפסילים, ובנוסף לכך הוא מזכיר את כל מעשיו של יאשיהו קודם למציאת הספר. וכמדומני ששני הבדלים אלו עולים בקנה אחד, שבתחילה אכן הסיר את הפסילים ובדומה לזה, ואחר מציאת הספר התעורר לשרש אחר כל צורת התקיימות וחיבור לעבודה זרה.

כג ו. וישרוף אותה בנחל קדרון. נחל קדרון היה מקום השלכה ושריפה של עבודה זרה עוד מימי אסא ששרף שם את המפלצת. וכן חזקיהו (בדה"י) הוציא את כל הטומאה לנחל קדרון.

כג יב. ואת המזבחות אשר עשה מנשה בשתי חצרות בית ה' נתץ המלך וגו'. אמנם בדברי הימים מבואר שמנשה עצמו כבר נתץ את המזבחות והשליכם מחוץ לעיר. ואפשר שאמון בנאם, או שאנשי יהודה חזרו ובנאום מדעת עצמם, ומכל מקום התיחסו למנשה כיוון שהוא זה שהקימם בראשונה בחצרות בית ה'.

כג יג. ואת הבמות כו' אשר בנה שלמה כו' לעשתורת שיקוץ צידונים וגו'. בכך ביטל יאשיהו את החטא הראשוני שנעשה עם הקמת המקדש על ידי שלמה בונה המקדש. ומכל מקום לא הועיל הדבר לבטל את גזירת החורבן.

כג יד. וימלא את מקומם עצמות אדם. ולהלן ראה את הקברים בהר והוציא מהם את עצמותיהם כי הם היו משרתי הבמות. והנה קברותיהם של מלכים ונביאים נעשים בעיר ואין בהם חיוב להרחיקם מן העיר. ונראה שהיתר זה הוא מפני שכבודה של העיר הוא בשכיבת גדולה ומכובדיה באדמתה, וככל שיש יותר קברים ומתקופה עתיקה יותר כך מתכבדת מורשתה של העיר, ולפיכך כאשר בא יאשיהו לבטל את המזבחות שבנחלת עשרת השבטים, חלק מביטולם הוא בהוצאת עצמות כהניהם מקברותיהם הסמוכים ושריפתם על גבי אותו המזבח.



1 אלו פרטי פעולתו של יאשיהו: הוצאת כלי הבעל והאשרה מבית ה' ושריפתם בנחל קדרון, השבתת כמרי הבעל השמש והירח וכו', הוצאת האשירה מבית ה' ושריפתה, נתיצת בתי הקדשים בבית ה', מטמא את הבמות ומביא את הכהנים מערי יהודה, מטמא את התופת, משבית את סוסי השמש ושורף את מרכבות השמש, מנתץ את מזבחות שבגג עליית אחז ואת מזבחות מנשה, מטמא את במות שלמה שנבנו לעבודה זרה, שובר את הבמות וכורת את האשרים וממלא אותם בעצמות אדם, מנתץ את מזבח בית אל ושורף את אשרתו, מסיר את בתי הבמות שבערי שומרון וזובח עליהם את כהני הבמות ושורף אותם עליהם, עושה פסח גדול לכל ישראל, ומבער את האובות הידעונים התרפים הגילולים והשקוצים.

[יעקב בורלשטיין]

כג יח. הנביא אשר בא משומרון. קצת פלאי שבמקומו לא הזכיר כלל את מקומו של נביא השקר, ואילו כאן טרח הכתוב להדגיש שהגיע משומרון. ועיין מה שכתבנו לעיל, א יג, לב.

כג כב. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל. והוא פלאי, וכי בימי שלמה שהקים את המקדש לא נעשה פסח כבימי יאשיהו. ואפשר שכיוון שהיה פסח שכל מטרתו היא להטהר ולהתקדש, ביקשו רבים להגיע למרות שלא היו מחוייבים מן הדין.

כג כד. וגם את האובות ואת הידעונים ואת התרפים ואת הגלולים ואת השיקוצים כו' ביער יאשיהו. יש לעיין מדוע הניח הכתוב פסוק זה לאחר עשיית הפסח והלא לכאורה הוא חלק מכל הפסוקים הקודמים שמדברים על הסרת מזבחות העבודה זרה וכדומה.
ואפשר, שכל אלו האמורים בפסוק זה לא היו נפוצים בימי יאשיהו כיוון שהיה מלך צדיק, ולפיכך לא היה ביעורם כחלק ממסעו לביעור העבודה זרה. ולפיכך ביאר הכתוב שסיום מסעו של יאשיהו היה בהקרבת פסח המוני. ולאחר מכן מדגיש הכתוב שיאשיהו גם הסיר את כל האמורים בפסוק זה בכדי להקים את דברי התורה.

שם. למען הקים את דברי התורה הכתובים על הספר אשר מצא וגו'. וכלשון התורה (בהיפוך) בחתימת הקמת הברית בהר גריזים ועיבל "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה", ובא יאשיהו להפוך לו את הקללה לברכה.

[יעקב בורלשטיין]

שם. את דברי התורה הכתובים על הספר. הכתוב מדגיש שוב ושוב שמעשי יאשיהו מתיחסים אל הספר. כמובן שתחילת כל מעשי יאשיהו הם מציאת הספר, אך גם לאחר מכן מעשיו מיוחסים אל הספר. הוא קורע את בגדיו למשמע הספר, אומר שהרעה ניצתה בנו בגלל שעברנו על דברי הספר, הוא קורא בבית המקדש באוזני כל איש יהודה את הספר, ומקים איתם ברית לקיים את דברי הספר, הוא מצווה את העם לעשות פסח כדברי הספר, מבער את מיני העבודה זרה והאובות בכדי להקים את דברי התורה הכתובים בספר, והחתימה שנותן לו דברי הימים היא "ויתר דברי יאשיהו וחסדיו ככתוב בתורת ה'", כלומר חסדי יאשיהו היו במעשיו ככתוב בתורת ה'.
לבד מיאשיהו כמעט ואין אנו מוצאים במלכים (בספר) התיחסות אל ספר התורה, ויאשיהו מהווה חידוש מיוחד בכך שכל מעשיו מתייחסים אל הספר. 1
ונראה שהסיבה הבסיסית לכך היא בגלל שהמסורת נאבדה על ידי חטאי מנשה שחטא והחטיא, וישראל שכחו את התורה באותם הימים, ולפיכך כאשר חזר יאשיהו וביקש לעשות את התורה והמצווה, התיחסו מעשיו אל הכתוב בספר יותר מהמלכים הצדיקים האחרים שעשו כפי שעשה דוד אביהם. אך ליאשיהו שלא היתה מסורת ראויה שהרי אביו וסבו היו רשעים, ממילא הדרך לחזור למצוות ה' היו על ידי ספר התורה. (וידוע דבר המליצה שבעל תשובה פותח משנה ברורה).
סיבה שניה לכך היא, שמה שהניע את יאשיהו לכל פעליו היה הספר. דרך הספר הבין יאשיהו את גודל המשמעות של שמירת המצוות או עזיבתן חלילה, ורק על ידו הוא ידע שהדרך בה נמצאים ישראל בימיו עומדת להובילם לאבדון, ולפיכך כל דבר שיאשיהו עשה היה מתוך רצון לקיים את הכתוב בספר באשר הספר הוא זה שעמד כאזהרה מפני הבאות.

אעמוד על נקודה נוספת. עד לימי יאשיהו – ימי החורבן, איננו מוצאים את אזהרות ה' אלא מפי הנביאים, והנה ביאשיהו הקב"ה בוחר בדרך שונה בכדי להזהירו – על ידי מציאת ספר התורה. כלומר הקב"ה רוצה בדווקא להזהיר מתוך התורה ולא רק על ידי נביא.
ונראה ששורש הענין הוא בכך שהתורה שבכתב היא עדות לברית בין הקב"ה לישראל ככתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (ומפסוק זה למדו חז"ל את חובת כתיבת ספר תורה כולו).
ונראה, שבזמן שאיש ואשה מוציאים את הכתובה ובודקים את ההתחייבויות זה סימן שיש בעיה, וכך גם בכל עיסקה אם יש צורך להוציא את החוזה הרי שלמדנו שיש הפרה – או טענה של הפרת התנאים.
וכך גם יש לבאר בדרך התוכחה שנבחרה, להביא את הספר ליאשיהו שזה כביכול לשלוח את החוזה ולהראות את הסעיף שבו מבואר העונש למי שמפר את התנאים, והספר שבא לפני יאשיהו בא לברר שכל כניסת ישראל לארץ לא היתה אלא בתנאי ובמגבלה, והקב"ה כביכול השאיר לעצמו את הזכות להוציא את עם ישראל מארצו, וכמאמר חז"ל שיאשיהו קרא בספר ''יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת", ומציאת הספר הרי היא כהוצאת דברי הברית וכביכול בדיקה האם תנאי הברית הופרו ומשכך יש לאחד הצדדים את הזכות לבטל את הברית.
וכאן אנו באים לעומק נוסף לכך שיאשיהו פועל את כל מעשיו על פי הספר, וזאת מכיוון שכביכול יאשיהו רוצה לתקן את כל דרכיו בכדי לעמוד בתנאי ספר הברית המחייב, ובכך לנסות לשכך את חרון אף ה'.
זוהי הסיבה שלאחר החורבן עזרא קורא את הספר בשום שכל ובביאור לכל ישראל, מכיוון שלאחר החורבן הובן לחלוטין שהתנאי שבו ניתנה הארץ הוא תנאי גמור, ולפיכך עזרא משנן לעם את דברי הברית בכדי שידעו ויבינו שכל ישיבתם בארץ אינה אלא על פי התורה.



1 יש לציין שאמציה לא המית את בני המכים ככתוב בתורת משה, אך מדובר על מעשה יחיד ואין הדבר קרוב ליאשיהו שכל כולו צמוד אל הספר.
בדברי הימים, יש עוד מלכים שמוזכר בהם את ספר התורה, דוד יהושפט וחזקיה, אך ביאשיהו מדובר במהלך חיים שלם ולא רק בפעולות מסויימות.

[יעקב בורלשטיין]

כג ל. ויקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחו אותו וימליכו אותו וגו'. צריך ביאור מדוע נזקק יהואחז ללקיחה מיוחדת. ועיין מלבי"ם. אמנם יש לציין שגם ביאשיהו המליכוהו עם הארץ וכן בעזריה בן אמציה. ואפשר שכאשר המלך מת באופן פתאומי נזקקו להמליך את בנו כיוון שהמלך לא הרגיל והכין את כסא בנו. (אמנם, אפשר לדחות את הראיה מעזריה לפי המבארים שהיה זה מרד בחיי אביו).

כג לב. ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אבותיו. יחס הכתוב את מעשיו הרעים לאבותיו. ואף שאביו היה צדיק, נראה שבדווקא ייחסם לאבותיו לומר שיאשיהו בכל צדקותו לא הצליח לעקור מן העם את השפעתם הרעה של אבותיו.

כד לג. ויאסרהו פרעה נכו ברבלה בארץ חמת. ירמיהו התנבא "מצפון תפתח הרעה", וכבר ביהואחז נפתחה הרעה מצפון למרות שפרעה נכו מקומו במצרים. וזאת מפני שמאסרו זה של יהואחז הוא תחילת נפילתה של ירושלים. (לעומתו יאשיהו הובטח שהרעה לא תבוא בימיו, ואף שמת ביד מלך מצרים היה זה בגלל שהלך ונלחם שלא כהוגן ולא מחמת גזירת החורבן).
שם. שם. ברבלה בארץ חמת. יש לציין, שזהו אותו המקום שבו עתיד נבוכדנאצר לשפוט בו את צדקיהו ועבדיו.

[יעקב בורלשטיין]

כג לד. וימלך כו' את אליקים כו' ויסב את שמו יהויקים. הסבת שמו של אליקים ענינה בשינוי שם הא־להים בשמו מא־ל להויה. ויש להבין מה טעם היה בשינוי זה מצידו של פרעה נכו.

כד יב. ויצא יהויכין מלך יהודה כו' הוא אמו ועבדיו ושריו. הזכיר הכתוב את אימו בפירוש, וזאת מפני שלאם המלך היתה חשיבות במלוכה כמו שנתבאר לעיל (א טו, י).

שם. ויקח אותו מלך בבל בשנת שמונה למלכו. הכתוב כאן מתחיל למנות שנים למלך נכרי, לנבוכדנאצר. וזאת מפני שנבוכדנאצר הוא זה שביטל את מלכות יהודה, ותחילת ביטולה הוא בשבייתו של יהויכין, ומינוי מלך חדש על פי רצונו של נבוכנדנאצר. וכיוון שהשלטון עבר לידי מלך בבל, מתחיל הכתוב למנות את השנים לפי שנות מלכותו.

כד יח. ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה. מבואר שמינה נבוכדנאצר את אחיו של יהואחז מן האם. (ועיין במלבי"ם שהאריך בזה).
ואנו מוצאים בכתוב שתי הסרות מלכים באותן הדורות, הראשונה של יהואחז בן יאשיהו בידי פרעה נכו, והשניה של יהויכין בן יהויקים בידי נבוכדנאצר.

[יעקב בורלשטיין]

בריך רחמנא דסייען.
וברוכים כל המעירים, המסייעים והמחזקים.

[עזריאל ברגר]

כג ג. ויכרות את הברית לפני ה'. בספרי נביאים לא מצאנו כריתת ברית מלבד יהושע ויאשיהו. ובזמן יהושע היה זה כחלק מהכניסה לארץ וכפי שנצטוו על ידי משה לעשות את כריתת הברית בהר עיבל וגריזים, ומלבד זאת רק יאשיהו מוזכר ככורת ברית. והדבר מתאים לכך שיאשיהו לא היה כמותו ששב לה' בכל ליבו, וכיוון שבא להחזיר את עם ישראל לקב"ה היה צורך לכרות ברית מחדש.

ובדברי הימים אנו מוצאים כמה מלכים שכרתו ברית לפני ה', אסא, חזקיהו ויהושפט.

ומה עם הפטרת פרשת שקלים "ויכרות יהוידע את הברית"?

[יעקב בורלשטיין]

שם מדובר בברית של המלכת המלך ובדומה לברית בהעמדת דוד המלך. כמובן שכיוון שהמלך הוא של ישראל מדובר גם בברית כוללת של ישראל והויה, אך אין מטרת הברית לחיבור בין ה' לישראל, אלא למינוי המלך שהוא עומד בברית גם עם ישראל וגם עם הקב''ה כנציגם של ישראל.
אכן, צריך לדייק הדברים שלמעלה שכוונתם לברית שעיקרה בא לחבר בין ישראל לקב''ה.

[לייטנר]

.

[עזריאל ברגר]

נשאלתי שאלה:
אליהו עלה לשמים בעבר הירדן המזרחי. מדוע?

ומצאתי בינתיים כמה ביאורים:
א. הרד"ק כותב שזה היה כמו משה רבינו שהסתלק בעבר הירדן, ושם השפיע משפע חכמתו והוד קדושתו אל יהושע, וכך עשה גם אליהו לאלישע (אגב: יהושע ואלישע אלו הם שמות קרובי-משמעות: ה' ישע/יושיע).
ב. במלבי"ם על פסוק יא משמע קצת שזה היה כדי לבטל את יסוד המים שבו.
ועוד ביאורים שנאמרו מסברות של יהודים בני דורנו:
ג. לפי הדעה שהיה אליהו משבט גד - אולי הלך לנחלת אבותיו? אגב, גם משה נקבר בנחלת גד!
ד. לכו"ע אליהו היה מתושבי גלעד, שהיא בנחלת שבט מנשה אשר בעבר הירדן המזרחי, ושמא הלך לגלעד?
ה. עוד אפשר לומר, שהוא לא מת. וזה דבר המתנגד מאוד לטבע העולם. וארץ ישראל (עבר הירדן המערבי) זה ארץ של נס-המלובש-בטבע ולא נסים כאלו השוברים לגמרי את הטבע.

[לבי במערב]

הרד"ק [מלכים־ב ב, א] כותב שזה היה כמו משה רבינו שהסתלק בעבר הירדן.

וכלשון רז"ל (פסיקתא רבתי, ד): "את מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר" (יעו"ש).

[לבי במערב]

כיוון שהזכרת הענין, הדבר הוקשה עלי מה טעם בדיוק במרד אבשלום הוסר אביתר ממעמדו, ומה יש באותו העיתוי.
אם לא היה מלכתחילה הופך לכהנו של דוד מובן, ואם לא היה יורד אלא על ידי שלמה גם כן מובן, אבל הירידה הזו דווקא באותו הזמן אומרת דרשני

רק כעת הבחנתי בהערה זו של מר, וטוב מאוחר...
שמא אפשר להציע: הרי אביתר הי' הניצול היחיד מנוב עיר הכהנים, שהריגת כהני' באה (בעקיפין) ע"י דוד (כדבריו בשמואל־א כב, כב), ומשום כך (כאמור שם, כג) נטל דוד את אביתר 'תחת חסותו'.
אך במרד אבשלום תיקן דוד ענין זה, כשברח מעירו כדי שלא יכה אבשלום את תושבי' לפי חרב (שמואל־ב טו, יד).

[יעקב בורלשטיין]

כיוון שהזכרת הענין, הדבר הוקשה עלי מה טעם בדיוק במרד אבשלום הוסר אביתר ממעמדו, ומה יש באותו העיתוי.
אם לא היה מלכתחילה הופך לכהנו של דוד מובן, ואם לא היה יורד אלא על ידי שלמה גם כן מובן, אבל הירידה הזו דווקא באותו הזמן אומרת דרשני

רק כעת הבחנתי בהערה זו של מר, וטוב מאוחר...
שמא אפשר להציע: הרי אביתר הי' הניצול היחיד מנוב עיר הכהנים, שהריגת כהני' באה (בעקיפין) ע"י דוד (כדבריו בשמואל־א כב, כב), ומשום כך (כאמור שם, כג) נטל דוד את אביתר 'תחת חסותו'.
אך במרד אבשלום תיקן דוד ענין זה, כשברח מעירו כדי שלא יכה אבשלום את תושבי' לפי חרב (שמואל־ב טו, יד).

והנה זכינו ל'הדרן'.
החלק הראשון של דבריך מובן לי, אך לא הבנתי מדוע כאשר הוא מתקן הענין זו סיבה להפסיק את חסותו של אביתר, וכי בכך ששינה את דרכו כבר תוקן הבעיה של נוב עיר הכהנים?

(לקח לי זמן להבין מהיכן ההודעה, עד שהשתמשתי במערכת החיפוש של הפורום)

[לבי במערב]

שמא ניתן לומר, שבמדה מסוימת - אכן כן, בזה נתקן 'עוונו' על־דבר נוב.

שוב, כ"ז בדרך אפשר וכהצעה בעלמא.


אף אני הבחנתי בהערה זו ע"י מערכת החיפוש...

[יעקב בורלשטיין]

שמא ניתן לומר, שבמדה מסוימת - אכן כן, בזה נתקן 'עוונו' על־דבר נוב.

שוב, כ"ז בדרך אפשר וכהצעה בעלמא.


אף אני הבחנתי בהערה זו ע"י מערכת החיפוש...

הבנתי, אך יש להבדיל בין תיקון החטא לתיקון הגברא (כמו בגזל למשל, שיש גם להחזיר את הגזילה ובכך לתקן את החטא, וגם לחזור בתשובה ובכך לתקן את הנפש שהוכתמה בעוונה)
תיקון הגברא אפשר להבין שהוא קורה על ידי מאורע מסויים
לעומת זאת הדאגה לאביתר מגיעה מ'תיקון החטא' איך שאני מבין מדבריך, כך שקשה להבין שחזרה בתשובה על החטא תאפשר להפסיק את תיקון החטא עצמו.

[לבי במערב]

יתכן.

[עושה חדשות]

יב כח. ויוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב כו' הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. הדבר תימה שהרי ודאי ידע ירבעם את האמור בתורה על מעשה העגל של אהרן ואת תוצאותיו, ואם כן מדוע משתמש ירבעם באותו הדבר וכיצד העם שחרות על ליבו תוצאת העגל "וביום פקדי ופקדתי" הסכימו לעשיית עגלים אלו.
ושתי אפשרויות ידועות לי בזה. האחת שהיה לירבעם איזה נימוק שהבדיל בין עגל אהרן לעגליו ובנימוק זה הסביר שכעת או בצורה שבה זה נעשה יש הצדקה לעבודת העגלים. וכך גם מסתבר ממה שקרא את שמות בניו כשמות בני אהרן, נדב ואביה. אפשרות שניה היא לומר שהיה לירבעם השגות על עצם הסיפור האמור בתורה וטען שבאמת הסיפור האמיתי לא היה כפי שנאמר בתורה חס ושלום.

לצורך הדמיון בין ירבעם לאהרן הכהן, להבדיל, היה עליו לקרוא לבניו 'אלעזר ואיתמר' כבניו הנותרים של אהרן, ולמה בחר דוקא בשמות הבנים שמתו על חטא אחר. וא"כ צריך למצוא קשר בין חטאם של נדב ואביהו ל'מהלך' של ירבעם, או למצוא קשר בין חטאם לחטא העגל, עכ"פ לפי דעתו של ירבעם.

[לייטנר]

.

[עושה חדשות]

על האמור בענין ירבעם ראיתי כעת (בויקי') - יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, ספר שמיני, סעיפים 227–228) שם נאום בפי ירבעם, בו הוא מציג את החלטתו למנות כהנים ולוויים מבני עשרת השבטים, תוך הסתמכות על התקדים של אהרן הכהן הראשון, שאף הוא אפשר לכל אדם להקריב לעגל. בדומה לכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה [אונקלוס] לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, [...] כאשר היה הדבר בירבעם". והרלב"ג כתב: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה. [...] וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב, שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה".

[עושה חדשות]

שו"ר ברד"ק מלכים א פי"ב;
ויועץ המלך - שאל עצה היאך יעשה והסכימה עצתו עם היועצי' אותו שיעשה שני עגלי' ולמה עגלי' פתה אותם בדברים אמר להם הלא ידעתם כי המלכות נחלקה ברצון האל כמו שאמר לי אחיה השלוני הנביא אם כן האל לא רצה במלכות בית דוד ולא רצה ג"כ בירושלם שהוא מלכות בית דוד אם כן נעשה מקום אחר שתבואו ותזבחו שם ולמה עגל אמר להם הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם גם אתם עתה שאין לכם מקום השכינה שהוא ירושלם נעשה עגל במקומו להשרות שכינה בו לפיכך אמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים כמו שאמר בעגל המדבר כי לא היתה כוונתו לע"ג ולמה עשה שנים כדי שלא להטריח ישראל שיבאו כלם למקום אחד.


וצירפתי את דברי יב"מ הנ"ל -

יוסף בן מתתיהו.png (92.48 KiB) נצפה 2912 פעמים