ספר מלכים. הערות וציונים על סדר הנביא
פורסם: ה' אוקטובר 03, 2019 9:24 pm
מצו"ב הערות וציונים על סדר לימוד הנביא מלכים
הדברים נכתבים על סדר הלימוד בנביא ומפרשיו וכיוון שכך הם בגדר טיוטה שאינה מוגהת לא כל הצורך ולא שלא כל הצורך. תועלתם היא בכך שהיא מסייעת ללומד לשים את ליבו לנקודות ושאלות בדברי הנביא, ופעמים רבות מתוך הבנת הקושי בכתוב אפשר גם להבין מה הביא את המפרשים לפרש כפי שפירשו.
אשמח כמובן בכל הערה מראה מקום או סתם ויכוח, בוודאי אראה בעז"ה כל הודעה בלי נדר, אך לא אוכל להתחייב לדון בדברים.
פעם בחודש מתכנסת קבוצה בירושלים לדון ולעיין בכמה פרקים בספר, המעוניין יכול לפנות אלי במייל limudnavi@gmail.com
בעזר ה'
פרקים א' ב'
פתיחת הספר מהווה את התקיימות הבטחת ה' לדוד אודות בנו מבת שבע, ובה בעת וכחלק בלתי נפרד מכך את התקיימות עונשו של דוד על מעשהו בבת שבע 'לא תסור חרב מביתך כל הימים'. הבית של שלמה עצמו לא נבנה אלא על החרב שקטלה את אדוניהו ויואב, בנו ואחיינו של דוד.
ויש לחדד, שהחרב הזו נתהפכה בין שלמה לבין בת שבע, כאשר בת שבע היא זו שמבקשת משלמה שאלה קטנה, ונענית בתשובה ששלמה לא ישיב את פניה ריקם, והנה כאשר היא מבקשת את אבישג עבור אדוניהו היא נענית בהתנגדות חריפה, ומשם יוצא שלמה ונשבע להרוג את אדוניהו.
א א. והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. בניגוד גמור לספר הקודם שבו דוד מולך בכל הדרו, ספר זה נפתח מהנקודה הכי חלשה בחיי דוד כאשר הוא זקן בא בימים, ואפילו אינו מסוגל להתכסות בעצמו אלא אחרים מכסים אותו, וכל זה לא מועיל לו והוא נשאר מקורר כזקן.
א ב. ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך וכו' ויבקשו. ובהשוואה לשאול שגם הוא מגיע לשלב לא טוב במלכותו כאשר נחה עליו הרוח הרעה, וגם לו מציעים עבדיו לחפש 'איש יודע מנגן בכינור'. אלא שבשונה משאול שמשיב ומצווה על עבדיו לעשות כך, דוד אינו משיב על הצעה זו, אלא עבדיו עושים אותה מבלי להמתין לתשובה ממנו. כביכול אין מה לצפות אפילו לתשובה על הצעה זו מרוב זקנותו של דוד.
וכיוצ"ב אנו מוצאים אצל אחשורוש שעבדיו מציעים לו לחפש נערה בתולה, אך הכתוב מסיים שם ואומר 'וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן', כלומר, אחשורוש הוא המבצע והמחליט בפועל ובשונה מדוד.
שם. נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך. אם היו באים לפתור רק את בעיית הקור, היה אפשר לדאוג לתנור מוסק היטב שיחמם את הבית. וכן משמע גם מכך שבמקום לומר את הפתרון מתחילה 'ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך' הקדימו לומר 'ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת' מה שמשתמע שיש לה גם תפקיד מעבר לחימום הגוף.
שם. נערה בתולה. לכאורה אחת מנשותיו של המלך יכלה גם היא למלא את מקומו של תפקיד החימום. מה שמחזק יותר את ההבנה שמדובר בתפקיד משמעותי יותר. והמפרשים ביארו שהבתולה תחמם יותר מן הבעולה, ולענ"ד אינו מספיק לבאר זה, ואף אם יש הבדל קל בין חומן של שתיהן שאינו ידוע לנו, מכל מקום קשה לתלות בהבדל זה את כל התוכנית הגדולה בחיפוש נערה בתולה בכל גבול ישראל.
א ג. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל. תמוה קצת, הלא את נשיו ופלגשיו לקח דוד מהמקומות שבהם הסתובב, או מנשים שנפלו בשביו ולקחן לעצמו, ומדוע צריך כעת לחפש אחר נערה יפה במקום להביאה מירושלים. ועיין בהערה הבאה.
שם. בכל גבול ישראל. ביטוי זה מרחיב מאוד את משמעות החיפוש. לשון זו נאמרה בפילגש בגבעה על שילוח בתרי האשה בכל גבול ישראל במטרה לאסוף את כל עם ישראל למלחמה על בני בנימין. כמו כן שולח שאול את בתרי השור בכל גבול ישראל בכדי לגייס את כולם למלחמת בני עמון, כיוצא בזה במקומות נוספים שהצד השווה שבכולם שיש בהם משמעות לענין גבול ישראל ולכך שכל אחד מבני ישראל יהיה שייך לאותו האירוע. אבל כאן תמוה וכי כל כך חשוב החיפוש עד כדי כך שצריך לעבור בכל גבול ישראל מחשש שמא יש נערה עוד יותר יפה מאבישג השונמית.
שם. וימצאו את אבישג השונמית. לשון 'וימצאו' בכל מקום משמעותו מציאה שאינה מגיעה כתולדה ישירה מן החיפוש אלא יש בה מן ההפתעה. ולא מובן מה ההפתעה הגדולה בכך שאכן מצאו נערה יפה לאחר חיפוש כה גדול.
א ד. והנערה יפה עד מאוד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה. לא מובן מדוע חוזר הפסוק לומר שהנערה יפה עד מאוד לאחר שמבואר בפסוק הקודם שזה מה שחפשו בכל גבול ישראל. ואף שהיה מקום לומר זאת שוב בהקשר לאבישג, מכל מקום היה הכתוב צריך לומר זאת לעיל 'וימצאו את אבישג השונמית נערה יפה עד מאוד ויביאו אותה למלך', ואילו הכתוב הדגיש זאת בהקשר להבאתה למלך.
ולכאורה עיקר כוונת הכתוב לומר שלמרות שהנערה היתה יפה עד מאוד והיתה סוכנת המלך מכל מקום לא ידעה המלך.
כל סיפורה של אבישג לא נתפרש מפני מה נכתב ומהי השייכות והחשיבות שלו, ויש מן המפרשים שביארו שבא הכתוב להקדים ולבאר את בקשת אדוניהו משלמה ואת חומרתה, אך עדיין תמוה שיבוא סיפור שלם שאין לו משמעות מלבד פרט אחד הנחוץ להלן. והיה אפשר להביא את הידיעה הזו בשתים שלש מילים במקום להאריך בה כל כך, ולמשל 'והמלך דוד זקן בא בימים ויביאו לו את אבישג ותהי לו סוכנת ותשכב בחיקו למען יחם לדוד המלך' וכיוצ"ב.
עוד יש לתמוה, לאחר שאנו למדים שדוד נמצא במצב של זקנה כל כך גדולה, וכמו שעוד מבואר להלן שאין לו מושג על מה שמתרחש בחצר מלכותו, הרי שפשוט שדוד לא השתתף בהנהגת המלכות בפועל, ואם כן מתבקש היה ששלמה יטול איזשהו חלק במלכותו של דוד באופן שהוא זה שימלא את מקומו של המלך הזקן וכמו שאנו מוצאים את יותם ממלא את מקום אביו עוזיהו, כאשר זה האחרון נבצר מיכולתו למלאות את תפקידי המלוכה בעקבות צרעתו. והדבר אומר דרשני מדוע שלמה שהוא יורש העצר של דוד אינו נוטל תפקיד נכבד במלכות אביו, תפקיד שבעצם היה גורם לכך שמלכתחילה לא היתה עולה על דעת אדוניהו שום מחשבה ליטול את המלוכה לעצמו. (ואפשר שהסיבה לכך היא המבואר להלן ג ז "ואנוכי נער קטון לא אדע צאת ובוא").
וסיכומם של דברים, מכך שאדוניהו מסוגל ליטול את השלטון ללא אומר ודברים, עולה כי בחצרו של דוד היה איזה ריק שלטוני שאפשר לו לעשות זאת. והדבר טעון הסבר.
א ה. מתנשא לאמור אני אמלוך ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. וכל זה הוא מסממני המלוכה כמבואר בדברי שמואל לעם המבקשים מאיתו מלך (שמואל א ח, יא), 'את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו'. ויש לציין שלראשונה מוזכרים הפרשים אצל פרעה, ולאחר מכן במצוות המלך מצוה התורה 'רק לא ירבה לו סוסים'. ואצל דוד ושאול לא מצאנו רכב ופרשים ורק אצל בני דוד, אבשלום, אדוניה, ולאחריהם שלמה יש רכב ופרשים.
א ו. ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית. יש לידע מדוע דוד לא נהג כמנהג אב בבנו המחנכו ומנהיגו לדרך טובה.
שם. וגם הוא טוב תואר מאוד. דקדק בזה הכתוב כיוון שיופיו של אבשלום הוא זה שהשיאו למרוד באביו, כמבואר בחז"ל 'אבשלום בשערו מרד'. ויש לציין ששאול היה נראה ראוי למלכותו כמבואר בכתוב 'הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם', ולאחר מכן בבחירת דוד אומר הקב"ה לשמואל שלא ילך אחר מראה עיניו 'כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב', ומבואר שכעת ה' בוחר אדם שאין רואים עליו במראה העין כי הוא ראוי למלוכה אלא רק ה' רואה זאת. ולעומת דוד שמומלך על פי ראית ה' ללבב, שני הבנים של דוד שמתמלכים על דעת עצמם רואים את יפיים הנראה לעיניים כסיבה לכך שימלכו.
שם. וגם הוא ואותו ילדה אחרי אבשלום. אדוניה מיוחס בהיותו מיד לאחר אבשלום, גם להשוות בין מעשיהם וגם לומר שכיוון שאבשלום מת ממילא הוא ראוי כעת למלוכה.
א ז. ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן. יואב הלך עם אדוניה כיוון שהבין שדוד מבקש להינקם בו על כל מעשיו וכמו שהתרחש לבסוף על ידי שלמה. ואביתר לא נתפרש בהדיא בכתובים מדוע הלך אחרי אדוניה.
ואביתר היה מבני עלי כמבואר להלן (ב כז) ואף נספח על דוד בשלב מאוד מוקדם והוא היה הכהן הראשון של דוד ועד אז לא היה כהן שנמצא אצל דוד, ומשתי הסיבות הללו היה ראוי אביתר להמשיך ולכהן ככהן גדול. אלא שלמרות זאת אנו מוצאים בכמה מקומות שבהם מוזכר אביתר בימי דוד כנושא בתפקיד הכהונה, שאביתר הוא רק השני בחשיבותו. 'וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים' (ב ח, יז), כך במרד אבשלום מוזכר צדוק לפני אביתר, וכך גם לאחר המרד נאמר 'וצדוק ואביתר כהנים'. וכל זה בניגוד למה שהיה ראוי להיות לכאורה.
ולכאורה יש לפרש שכיוון שידע דוד את נבואת איש הא-להים לעלי שהכהן עתיד להיות מתהלך לפני המשיח, מינה דוד כהן נוסף שהוא בחר בו ולא רק את אביתר שהיה בן לשושלת הכהונה הגדולה הישנה, ובזה מתקיים שהכהן מתהלך לפני המשיח, וממילא נדחק אביתר למקום השני בחשיבותו. ואם כן מסתבר שדבר זה הביא בסופו את אביתר לילך ולהעדיף את אדוניהו על פני שלמה. ועיין במלבי"ם כעין זה. והארכנו בענין נבואת איש הא-להים לעלִי במקומה.
א ט. אשר אצל עין רוגל. בשמואל זהו המקום שנחבאו יהונתן ואחימעץ בני צדוק ואביתר בכדי שיוכלו לבשר לדוד מה תוכניותיו של אבשלום. והבחירה במקום זה גם כאן מלמדת שרצה אדוניהו לעשות זאת מחוץ לעיר בכדי שלא יכירו בכך בירושלים עצמה, ומאידך רצה להתמלך בסמוך לירושלים בכדי שמיד לאחר ההמלכה יוכל לעלות בלווית אנשיו ולמלוך בירושלים.
עוד יש לציין בהקשר לעין רוגל, שגם בהמלכת אדוניהו וגם במרד אבשלום יונתן בן אביתר מגיע לעין רוגל, אלא שבמרד אבשלום הוא מקבל בעין רוגל את הידיעה על תוכניתו של אבשלום ויוצא משם אל דוד במדבר, ואילו בהמלכת אדוניהו מגיע יונתן בן אביתר להזהיר את הקרואים מפני המלכת שלמה.
שם. ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך. להלן מבואר שאדוניה ידע כי מבחינת דוד שלמה הוא העומד למלוך אחריו, ומסתבר שכפי שידע זאת אדוניהו כך ידעו זאת גם שאר האנשים. ואם כן תמוה כיצד הצליח אדוניהו להסב אחריו את כל אנשי יהודה ביחד עם כל אחיו בני המלך.
א י. ואת שלמה אחיו לא קרא. מבואר שידע אדוניה כי שלמה מיועד למלוכה, אם על ידי שנודעה נבואת נתן ואם על ידי כך שדוד פרסם את רצונו ששלמה ימלוך אחריו.
א יא. ואדונינו דוד לא ידע. דבר זה מראה את זקנותו המופלגת של דוד, כיצד יתכן שהלכו כל בניו ורבים מאיש יהודה להמליך את אדוניהו מבלי שיוודע דבר לדוד על כך. ויתכן שזהו גופא רצה נתן הנביא לומר לבת שבע שלא תחשוב שדוד יודע מכך ואז אין מה לעשות אלא להיפך, דוד אינו מודע לדבר וממילא יש אפשרות לבוא לפניו ולקבול על כך.
א יב. ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה. משמע שהיתה סכנת נפשות לשלמה ולבת שבע. ואף שלכאורה אדוניהו היה אמור לנהוג כדין התורה שהרי אנשי יהודה וכל בני המלך הסכימו להמלכתו, ולא מסתבר שהיו מסכימים לה אם היה אדם המוסר ממוסרי התורה.
ויש לידע האם יש אפשרות להרוג בדין המלכות אדם שעצם קיומו מסוכן לה מבלי שחטא בדבר. (ומוצאים את שאול הורג את כל אנשי נוב עיר הכהנים, ולכאורה היתה לכך הצדקה מסויימת ומבלעדיה לא היו מניחים לו לעשות כן, וגם לא נתבאר בשום מקום במקרא שהיה זה חטא ואף בחז"ל לא מצאנו שכתבו מפורשות שהוא חטא).
א יד. הנה עודך מדברת שם עם המלך ואני אבוא אחרייך. גם זה מורה על זקנותו של דוד, שבאופן פשוט היה אמור לקום ממיטתו עם כזו הודעה וללכת לבדוק את הדבר בעצמו ובמקום זאת נתן צריך להגיע ולאשר את דברי בת שבע.
א טו. ותבוא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאוד ואבישג השונמית משרת את המלך. לכאורה לא מובן לשם מה הזכיר כאן הכתוב את זקנותו של המלך, וכמו כן את אבישג השונמית ששרתה את המלך.
ובחז"ל מצינו על פסוק זה שאמרו שבאותה שעה קנחה בת שבע בי"ג מפות (והוא לשון נקיה לתשמיש), ועיין ברש"י שמנו את תיבות הפסוק שהן י"ג. ולכאורה הסיבה לדרוש את כל מילות הכתוב היא בגלל האריכות שלא לצורך. ועיין להלן מה שנאריך בדרשת חז"ל זו ובטעמה.
שם. ועתה הנה אדוניה מלך ועתה אדוני המלך לא ידעת. מילת 'ועתה' השניה מוקשית. ועיין ביונתן שתרגמו 'ואת' ולכאורה משמע שהגירסא שהיתה לפניו היא 'ואתה'.
א כד. ויאמר נתן אדוני המלך אתה אמרת וכו' וכו' וכו'. נתן הנביא מאריך מאוד בהסברים לדוד על מלכות אדוניהו ומאריך לשכנע אותו לקום ולבטל זאת. ולכאורה צריך ביאור מדוע יש צורך בהסבר כה ארוך במקום בשתי מילים שבהן יודיע נתן למלך שאכן בת שבע צודקת. ונראה כביכול היה צורך לשכנע את דוד הן באירועים והן בכך ששלמה הוא זה שראוי למלוך.
נקודה נוספת עליה יש ליתן את הדעת, מדוע היה נתן סבור שצריך להכניס את בת שבע לדוד, מדוע לא יספיק שהוא עצמו יכנס לדוד, וכן, מדוע לא פנה נתן לשלמה עצמו. ומשמע שנתן רצה להזכיר בכך את אהבת דוד לבת שבע ואת שבועתו לה. ואם כנים הדברים, שוב תמוה מדוע היה צורך בכאלו מהלכים סבוכים בשביל להשיג דבר שנראה לכאורה פשוט.
א כח. ויען המלך דוד ויאמר קראו לי לבת שבע כו' ויאמר המלך דוד קראו לי לצדוק הכהן וכו'. בפסוקים אלו חל היפוך במצבו של דוד, כשבתחילת הספר הוא אפילו אינו עונה על ההצעה להביא לו נערה, וכאן הוא מעבד תוכנית מפורטת ומסודרת כיצד להמליך את שלמה.
א ל. כאשר נשבעתי לך בה' וכו'. בספר שמואל נתפרשה נבואתו של נתן על כך שה' אהב את שלמה, אך מכל מקום לא נתפרש שהוא אכן העומד למלוכה על פי הנבואה. וכך משמע גם כן מדברי דוד שאינו מזכיר את הנבואה אלא רק את שבועתו על כך.
לעיל עמדנו על כך שנראה כי לא היה ברור לנתן ולבת שבע שאכן יצליחו במשימתם להביא להכתרת שלמה למלך. ובמדרש חז"ל מצינו שאבישג בקשה מדוד לישאנה ודוד לא הסכים לכך מכיוון שכבר יש לו שמונה עשרה נשים, ולגרש את נשותיו הקודמות אי אפשר, וכתשובה לכך אמרה לו אבישג שאין כוחו במתניו ולכן הוא מתרץ את עצמו. ובתגובה ביקש דוד להביא את בת שבע לפניו ובא עליה שלש עשרה ביאות.
וכל מדרש זה אומר דרשני, היכן ראו כאן חז"ל את הסיפור הזה ובפרט שהגעתה של בת שבע לפני דוד היתה בכלל בהקשר אחר ולגבי המלכתו של שלמה. ואף אם נאמר שידעו זאת חז"ל במסורת, מכל מקום הדבר תמוה לשם מה היה צורך לשמור על הסיפור הזה ולהעבירו מדור לדור.
וכמדומה שבאו חז"ל לבאר את ענין הפרשה, שעל פניו היה נראה כי דוד כבר אינו שייך לבת שבע וזאת מפני שבטל כוחו, וכיוון שכך כבר אין חשקו בבת שבע. וממילא בעיני הסבורים שלא נסלח חטאו של דוד ואין ראוי להמליך את שלמה שבא מאותה האשה שבה חטא, אכן אין מניעה להמליך את אדוניהו שהרי כבר אין דעתו של דוד נתונה לבת שבע, ויתכן אף להיפך שכאשר כבר אין יצרו עליו יאמר גם דוד שאין זה מן הראוי שבנו מבת שבע ימלוך אחריו. ועל כך באה תשובתו של דוד 'קראו לי לבת שבע' וכמו שציירו זאת חז"ל בכך שבא עליה שלש עשרה ביאות, ובין אם כוונתם בפשט ובין אם בדרש, הרי שעולה כי אכן דוד שומר אמונים לבת שבע ואינו מגרש אותה לטובת אבישג השונמית, ואף זוכר אותה בפועל.
וכמדומה שלא באו חז"ל להפקיע מכך שאכן דוד כבר לא נזקק לנשותיו, שהרי אם היה נזקק מה טענה אבישג? אלא שבאו לומר שאכן השבועה של דוד לבת שבע אינה יונקת ממקום היצה"ר שהטהו אל בת שבע בהיותה נשואה לאוריה, אלא מגיעה מכך שאכן דוד חפץ בבת שבע בהיותה אשתו הראויה לו שאמורה להקים את בנו שיקים את המקדש.
א לא. יחי אדוני המלך דוד לעולם. דברו בזה המפרשים מהי ברכה זו על חיי עולם. וכמדומה שיש בזה משום דרך כבוד, שהרי כל דבריה של בת שבע נסובים על השאלה מה יקרה לאחר מותו של דוד, ולכן בשביל שלא ישמע כביכול ממתינים למותו, דורש הכבוד לומר שמבחינתה של בת שבע היא מעדיפה שלא יקרה הדבר לעולם.
א לה. ועליתם אחריו. בפסוקים הקודמים הלשונות הם שצדוק בניהו ונתן יפעלו בשלמה 'והרכבתם את שלמה' 'והורדתם אותו'. אך מיד לאחר ההמלכה שלמה הופך להיות מלך, ומשכך הם 'עולים אחריו' ולא מעלים אותו.
א לו. ויען בניהו בן יהוידע. בדברי המלך הזכיר קודם כל את הכהן והנביא, וכך גם בתיאור המעשה מזכיר הכתוב את הכהן והנביא בראשונה. ונראה שלמרות זאת בניהו מדבר לפניהם אל המלך, מכיוון שתפקידו של בניהו הוא בהיותו שר ועבד לדוד ולפיכך הוא זה שמקבל את האחריות על הציווי, ולכן הוא זה שעונה לדוד.
א לט. ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האוהל. בא לומר שמדובר בשמן מיוחד ולא בסתם שמן. וכמו שאמרו חז"ל שהיה זה שמן המשחה.
א מא. וישמע אדוניהו כו' והם כלו לאכול. צריך ביאור לשם מה נחוץ לנו לדעת באיזה שלב בסעודה אחז אדוניהו בשעה שנודע להם על האירוע המתחולל בעיר.
א מג. אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה. נראה שבלשון 'אדונינו' רמז יונתן שמלכותו של אדוניהו בטלה, וזאת מכיוון שאדונינו שהוא גם אדוניך המליך את שלמה.
א נ. ואדוניהו ירא כו' ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח. דבר זה שהמזבח קולט מבואר בתורה 'מעם מזבחי תקחנו למות' שאמור ברוצח במזיד, ומשמע שהדבר היה כה פשוט שהמזבח קולט שהתורה אפילו לא היתה צריכה לכתוב זאת במפורש.
והרמב"ם כתב שהמזבח קולט את מי שנתחייב מיתה בדין המלכות או את מי שרצו בי"ד להורגו בהוראת שעה. ויש לידע מדוע דווקא בענין זה קולט המזבח יתר על חיובי מיתות רגילים שאינם נקלטים במזבח.
א נב. ויאמר שלמה אם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה. אפשר שלא הרגו שלמה כיוון שכך היא הדרך שביום ההמלכה אין ממיתים את המורדים במלך. וכן מצינו בדוד בשובו ממחנים משיב לבקשת אבישי להרוג את שמעי בטענה כי "היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל ויאמר המלך אל שמעי לא תמות".
ב ד. אם ישמרו בניך את דרכם וכו' לא יכרת לך איש וגו'. מבואר בכתוב שבאם לא ישמרו צאצאיו של דוד את דרכם אין הם מובטחים להמשיך במלוכה. ולעומת זאת בשמואל (ב ז, יג. ושם עוד) נאמר 'וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם'. ולכאורה מבואר שלמרות שיש הבטחה שנאמרה 'לעולם' מכל מקום גם ה'לעולם' יכול להתפרש כנתון בתוך מסגרת של תנאי.
ויש שאלה כיצד התבטלה מלכות בית דוד לאחר חורבן הבית ובימי בית שני ועד ימינו, ולכאורה לפי האמור כאן בדברי דוד מתבאר שאכן יתכן מצב של התבטלות המלוכה למרות הבטחת הקב"ה שכסאו של שלמה יכון לעולם.
ב ה. וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי כו'. פשטות הכתוב שפעולתו של יואב כנגד שרי צבאות ישראל היא כמכוונת נגד דוד. והדבר פשוט, שהרי הנהגתו של דוד עם אבנר ועמשא לא התאימה לרציחתם בידי יואב, וממילא הריגתם היא פשע כלפי דוד. וחז"ל דרשו בזה על האגרת, עיין במפרשים שהביאום.
שם. שם. לא הזכיר דוד בדבריו את הריגת אבשלום, ואמנם יש שפירשו שזה נרמז ב'אשר עשה לי', אך לכאורה יש לידע מדוע לא הזכיר זאת במפורש, ועל הריגת אבשלום הצטער דוד צער רב ונורא. ולכאורה על הריגת אבשלום לא יכל דוד לתבוע את יואב כיוון שבאותו הזמן ירד ממלכותו. (ועיין בזה בירושלמי שבאותם חודשים נתכפר דוד בשעירה כהדיוט, הוריות ג, ב)
שם. אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל. לכאורה לא היה צריך להזכיר זאת. ואפשר שנתכוין דוד לרמוז לסיבה שגרמה ליואב לעשות זאת בקנאותו להיותם שרי צבאות שבאו במקומו (כמו עמשא) או שעשויים לבוא במקומו (כאבנר). או אפשר שבא לומר שהיה מקום שלא להרוג ליואב מפני שלמרות חטאו היה שר צבא ישראל, אך כיוון שחטאו גופא היה בהריגת שרי צבאות ישראל שוב לא היתה לו אמתלא להנצל בכך. ואפשר שזה מיישב גם מדוע לא הוזכרה הריגת אבשלום.
שם. וישם דמי מלחמה בשלום. צריך ביאור מה טען דוד כנגד יואב, והלא לדעת יואב היה מקום להורגם ואם כן מה ההבדל בין הריגתם בהטעייה ובעורמה לבין הריגתם בשדה בשעת המלחמה. ואף אם היתה זו מרידה במלכות והריגה שלא כצדק, מכל מקום, לכאורה ההטעיה והעורמה אין לה ענין כאן להחמיר את פשעו.
ב ו. ועשית כחכמתך. וכן בציווי הריגתו של שמעי מבואר שלא ציווה דוד להרגם מיד, אלא להמתין לאמתלא ואף ליצור אותה (במקרה של שמעי). ונראה שיש בזה משום היפוך לדרכו של יואב, שאף כאשר צריך להרוג, מכל מקום צריך להמתין לשעה המתאימה כאשר ההריגה תהיה עם סיבה מסויימת, אף על פי שהסיבה ההיא כשלעצמה אינה מחייבת הריגה, מכל מקום אין להרוג סתם אלא בשעה ובמקום שיש איזו חוצפה ודווקא אז נכון להרוג.
ב ח-ט. והנה עמך שמעי בן גרא. יש לידע מה פירוש 'והנה עמך', ומשמע ששמעי קיבל תפקיד בממלכתו החדשה של דוד לאחר מרד אבשלום. ואולי גם דוד ציווה עליו מבלי לעזוב את ירושלים ולכן שלמה המשיך באותה הדרך. וצ"ת.
שם. שמעי בן גרא כו' ועתה אל תנקהו. דוד עצמו לא הרג את שמעי כאשר הלך אל מחניים כיוון ש"ה' אמר לו קלל", ובשובו לא הרגו מכיוון ש"היום ידעתי כי אני מלך על ישראל", ואם כן יש לידע מדוע ציווה דוד על שלמה להרוג את שמעי בן גרא.
ב י. ויקבר בעיר דוד. למרות שמרחיקים את הקבר מן העיר, מכל מקום קבורת המלכים בתוך העיר, ובדומה לזה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה ז).
דוד ציוה את שלמה בשני דברים, הראשון לקיים את התורה ועדותיה, והשני להרוג את יואב ושמעי ולהושיב באוכלי שולחנו את בני ברזילי. ולאחר מות דוד מספר הנביא שני מעשים של שלמה, בראשון הוא מקיים את הציוויה שני והורג את יואב ושמעי, אך המעשה השני כבר אינו עולה בקנה עם הציווי הראשון לשמור את הכתוב בתורה, אלא להיפך, שלמה לוקח לו את בת פרעה.
ב יג. ויבוא אדוניה בן חגית. תמוה מאוד מפני מה נסתכן אדוניה בנפשו לבקש לו את אבישג לאשה, וכי לא ידע והבין שבקשה כעין זו עשויה להעיר עליו את חמת המלך. ועיין מלבי"ם מה שכתב בזה. וצל"ת. ועיין מצו"ד שביאר שהיה זה בכדי לעורר שוב את האפשרות שאדוניהו ימלוך. וגם זה לכאורה רחוק מאוד שהרי כל העם ראו בהמלכת שלמה ובישיבתו על כסא אביו.
ב טו. את ידעת כי לי היתה המלוכה וכו' ותסוב המלוכה ותהי לאחי כי מה' היתה לו. אדוניהו מנמק את העברת המלוכה לשלמה ''כי מה' היתה לו", כביכול מצד המשפט הרגיל יאתה המלוכה לאדוניהו אלא שהקב"ה העביר את המלוכה לשלמה. אך לכאורה מעשיו של אדוניהו היו בגדר מרידה בדוד כאשר אדוניהו מתמלך מבלי רשותו של אביו וכנגד רצונו ששלמה הוא שישב על כסאו אחריו.
ואפשר שסבר אדוניהו שאין זו המראת אביו כי מרוב זקנתו של אביו חשב שאפשר כבר למלוך בחייו שהרי בין כך דוד לא ידע באותה שעה מאומה מכל המתרחש מחוץ לחדרו. ויוצא שגם כעת לאחר שדוד גילה את דעתו ששלמה הוא זה שראוי למלוך אחריו, מכל מקום אדוניהו סבור שלאמיתו של דבר מה שדוד המליך את שלמה היה בגדר טעות אלא שבכל זאת הוא מכבד את הדבר כיוון ש'מאת ה' היתה לו'.
ולכאורה הדבר מלמד מדוע מקדים אדוניהו הקדמה ארוכה זו, ולהאמור, אדוניה בא לומר שעצם הסרתו מהמלוכה עדיין אינה מחייבת את הסרתו ממעמדו כראשון לבני המלך שראוי לתפוס מקום חשוב בשלטון גם אם לא הוא יהיה המלך, ואם כן בבקשו את אבישג כביכול ביקש הכרה לזכותו העקרונית במלוכה, אלא שבקשה זו היא קטנה כיוון שאין בה דבר מהשלטון אלא רק הכרה בכבודו. (ובדומה לזה מצינו את אבנר בא אל פילגש שאול וכנראה היה סבור שכיוון שהוא שר הצבא שהמליך את איש בושת יאתה לו השימוש בכבוד המלוכה, וכך גם כאן סבר אדוניהו שמותר לו ליגע בכבוד המלוכה כיוון שמעמדו הוא כמי שראוי למלוכה).
ולעיל בדבר שלמה אל אדוניהו אמר לו "לך לביתך" ושלחו מעליו מאין חפץ בו, ואפשר שזה גרם לאדוניהו לחזור ולבקש את כבודו ומקומו. ועיין מלבי"ם.
ב יז. ויאמר אמרי נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פנייך. כאן מבואר מדוע פנה אדוניהו לבת שבע ולא בקש זאת משלמה באופן אישי. ולכאורה מחשבתו היתה שכיוון שכל מלכותו של שלמה נשענת על בקשת אימו מדוד, ובשגם היא אמו, ושלמה עדיין לא התגבר במלכותו, ובפרט אם נכון מה שציינו לעיל כי נראה ששלמה לא היה שייך לענייני המלוכה לפני המלכתו, עוד יותר היה תלוי באימו, ומשכך סבר אדוניהו כי אכן תועיל בקשתה של בת שבע.
ובמצות דוד לשלמה הוא פותח בציווי 'וחזקת והיית לאיש', ונראה שאכן בא דוד לחזק אותו כיוון שמלכותו היתה מעורערת מכיוון שרבים מהשרים והעבדים הלכו אחרי אדוניהו, וכל המלכתו של שלמה לא באה אלא כקיום ההבטחה לבת שבע ולא באופן של לכתחילה, ומשכך ציווהו דוד להתחזק ולהיות לאיש. ונראה שמכוח ציווי זה עומד שלמה כנגד אימו ומדבר כאיש חזק ואינו מוחל לאדוניהו על חטאו אלא נשבע בו במקום להמיתו.
ב יט. ויקם המלך לקראתה וכו'. הכתוב מאריך לבאר את גודל כבודה של בת שבע, וזאת בכדי לבאר שאכן היה לאדוניהו על מה לסמוך ולהגדיל את תשובתו של שלמה וסירובו לאימו.
שם. וישם כסא לאם המלך. בכל מקום במקרא 'כסא' עניינו כסא מלוכה. ובא הכתוב לומר שנהג בה שלמה מנהג מלוכה שגם היא כחלק ממלכותו.
ב כ. ותאמר שאלה אחת קטנה כו' אל תשב את פני. מבואר בכתוב שחששה בת שבע שמא לא תיענה, והאריכה בשביל שיסכים שלמה להיענות לה. וצריך ביאור מדוע הכניסה עצמה בעובי הקורה בעבור אדוניהו שכמעט וגרם לאובדן מלוכת שלמה וכמעט גם למותם של בת שבע ושלמה.
ונראה קצת שבת שבע אכן היתה סבורה כביכול מלכותו של שלמה ניתנה לו בחסד ולא מן הדין, ומשכך יש מקום לרצות גם את אדוניהו. וצ"ת.
ובתחילת הספר עמדנו על כך שהריגת אדוניהו מהווה את המשך קיום עונשו של דוד 'לא תסור חרב מביתך כל הימים", וכאן יש לעמוד על כך שהדבר נובע באופן ישיר מכך שבת שבע נלקחה שלא באופן הראוי, וממילא לא היתה שלימה בדרישתה למלכות שלמה, ומשכך בקשה עבור אדוניהו את אבישג בכדי לפייסו, ובכך הביאה אותה האשה שבה חטא דוד את עונשו "לא תסור חרב מביתך".
ב כד. ויושיבני על כסא כו' ואשר עשה לי בית. ולהלן אומר שלמה 'ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו'. הכסא מהווה סמל למלוכה, וכך גם הבית. ולעיתים משתמשים בשניהם כמו בשני הפסוקים האמורים. ויש לידע את משמעותם. וביוסף נאמר "אתה תהיה על ביתי כו' רק הכסא אגדל ממך", ובשאול מצינו לו בית, אך לא כסא. וצ"ת.
שם. כי היום יומת אדוניהו. אצל דוד מצינו כל ימיו שהוא אינו מנסה להרוג את אויביו (מישראל), שאול, אבנר, שמעי, איש בושת, אבשלום, עמשא, כל אלו לא נופלים בחרבו של דוד והוא אינו רוצה להרוג אותם למרות שהדבר ביכולתו. (יוצא דופן מכלל אלו הוא שבע בן בכרי). לעומת זאת שלמה מבסס את מלכותו על הריגת אדוניהו יואב ושמעי, וגירושו של אביתר, וכמבואר להלן בסוף הפרשה "והממלכה נכונה ביד שלמה". וצ"ב מהו שורש חילוק ההנהגה בין דוד לשלמה.
והנה באמת מצינו אצל דוד שביקש להרוג אדם שהתריס כנגדו, הלא הוא נבל הכרמלי ואביגיל מנעה אותו מבוא בדמים.
ויש להאריך בדברי אביגיל, וחז"ל אמרו בזה שעדיין טבעך לא יצא בעולם. ואפשר שמבחינת מה כל ימי חיי דוד עדיין לא יצא טבעו בעולם לחלוטין ועדיין לא הוחלטה מלכותו, וממילא הדרך הראויה לא היתה על ידי הריגה, כיוון שעדיין אין כאן מלוכה יציבה וקיימת, ורק שלמה שהממלכה נכונה בידו בירושה, כלפיו אין הריגת המורדים נחשבת לפוקה. וצ"ת.
ב כו. ולאביתר הכהן אמר המלך כו' כי איש מוות אתה. מצא מקום לגבות את חובו. ועד עתה לא פנה שלמה לעשות בו דין, אלא שכעת כאשר ראה שעדיין אדוניהו לא הבין שמלכותו של שלמה מוחלטת, ממילא יש סכנה גם משאר שותפיו של אדוניהו.
ומצ"ד ביאר שהיו אביתר ויואב שותפים לעצת אדוניהו לשאול את אבישג בכדי למרוד בשלמה. ולענ"ד הוא דחוק לומר כן.
ב כז. ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה'. משמע מהכתוב ששלמה לא רק סלקו לענתות לבלי יראה את פניו בירושלים, אלא סלקו ממשרתו ככהן. ומכאן קצת חיזוק לדעת התוס' יומא יב, ב, שנקטו שכהן גדול מתמנה על ידי מלך. ועיין רמב"ם הל' כלי המקדש ז, שהעמדת הכהן גדול היא על פי בית דין של שבעים ואחד, ולא הזכיר שם את המלך.
ואפשר שלא נחלק הרמב"ם, ופירוש המילים 'אין מעמידין' הוא שהמלך והכהנים אינם מעמידים מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ובדומה לזה יש להסתפק לגבי העמדת מלך שגם עליה כתב הרמב"ם שאין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד האם הכוונה היא שבית הדין של שבעים ואחד מחליטים על כך או שמא העם הוא זה שמעמיד את המלך (כאשר אין נביא כמו שמצינו במלכי בית שני) וזה צריך להיות בהסכמתו של בית הדין של שבעים ואחד.
ב כח. כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה. הוספה זו של 'ואחרי אבשלום לא נטה' לכאורה מיותרת, והאריכו בזה המפרשים.
ב ל. ויבוא בניהו כו' ויאמר אליו כה אמר המלך צא. בדברי שלמה לא הוזכר ציווי זה בפירוש אלא ציווי הפגיעה ביואב.
ב לא. ופגע בו וקברתו. ציווי הקבורה נוסף כאן ולא בפעם הראשונה. ורד"ק ומצו"ד ביארו את ציווי הקבורה אך לא ביארו מדוע לא נזכר בפעם הראשונה. ועיין במלבי"ם שעמד בזה. ואפשר שציווי הקבורה כעת בא בגלל שנצטווה להרגו אצל המזבח ובכדי לא להשהות הטומאה.
שם. והסירות דמי חינם כו'. לעיל בא להרוג את יואב מצד מרד אדוניהו ובהקשר אליו, אך בציווי השני הוא מנמק את הריגתו בכך שיואב שפך דם חינם. ועיין בזה במלבי"ם.
שם. והסירות כו' אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי.מבואר שהריגת אבנר ועמשא היתה מוטלת עד עתה על דוד וביתו. ואפשר שהטעם הוא בגלל שיואב עשה זאת תחת מלכותו, אך יתכן שעד עתה היו סבורים העם לומר כי אכן דוד עמד מאחורי הריגות אלו.
ב לב. והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים וגו'. מבואר ששלמה הרג את יואב כהוראת אביו ולא כחלק מחיסולו של מרד אדוניהו. ומכל מקום המתין שלמה מלעשות זאת עד שמצא עילה ומקום להכנס בו וכמו שהערנו לעיל.
ב לד. ויעל בניהו וגו'. מלשון עלייה משמע שבניהו הוצרך לעלות על המזבח. אמנם בחז"ל ביארו שיואב לא עלה על המזבח אלא היה לצידו ולמדו זאת מלשון הכתוב "ויחזק בקרנות המזבח". ואפשר שאכן מתחילה היה יואב בקרנות המזבח ולאחר מכן עלה עליו, אלא שגם זה לא הועיל לו שהרי כעת טעם הריגתו היתה על כך שהרג את אבנר ועמשא וממילא חל עליו דבר הכתוב "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות". ולשון זו חלה על יואב במיוחד שהרי שתי רציחותיו היו בערמה ושלא במישרין.
ב לה. ויתן המלך את בניהו בן יהוידע תחתיו על הצבא. מבואר שעד עתה יואב היה ממונה על הצבא ומהפסוק הבא עולה שגם אביתר עד לאותה שעה שימש בתפקידיו. ומתבאר שלמרות שתמכו באדוניהו מכל מקום לא הסירם שלמה ממשמרתם.
שם. ואת צדוק הכהן נתן המלך תחת אביתר. כבר בספר שמואל נזכר צדוק לפני אביתר, ומשמע שהיה חשוב ממנו. וכנראה שמכל מקום כיוון שהיה אביתר גם הוא כהן גדול, ממילא חלק מתפקידי הכהונה היו מוטלים עליו, וכעת שסולק אביתר קיבל צדוק את תפקידיו. (ב ח, יז, ובעוד הרבה מקומות)
ב לו. וישלח המלך ויקרא לשמעי. עד עתה לא התעסק המלך עם שמעי ומשמע שגם את ההכנה לאמתלא להריגתו של שמעי הכין שלמה רק לאחר בקשתו של אדוניהו והריגתו. ואפשר שכיוון שיצאה החרב מנדנה היה מובן יותר ששלמה כעת יצווה על כל אלו שעשויים להוות איום על ממלכתו ויחייב אותם לעמוד בכללים שלא יאפשרו להם למרוד בו.
ב לז. והיה ביום צאתך כו' מות תמות. את שמעי לא יכל שלמה להרוג כחלק מהריגת המשתתפים במרד אדוניהו שהרי לא השתתף שמעי באותו המרד, ועל עצם חטאו של שמעי כנגד דוד גם כן לא יכל להרגו כיוון שדוד מחל על עונשו. ולכן כבל שלמה את שמעי לעירו, ובכך יש שני טעמים, האחד שמא לא יעמוד בכך שמעי והשני שבהיותו קרוב אל המלך יזדמן לו באיזה זמן לזלזל במלך וכדומה ובכך תהיה עילה להרגו.
ב לט-מ. ויהי מקץ שלש שנים כו' ויקם שמעי כו' וילך גתה. מסתבר ששמעי לא הבין שיש בכך משום הפרת פקודתו של המלך, ולא היה מסכן את עצמו לעבור על הוראתו המפורשת של שלמה. וכנראה סבר מטעם כל שהו שהליכתו לגת אינה כלולה במצוות שלמה.
ב מב. וישלח המלך ויקרא לשמעי. לאדוניהו לא קרא שלמה אלא שלח להרגו, ליואב שלח אך זה לא הסכים לבוא, ואילו לשמעי קרא ואכן הוא בא לפניו.
שם. הלא השבעתיך בה'. ולעיל לא הזכיר זאת הכתוב.
הדברים נכתבים על סדר הלימוד בנביא ומפרשיו וכיוון שכך הם בגדר טיוטה שאינה מוגהת לא כל הצורך ולא שלא כל הצורך. תועלתם היא בכך שהיא מסייעת ללומד לשים את ליבו לנקודות ושאלות בדברי הנביא, ופעמים רבות מתוך הבנת הקושי בכתוב אפשר גם להבין מה הביא את המפרשים לפרש כפי שפירשו.
אשמח כמובן בכל הערה מראה מקום או סתם ויכוח, בוודאי אראה בעז"ה כל הודעה בלי נדר, אך לא אוכל להתחייב לדון בדברים.
פעם בחודש מתכנסת קבוצה בירושלים לדון ולעיין בכמה פרקים בספר, המעוניין יכול לפנות אלי במייל limudnavi@gmail.com
בעזר ה'
פרקים א' ב'
פתיחת הספר מהווה את התקיימות הבטחת ה' לדוד אודות בנו מבת שבע, ובה בעת וכחלק בלתי נפרד מכך את התקיימות עונשו של דוד על מעשהו בבת שבע 'לא תסור חרב מביתך כל הימים'. הבית של שלמה עצמו לא נבנה אלא על החרב שקטלה את אדוניהו ויואב, בנו ואחיינו של דוד.
ויש לחדד, שהחרב הזו נתהפכה בין שלמה לבין בת שבע, כאשר בת שבע היא זו שמבקשת משלמה שאלה קטנה, ונענית בתשובה ששלמה לא ישיב את פניה ריקם, והנה כאשר היא מבקשת את אבישג עבור אדוניהו היא נענית בהתנגדות חריפה, ומשם יוצא שלמה ונשבע להרוג את אדוניהו.
א א. והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. בניגוד גמור לספר הקודם שבו דוד מולך בכל הדרו, ספר זה נפתח מהנקודה הכי חלשה בחיי דוד כאשר הוא זקן בא בימים, ואפילו אינו מסוגל להתכסות בעצמו אלא אחרים מכסים אותו, וכל זה לא מועיל לו והוא נשאר מקורר כזקן.
א ב. ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך וכו' ויבקשו. ובהשוואה לשאול שגם הוא מגיע לשלב לא טוב במלכותו כאשר נחה עליו הרוח הרעה, וגם לו מציעים עבדיו לחפש 'איש יודע מנגן בכינור'. אלא שבשונה משאול שמשיב ומצווה על עבדיו לעשות כך, דוד אינו משיב על הצעה זו, אלא עבדיו עושים אותה מבלי להמתין לתשובה ממנו. כביכול אין מה לצפות אפילו לתשובה על הצעה זו מרוב זקנותו של דוד.
וכיוצ"ב אנו מוצאים אצל אחשורוש שעבדיו מציעים לו לחפש נערה בתולה, אך הכתוב מסיים שם ואומר 'וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן', כלומר, אחשורוש הוא המבצע והמחליט בפועל ובשונה מדוד.
שם. נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך. אם היו באים לפתור רק את בעיית הקור, היה אפשר לדאוג לתנור מוסק היטב שיחמם את הבית. וכן משמע גם מכך שבמקום לומר את הפתרון מתחילה 'ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך' הקדימו לומר 'ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת' מה שמשתמע שיש לה גם תפקיד מעבר לחימום הגוף.
שם. נערה בתולה. לכאורה אחת מנשותיו של המלך יכלה גם היא למלא את מקומו של תפקיד החימום. מה שמחזק יותר את ההבנה שמדובר בתפקיד משמעותי יותר. והמפרשים ביארו שהבתולה תחמם יותר מן הבעולה, ולענ"ד אינו מספיק לבאר זה, ואף אם יש הבדל קל בין חומן של שתיהן שאינו ידוע לנו, מכל מקום קשה לתלות בהבדל זה את כל התוכנית הגדולה בחיפוש נערה בתולה בכל גבול ישראל.
א ג. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל. תמוה קצת, הלא את נשיו ופלגשיו לקח דוד מהמקומות שבהם הסתובב, או מנשים שנפלו בשביו ולקחן לעצמו, ומדוע צריך כעת לחפש אחר נערה יפה במקום להביאה מירושלים. ועיין בהערה הבאה.
שם. בכל גבול ישראל. ביטוי זה מרחיב מאוד את משמעות החיפוש. לשון זו נאמרה בפילגש בגבעה על שילוח בתרי האשה בכל גבול ישראל במטרה לאסוף את כל עם ישראל למלחמה על בני בנימין. כמו כן שולח שאול את בתרי השור בכל גבול ישראל בכדי לגייס את כולם למלחמת בני עמון, כיוצא בזה במקומות נוספים שהצד השווה שבכולם שיש בהם משמעות לענין גבול ישראל ולכך שכל אחד מבני ישראל יהיה שייך לאותו האירוע. אבל כאן תמוה וכי כל כך חשוב החיפוש עד כדי כך שצריך לעבור בכל גבול ישראל מחשש שמא יש נערה עוד יותר יפה מאבישג השונמית.
שם. וימצאו את אבישג השונמית. לשון 'וימצאו' בכל מקום משמעותו מציאה שאינה מגיעה כתולדה ישירה מן החיפוש אלא יש בה מן ההפתעה. ולא מובן מה ההפתעה הגדולה בכך שאכן מצאו נערה יפה לאחר חיפוש כה גדול.
א ד. והנערה יפה עד מאוד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה. לא מובן מדוע חוזר הפסוק לומר שהנערה יפה עד מאוד לאחר שמבואר בפסוק הקודם שזה מה שחפשו בכל גבול ישראל. ואף שהיה מקום לומר זאת שוב בהקשר לאבישג, מכל מקום היה הכתוב צריך לומר זאת לעיל 'וימצאו את אבישג השונמית נערה יפה עד מאוד ויביאו אותה למלך', ואילו הכתוב הדגיש זאת בהקשר להבאתה למלך.
ולכאורה עיקר כוונת הכתוב לומר שלמרות שהנערה היתה יפה עד מאוד והיתה סוכנת המלך מכל מקום לא ידעה המלך.
כל סיפורה של אבישג לא נתפרש מפני מה נכתב ומהי השייכות והחשיבות שלו, ויש מן המפרשים שביארו שבא הכתוב להקדים ולבאר את בקשת אדוניהו משלמה ואת חומרתה, אך עדיין תמוה שיבוא סיפור שלם שאין לו משמעות מלבד פרט אחד הנחוץ להלן. והיה אפשר להביא את הידיעה הזו בשתים שלש מילים במקום להאריך בה כל כך, ולמשל 'והמלך דוד זקן בא בימים ויביאו לו את אבישג ותהי לו סוכנת ותשכב בחיקו למען יחם לדוד המלך' וכיוצ"ב.
עוד יש לתמוה, לאחר שאנו למדים שדוד נמצא במצב של זקנה כל כך גדולה, וכמו שעוד מבואר להלן שאין לו מושג על מה שמתרחש בחצר מלכותו, הרי שפשוט שדוד לא השתתף בהנהגת המלכות בפועל, ואם כן מתבקש היה ששלמה יטול איזשהו חלק במלכותו של דוד באופן שהוא זה שימלא את מקומו של המלך הזקן וכמו שאנו מוצאים את יותם ממלא את מקום אביו עוזיהו, כאשר זה האחרון נבצר מיכולתו למלאות את תפקידי המלוכה בעקבות צרעתו. והדבר אומר דרשני מדוע שלמה שהוא יורש העצר של דוד אינו נוטל תפקיד נכבד במלכות אביו, תפקיד שבעצם היה גורם לכך שמלכתחילה לא היתה עולה על דעת אדוניהו שום מחשבה ליטול את המלוכה לעצמו. (ואפשר שהסיבה לכך היא המבואר להלן ג ז "ואנוכי נער קטון לא אדע צאת ובוא").
וסיכומם של דברים, מכך שאדוניהו מסוגל ליטול את השלטון ללא אומר ודברים, עולה כי בחצרו של דוד היה איזה ריק שלטוני שאפשר לו לעשות זאת. והדבר טעון הסבר.
א ה. מתנשא לאמור אני אמלוך ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. וכל זה הוא מסממני המלוכה כמבואר בדברי שמואל לעם המבקשים מאיתו מלך (שמואל א ח, יא), 'את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו'. ויש לציין שלראשונה מוזכרים הפרשים אצל פרעה, ולאחר מכן במצוות המלך מצוה התורה 'רק לא ירבה לו סוסים'. ואצל דוד ושאול לא מצאנו רכב ופרשים ורק אצל בני דוד, אבשלום, אדוניה, ולאחריהם שלמה יש רכב ופרשים.
א ו. ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית. יש לידע מדוע דוד לא נהג כמנהג אב בבנו המחנכו ומנהיגו לדרך טובה.
שם. וגם הוא טוב תואר מאוד. דקדק בזה הכתוב כיוון שיופיו של אבשלום הוא זה שהשיאו למרוד באביו, כמבואר בחז"ל 'אבשלום בשערו מרד'. ויש לציין ששאול היה נראה ראוי למלכותו כמבואר בכתוב 'הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם', ולאחר מכן בבחירת דוד אומר הקב"ה לשמואל שלא ילך אחר מראה עיניו 'כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב', ומבואר שכעת ה' בוחר אדם שאין רואים עליו במראה העין כי הוא ראוי למלוכה אלא רק ה' רואה זאת. ולעומת דוד שמומלך על פי ראית ה' ללבב, שני הבנים של דוד שמתמלכים על דעת עצמם רואים את יפיים הנראה לעיניים כסיבה לכך שימלכו.
שם. וגם הוא ואותו ילדה אחרי אבשלום. אדוניה מיוחס בהיותו מיד לאחר אבשלום, גם להשוות בין מעשיהם וגם לומר שכיוון שאבשלום מת ממילא הוא ראוי כעת למלוכה.
א ז. ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן. יואב הלך עם אדוניה כיוון שהבין שדוד מבקש להינקם בו על כל מעשיו וכמו שהתרחש לבסוף על ידי שלמה. ואביתר לא נתפרש בהדיא בכתובים מדוע הלך אחרי אדוניה.
ואביתר היה מבני עלי כמבואר להלן (ב כז) ואף נספח על דוד בשלב מאוד מוקדם והוא היה הכהן הראשון של דוד ועד אז לא היה כהן שנמצא אצל דוד, ומשתי הסיבות הללו היה ראוי אביתר להמשיך ולכהן ככהן גדול. אלא שלמרות זאת אנו מוצאים בכמה מקומות שבהם מוזכר אביתר בימי דוד כנושא בתפקיד הכהונה, שאביתר הוא רק השני בחשיבותו. 'וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים' (ב ח, יז), כך במרד אבשלום מוזכר צדוק לפני אביתר, וכך גם לאחר המרד נאמר 'וצדוק ואביתר כהנים'. וכל זה בניגוד למה שהיה ראוי להיות לכאורה.
ולכאורה יש לפרש שכיוון שידע דוד את נבואת איש הא-להים לעלי שהכהן עתיד להיות מתהלך לפני המשיח, מינה דוד כהן נוסף שהוא בחר בו ולא רק את אביתר שהיה בן לשושלת הכהונה הגדולה הישנה, ובזה מתקיים שהכהן מתהלך לפני המשיח, וממילא נדחק אביתר למקום השני בחשיבותו. ואם כן מסתבר שדבר זה הביא בסופו את אביתר לילך ולהעדיף את אדוניהו על פני שלמה. ועיין במלבי"ם כעין זה. והארכנו בענין נבואת איש הא-להים לעלִי במקומה.
א ט. אשר אצל עין רוגל. בשמואל זהו המקום שנחבאו יהונתן ואחימעץ בני צדוק ואביתר בכדי שיוכלו לבשר לדוד מה תוכניותיו של אבשלום. והבחירה במקום זה גם כאן מלמדת שרצה אדוניהו לעשות זאת מחוץ לעיר בכדי שלא יכירו בכך בירושלים עצמה, ומאידך רצה להתמלך בסמוך לירושלים בכדי שמיד לאחר ההמלכה יוכל לעלות בלווית אנשיו ולמלוך בירושלים.
עוד יש לציין בהקשר לעין רוגל, שגם בהמלכת אדוניהו וגם במרד אבשלום יונתן בן אביתר מגיע לעין רוגל, אלא שבמרד אבשלום הוא מקבל בעין רוגל את הידיעה על תוכניתו של אבשלום ויוצא משם אל דוד במדבר, ואילו בהמלכת אדוניהו מגיע יונתן בן אביתר להזהיר את הקרואים מפני המלכת שלמה.
שם. ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך. להלן מבואר שאדוניה ידע כי מבחינת דוד שלמה הוא העומד למלוך אחריו, ומסתבר שכפי שידע זאת אדוניהו כך ידעו זאת גם שאר האנשים. ואם כן תמוה כיצד הצליח אדוניהו להסב אחריו את כל אנשי יהודה ביחד עם כל אחיו בני המלך.
א י. ואת שלמה אחיו לא קרא. מבואר שידע אדוניה כי שלמה מיועד למלוכה, אם על ידי שנודעה נבואת נתן ואם על ידי כך שדוד פרסם את רצונו ששלמה ימלוך אחריו.
א יא. ואדונינו דוד לא ידע. דבר זה מראה את זקנותו המופלגת של דוד, כיצד יתכן שהלכו כל בניו ורבים מאיש יהודה להמליך את אדוניהו מבלי שיוודע דבר לדוד על כך. ויתכן שזהו גופא רצה נתן הנביא לומר לבת שבע שלא תחשוב שדוד יודע מכך ואז אין מה לעשות אלא להיפך, דוד אינו מודע לדבר וממילא יש אפשרות לבוא לפניו ולקבול על כך.
א יב. ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה. משמע שהיתה סכנת נפשות לשלמה ולבת שבע. ואף שלכאורה אדוניהו היה אמור לנהוג כדין התורה שהרי אנשי יהודה וכל בני המלך הסכימו להמלכתו, ולא מסתבר שהיו מסכימים לה אם היה אדם המוסר ממוסרי התורה.
ויש לידע האם יש אפשרות להרוג בדין המלכות אדם שעצם קיומו מסוכן לה מבלי שחטא בדבר. (ומוצאים את שאול הורג את כל אנשי נוב עיר הכהנים, ולכאורה היתה לכך הצדקה מסויימת ומבלעדיה לא היו מניחים לו לעשות כן, וגם לא נתבאר בשום מקום במקרא שהיה זה חטא ואף בחז"ל לא מצאנו שכתבו מפורשות שהוא חטא).
א יד. הנה עודך מדברת שם עם המלך ואני אבוא אחרייך. גם זה מורה על זקנותו של דוד, שבאופן פשוט היה אמור לקום ממיטתו עם כזו הודעה וללכת לבדוק את הדבר בעצמו ובמקום זאת נתן צריך להגיע ולאשר את דברי בת שבע.
א טו. ותבוא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאוד ואבישג השונמית משרת את המלך. לכאורה לא מובן לשם מה הזכיר כאן הכתוב את זקנותו של המלך, וכמו כן את אבישג השונמית ששרתה את המלך.
ובחז"ל מצינו על פסוק זה שאמרו שבאותה שעה קנחה בת שבע בי"ג מפות (והוא לשון נקיה לתשמיש), ועיין ברש"י שמנו את תיבות הפסוק שהן י"ג. ולכאורה הסיבה לדרוש את כל מילות הכתוב היא בגלל האריכות שלא לצורך. ועיין להלן מה שנאריך בדרשת חז"ל זו ובטעמה.
שם. ועתה הנה אדוניה מלך ועתה אדוני המלך לא ידעת. מילת 'ועתה' השניה מוקשית. ועיין ביונתן שתרגמו 'ואת' ולכאורה משמע שהגירסא שהיתה לפניו היא 'ואתה'.
א כד. ויאמר נתן אדוני המלך אתה אמרת וכו' וכו' וכו'. נתן הנביא מאריך מאוד בהסברים לדוד על מלכות אדוניהו ומאריך לשכנע אותו לקום ולבטל זאת. ולכאורה צריך ביאור מדוע יש צורך בהסבר כה ארוך במקום בשתי מילים שבהן יודיע נתן למלך שאכן בת שבע צודקת. ונראה כביכול היה צורך לשכנע את דוד הן באירועים והן בכך ששלמה הוא זה שראוי למלוך.
נקודה נוספת עליה יש ליתן את הדעת, מדוע היה נתן סבור שצריך להכניס את בת שבע לדוד, מדוע לא יספיק שהוא עצמו יכנס לדוד, וכן, מדוע לא פנה נתן לשלמה עצמו. ומשמע שנתן רצה להזכיר בכך את אהבת דוד לבת שבע ואת שבועתו לה. ואם כנים הדברים, שוב תמוה מדוע היה צורך בכאלו מהלכים סבוכים בשביל להשיג דבר שנראה לכאורה פשוט.
א כח. ויען המלך דוד ויאמר קראו לי לבת שבע כו' ויאמר המלך דוד קראו לי לצדוק הכהן וכו'. בפסוקים אלו חל היפוך במצבו של דוד, כשבתחילת הספר הוא אפילו אינו עונה על ההצעה להביא לו נערה, וכאן הוא מעבד תוכנית מפורטת ומסודרת כיצד להמליך את שלמה.
א ל. כאשר נשבעתי לך בה' וכו'. בספר שמואל נתפרשה נבואתו של נתן על כך שה' אהב את שלמה, אך מכל מקום לא נתפרש שהוא אכן העומד למלוכה על פי הנבואה. וכך משמע גם כן מדברי דוד שאינו מזכיר את הנבואה אלא רק את שבועתו על כך.
לעיל עמדנו על כך שנראה כי לא היה ברור לנתן ולבת שבע שאכן יצליחו במשימתם להביא להכתרת שלמה למלך. ובמדרש חז"ל מצינו שאבישג בקשה מדוד לישאנה ודוד לא הסכים לכך מכיוון שכבר יש לו שמונה עשרה נשים, ולגרש את נשותיו הקודמות אי אפשר, וכתשובה לכך אמרה לו אבישג שאין כוחו במתניו ולכן הוא מתרץ את עצמו. ובתגובה ביקש דוד להביא את בת שבע לפניו ובא עליה שלש עשרה ביאות.
וכל מדרש זה אומר דרשני, היכן ראו כאן חז"ל את הסיפור הזה ובפרט שהגעתה של בת שבע לפני דוד היתה בכלל בהקשר אחר ולגבי המלכתו של שלמה. ואף אם נאמר שידעו זאת חז"ל במסורת, מכל מקום הדבר תמוה לשם מה היה צורך לשמור על הסיפור הזה ולהעבירו מדור לדור.
וכמדומה שבאו חז"ל לבאר את ענין הפרשה, שעל פניו היה נראה כי דוד כבר אינו שייך לבת שבע וזאת מפני שבטל כוחו, וכיוון שכך כבר אין חשקו בבת שבע. וממילא בעיני הסבורים שלא נסלח חטאו של דוד ואין ראוי להמליך את שלמה שבא מאותה האשה שבה חטא, אכן אין מניעה להמליך את אדוניהו שהרי כבר אין דעתו של דוד נתונה לבת שבע, ויתכן אף להיפך שכאשר כבר אין יצרו עליו יאמר גם דוד שאין זה מן הראוי שבנו מבת שבע ימלוך אחריו. ועל כך באה תשובתו של דוד 'קראו לי לבת שבע' וכמו שציירו זאת חז"ל בכך שבא עליה שלש עשרה ביאות, ובין אם כוונתם בפשט ובין אם בדרש, הרי שעולה כי אכן דוד שומר אמונים לבת שבע ואינו מגרש אותה לטובת אבישג השונמית, ואף זוכר אותה בפועל.
וכמדומה שלא באו חז"ל להפקיע מכך שאכן דוד כבר לא נזקק לנשותיו, שהרי אם היה נזקק מה טענה אבישג? אלא שבאו לומר שאכן השבועה של דוד לבת שבע אינה יונקת ממקום היצה"ר שהטהו אל בת שבע בהיותה נשואה לאוריה, אלא מגיעה מכך שאכן דוד חפץ בבת שבע בהיותה אשתו הראויה לו שאמורה להקים את בנו שיקים את המקדש.
א לא. יחי אדוני המלך דוד לעולם. דברו בזה המפרשים מהי ברכה זו על חיי עולם. וכמדומה שיש בזה משום דרך כבוד, שהרי כל דבריה של בת שבע נסובים על השאלה מה יקרה לאחר מותו של דוד, ולכן בשביל שלא ישמע כביכול ממתינים למותו, דורש הכבוד לומר שמבחינתה של בת שבע היא מעדיפה שלא יקרה הדבר לעולם.
א לה. ועליתם אחריו. בפסוקים הקודמים הלשונות הם שצדוק בניהו ונתן יפעלו בשלמה 'והרכבתם את שלמה' 'והורדתם אותו'. אך מיד לאחר ההמלכה שלמה הופך להיות מלך, ומשכך הם 'עולים אחריו' ולא מעלים אותו.
א לו. ויען בניהו בן יהוידע. בדברי המלך הזכיר קודם כל את הכהן והנביא, וכך גם בתיאור המעשה מזכיר הכתוב את הכהן והנביא בראשונה. ונראה שלמרות זאת בניהו מדבר לפניהם אל המלך, מכיוון שתפקידו של בניהו הוא בהיותו שר ועבד לדוד ולפיכך הוא זה שמקבל את האחריות על הציווי, ולכן הוא זה שעונה לדוד.
א לט. ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האוהל. בא לומר שמדובר בשמן מיוחד ולא בסתם שמן. וכמו שאמרו חז"ל שהיה זה שמן המשחה.
א מא. וישמע אדוניהו כו' והם כלו לאכול. צריך ביאור לשם מה נחוץ לנו לדעת באיזה שלב בסעודה אחז אדוניהו בשעה שנודע להם על האירוע המתחולל בעיר.
א מג. אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה. נראה שבלשון 'אדונינו' רמז יונתן שמלכותו של אדוניהו בטלה, וזאת מכיוון שאדונינו שהוא גם אדוניך המליך את שלמה.
א נ. ואדוניהו ירא כו' ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח. דבר זה שהמזבח קולט מבואר בתורה 'מעם מזבחי תקחנו למות' שאמור ברוצח במזיד, ומשמע שהדבר היה כה פשוט שהמזבח קולט שהתורה אפילו לא היתה צריכה לכתוב זאת במפורש.
והרמב"ם כתב שהמזבח קולט את מי שנתחייב מיתה בדין המלכות או את מי שרצו בי"ד להורגו בהוראת שעה. ויש לידע מדוע דווקא בענין זה קולט המזבח יתר על חיובי מיתות רגילים שאינם נקלטים במזבח.
א נב. ויאמר שלמה אם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה. אפשר שלא הרגו שלמה כיוון שכך היא הדרך שביום ההמלכה אין ממיתים את המורדים במלך. וכן מצינו בדוד בשובו ממחנים משיב לבקשת אבישי להרוג את שמעי בטענה כי "היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל ויאמר המלך אל שמעי לא תמות".
ב ד. אם ישמרו בניך את דרכם וכו' לא יכרת לך איש וגו'. מבואר בכתוב שבאם לא ישמרו צאצאיו של דוד את דרכם אין הם מובטחים להמשיך במלוכה. ולעומת זאת בשמואל (ב ז, יג. ושם עוד) נאמר 'וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם'. ולכאורה מבואר שלמרות שיש הבטחה שנאמרה 'לעולם' מכל מקום גם ה'לעולם' יכול להתפרש כנתון בתוך מסגרת של תנאי.
ויש שאלה כיצד התבטלה מלכות בית דוד לאחר חורבן הבית ובימי בית שני ועד ימינו, ולכאורה לפי האמור כאן בדברי דוד מתבאר שאכן יתכן מצב של התבטלות המלוכה למרות הבטחת הקב"ה שכסאו של שלמה יכון לעולם.
ב ה. וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי כו'. פשטות הכתוב שפעולתו של יואב כנגד שרי צבאות ישראל היא כמכוונת נגד דוד. והדבר פשוט, שהרי הנהגתו של דוד עם אבנר ועמשא לא התאימה לרציחתם בידי יואב, וממילא הריגתם היא פשע כלפי דוד. וחז"ל דרשו בזה על האגרת, עיין במפרשים שהביאום.
שם. שם. לא הזכיר דוד בדבריו את הריגת אבשלום, ואמנם יש שפירשו שזה נרמז ב'אשר עשה לי', אך לכאורה יש לידע מדוע לא הזכיר זאת במפורש, ועל הריגת אבשלום הצטער דוד צער רב ונורא. ולכאורה על הריגת אבשלום לא יכל דוד לתבוע את יואב כיוון שבאותו הזמן ירד ממלכותו. (ועיין בזה בירושלמי שבאותם חודשים נתכפר דוד בשעירה כהדיוט, הוריות ג, ב)
שם. אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל. לכאורה לא היה צריך להזכיר זאת. ואפשר שנתכוין דוד לרמוז לסיבה שגרמה ליואב לעשות זאת בקנאותו להיותם שרי צבאות שבאו במקומו (כמו עמשא) או שעשויים לבוא במקומו (כאבנר). או אפשר שבא לומר שהיה מקום שלא להרוג ליואב מפני שלמרות חטאו היה שר צבא ישראל, אך כיוון שחטאו גופא היה בהריגת שרי צבאות ישראל שוב לא היתה לו אמתלא להנצל בכך. ואפשר שזה מיישב גם מדוע לא הוזכרה הריגת אבשלום.
שם. וישם דמי מלחמה בשלום. צריך ביאור מה טען דוד כנגד יואב, והלא לדעת יואב היה מקום להורגם ואם כן מה ההבדל בין הריגתם בהטעייה ובעורמה לבין הריגתם בשדה בשעת המלחמה. ואף אם היתה זו מרידה במלכות והריגה שלא כצדק, מכל מקום, לכאורה ההטעיה והעורמה אין לה ענין כאן להחמיר את פשעו.
ב ו. ועשית כחכמתך. וכן בציווי הריגתו של שמעי מבואר שלא ציווה דוד להרגם מיד, אלא להמתין לאמתלא ואף ליצור אותה (במקרה של שמעי). ונראה שיש בזה משום היפוך לדרכו של יואב, שאף כאשר צריך להרוג, מכל מקום צריך להמתין לשעה המתאימה כאשר ההריגה תהיה עם סיבה מסויימת, אף על פי שהסיבה ההיא כשלעצמה אינה מחייבת הריגה, מכל מקום אין להרוג סתם אלא בשעה ובמקום שיש איזו חוצפה ודווקא אז נכון להרוג.
ב ח-ט. והנה עמך שמעי בן גרא. יש לידע מה פירוש 'והנה עמך', ומשמע ששמעי קיבל תפקיד בממלכתו החדשה של דוד לאחר מרד אבשלום. ואולי גם דוד ציווה עליו מבלי לעזוב את ירושלים ולכן שלמה המשיך באותה הדרך. וצ"ת.
שם. שמעי בן גרא כו' ועתה אל תנקהו. דוד עצמו לא הרג את שמעי כאשר הלך אל מחניים כיוון ש"ה' אמר לו קלל", ובשובו לא הרגו מכיוון ש"היום ידעתי כי אני מלך על ישראל", ואם כן יש לידע מדוע ציווה דוד על שלמה להרוג את שמעי בן גרא.
ב י. ויקבר בעיר דוד. למרות שמרחיקים את הקבר מן העיר, מכל מקום קבורת המלכים בתוך העיר, ובדומה לזה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה ז).
דוד ציוה את שלמה בשני דברים, הראשון לקיים את התורה ועדותיה, והשני להרוג את יואב ושמעי ולהושיב באוכלי שולחנו את בני ברזילי. ולאחר מות דוד מספר הנביא שני מעשים של שלמה, בראשון הוא מקיים את הציוויה שני והורג את יואב ושמעי, אך המעשה השני כבר אינו עולה בקנה עם הציווי הראשון לשמור את הכתוב בתורה, אלא להיפך, שלמה לוקח לו את בת פרעה.
ב יג. ויבוא אדוניה בן חגית. תמוה מאוד מפני מה נסתכן אדוניה בנפשו לבקש לו את אבישג לאשה, וכי לא ידע והבין שבקשה כעין זו עשויה להעיר עליו את חמת המלך. ועיין מלבי"ם מה שכתב בזה. וצל"ת. ועיין מצו"ד שביאר שהיה זה בכדי לעורר שוב את האפשרות שאדוניהו ימלוך. וגם זה לכאורה רחוק מאוד שהרי כל העם ראו בהמלכת שלמה ובישיבתו על כסא אביו.
ב טו. את ידעת כי לי היתה המלוכה וכו' ותסוב המלוכה ותהי לאחי כי מה' היתה לו. אדוניהו מנמק את העברת המלוכה לשלמה ''כי מה' היתה לו", כביכול מצד המשפט הרגיל יאתה המלוכה לאדוניהו אלא שהקב"ה העביר את המלוכה לשלמה. אך לכאורה מעשיו של אדוניהו היו בגדר מרידה בדוד כאשר אדוניהו מתמלך מבלי רשותו של אביו וכנגד רצונו ששלמה הוא שישב על כסאו אחריו.
ואפשר שסבר אדוניהו שאין זו המראת אביו כי מרוב זקנתו של אביו חשב שאפשר כבר למלוך בחייו שהרי בין כך דוד לא ידע באותה שעה מאומה מכל המתרחש מחוץ לחדרו. ויוצא שגם כעת לאחר שדוד גילה את דעתו ששלמה הוא זה שראוי למלוך אחריו, מכל מקום אדוניהו סבור שלאמיתו של דבר מה שדוד המליך את שלמה היה בגדר טעות אלא שבכל זאת הוא מכבד את הדבר כיוון ש'מאת ה' היתה לו'.
ולכאורה הדבר מלמד מדוע מקדים אדוניהו הקדמה ארוכה זו, ולהאמור, אדוניה בא לומר שעצם הסרתו מהמלוכה עדיין אינה מחייבת את הסרתו ממעמדו כראשון לבני המלך שראוי לתפוס מקום חשוב בשלטון גם אם לא הוא יהיה המלך, ואם כן בבקשו את אבישג כביכול ביקש הכרה לזכותו העקרונית במלוכה, אלא שבקשה זו היא קטנה כיוון שאין בה דבר מהשלטון אלא רק הכרה בכבודו. (ובדומה לזה מצינו את אבנר בא אל פילגש שאול וכנראה היה סבור שכיוון שהוא שר הצבא שהמליך את איש בושת יאתה לו השימוש בכבוד המלוכה, וכך גם כאן סבר אדוניהו שמותר לו ליגע בכבוד המלוכה כיוון שמעמדו הוא כמי שראוי למלוכה).
ולעיל בדבר שלמה אל אדוניהו אמר לו "לך לביתך" ושלחו מעליו מאין חפץ בו, ואפשר שזה גרם לאדוניהו לחזור ולבקש את כבודו ומקומו. ועיין מלבי"ם.
ב יז. ויאמר אמרי נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פנייך. כאן מבואר מדוע פנה אדוניהו לבת שבע ולא בקש זאת משלמה באופן אישי. ולכאורה מחשבתו היתה שכיוון שכל מלכותו של שלמה נשענת על בקשת אימו מדוד, ובשגם היא אמו, ושלמה עדיין לא התגבר במלכותו, ובפרט אם נכון מה שציינו לעיל כי נראה ששלמה לא היה שייך לענייני המלוכה לפני המלכתו, עוד יותר היה תלוי באימו, ומשכך סבר אדוניהו כי אכן תועיל בקשתה של בת שבע.
ובמצות דוד לשלמה הוא פותח בציווי 'וחזקת והיית לאיש', ונראה שאכן בא דוד לחזק אותו כיוון שמלכותו היתה מעורערת מכיוון שרבים מהשרים והעבדים הלכו אחרי אדוניהו, וכל המלכתו של שלמה לא באה אלא כקיום ההבטחה לבת שבע ולא באופן של לכתחילה, ומשכך ציווהו דוד להתחזק ולהיות לאיש. ונראה שמכוח ציווי זה עומד שלמה כנגד אימו ומדבר כאיש חזק ואינו מוחל לאדוניהו על חטאו אלא נשבע בו במקום להמיתו.
ב יט. ויקם המלך לקראתה וכו'. הכתוב מאריך לבאר את גודל כבודה של בת שבע, וזאת בכדי לבאר שאכן היה לאדוניהו על מה לסמוך ולהגדיל את תשובתו של שלמה וסירובו לאימו.
שם. וישם כסא לאם המלך. בכל מקום במקרא 'כסא' עניינו כסא מלוכה. ובא הכתוב לומר שנהג בה שלמה מנהג מלוכה שגם היא כחלק ממלכותו.
ב כ. ותאמר שאלה אחת קטנה כו' אל תשב את פני. מבואר בכתוב שחששה בת שבע שמא לא תיענה, והאריכה בשביל שיסכים שלמה להיענות לה. וצריך ביאור מדוע הכניסה עצמה בעובי הקורה בעבור אדוניהו שכמעט וגרם לאובדן מלוכת שלמה וכמעט גם למותם של בת שבע ושלמה.
ונראה קצת שבת שבע אכן היתה סבורה כביכול מלכותו של שלמה ניתנה לו בחסד ולא מן הדין, ומשכך יש מקום לרצות גם את אדוניהו. וצ"ת.
ובתחילת הספר עמדנו על כך שהריגת אדוניהו מהווה את המשך קיום עונשו של דוד 'לא תסור חרב מביתך כל הימים", וכאן יש לעמוד על כך שהדבר נובע באופן ישיר מכך שבת שבע נלקחה שלא באופן הראוי, וממילא לא היתה שלימה בדרישתה למלכות שלמה, ומשכך בקשה עבור אדוניהו את אבישג בכדי לפייסו, ובכך הביאה אותה האשה שבה חטא דוד את עונשו "לא תסור חרב מביתך".
ב כד. ויושיבני על כסא כו' ואשר עשה לי בית. ולהלן אומר שלמה 'ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו'. הכסא מהווה סמל למלוכה, וכך גם הבית. ולעיתים משתמשים בשניהם כמו בשני הפסוקים האמורים. ויש לידע את משמעותם. וביוסף נאמר "אתה תהיה על ביתי כו' רק הכסא אגדל ממך", ובשאול מצינו לו בית, אך לא כסא. וצ"ת.
שם. כי היום יומת אדוניהו. אצל דוד מצינו כל ימיו שהוא אינו מנסה להרוג את אויביו (מישראל), שאול, אבנר, שמעי, איש בושת, אבשלום, עמשא, כל אלו לא נופלים בחרבו של דוד והוא אינו רוצה להרוג אותם למרות שהדבר ביכולתו. (יוצא דופן מכלל אלו הוא שבע בן בכרי). לעומת זאת שלמה מבסס את מלכותו על הריגת אדוניהו יואב ושמעי, וגירושו של אביתר, וכמבואר להלן בסוף הפרשה "והממלכה נכונה ביד שלמה". וצ"ב מהו שורש חילוק ההנהגה בין דוד לשלמה.
והנה באמת מצינו אצל דוד שביקש להרוג אדם שהתריס כנגדו, הלא הוא נבל הכרמלי ואביגיל מנעה אותו מבוא בדמים.
ויש להאריך בדברי אביגיל, וחז"ל אמרו בזה שעדיין טבעך לא יצא בעולם. ואפשר שמבחינת מה כל ימי חיי דוד עדיין לא יצא טבעו בעולם לחלוטין ועדיין לא הוחלטה מלכותו, וממילא הדרך הראויה לא היתה על ידי הריגה, כיוון שעדיין אין כאן מלוכה יציבה וקיימת, ורק שלמה שהממלכה נכונה בידו בירושה, כלפיו אין הריגת המורדים נחשבת לפוקה. וצ"ת.
ב כו. ולאביתר הכהן אמר המלך כו' כי איש מוות אתה. מצא מקום לגבות את חובו. ועד עתה לא פנה שלמה לעשות בו דין, אלא שכעת כאשר ראה שעדיין אדוניהו לא הבין שמלכותו של שלמה מוחלטת, ממילא יש סכנה גם משאר שותפיו של אדוניהו.
ומצ"ד ביאר שהיו אביתר ויואב שותפים לעצת אדוניהו לשאול את אבישג בכדי למרוד בשלמה. ולענ"ד הוא דחוק לומר כן.
ב כז. ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה'. משמע מהכתוב ששלמה לא רק סלקו לענתות לבלי יראה את פניו בירושלים, אלא סלקו ממשרתו ככהן. ומכאן קצת חיזוק לדעת התוס' יומא יב, ב, שנקטו שכהן גדול מתמנה על ידי מלך. ועיין רמב"ם הל' כלי המקדש ז, שהעמדת הכהן גדול היא על פי בית דין של שבעים ואחד, ולא הזכיר שם את המלך.
ואפשר שלא נחלק הרמב"ם, ופירוש המילים 'אין מעמידין' הוא שהמלך והכהנים אינם מעמידים מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ובדומה לזה יש להסתפק לגבי העמדת מלך שגם עליה כתב הרמב"ם שאין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד האם הכוונה היא שבית הדין של שבעים ואחד מחליטים על כך או שמא העם הוא זה שמעמיד את המלך (כאשר אין נביא כמו שמצינו במלכי בית שני) וזה צריך להיות בהסכמתו של בית הדין של שבעים ואחד.
ב כח. כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה. הוספה זו של 'ואחרי אבשלום לא נטה' לכאורה מיותרת, והאריכו בזה המפרשים.
ב ל. ויבוא בניהו כו' ויאמר אליו כה אמר המלך צא. בדברי שלמה לא הוזכר ציווי זה בפירוש אלא ציווי הפגיעה ביואב.
ב לא. ופגע בו וקברתו. ציווי הקבורה נוסף כאן ולא בפעם הראשונה. ורד"ק ומצו"ד ביארו את ציווי הקבורה אך לא ביארו מדוע לא נזכר בפעם הראשונה. ועיין במלבי"ם שעמד בזה. ואפשר שציווי הקבורה כעת בא בגלל שנצטווה להרגו אצל המזבח ובכדי לא להשהות הטומאה.
שם. והסירות דמי חינם כו'. לעיל בא להרוג את יואב מצד מרד אדוניהו ובהקשר אליו, אך בציווי השני הוא מנמק את הריגתו בכך שיואב שפך דם חינם. ועיין בזה במלבי"ם.
שם. והסירות כו' אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי.מבואר שהריגת אבנר ועמשא היתה מוטלת עד עתה על דוד וביתו. ואפשר שהטעם הוא בגלל שיואב עשה זאת תחת מלכותו, אך יתכן שעד עתה היו סבורים העם לומר כי אכן דוד עמד מאחורי הריגות אלו.
ב לב. והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים וגו'. מבואר ששלמה הרג את יואב כהוראת אביו ולא כחלק מחיסולו של מרד אדוניהו. ומכל מקום המתין שלמה מלעשות זאת עד שמצא עילה ומקום להכנס בו וכמו שהערנו לעיל.
ב לד. ויעל בניהו וגו'. מלשון עלייה משמע שבניהו הוצרך לעלות על המזבח. אמנם בחז"ל ביארו שיואב לא עלה על המזבח אלא היה לצידו ולמדו זאת מלשון הכתוב "ויחזק בקרנות המזבח". ואפשר שאכן מתחילה היה יואב בקרנות המזבח ולאחר מכן עלה עליו, אלא שגם זה לא הועיל לו שהרי כעת טעם הריגתו היתה על כך שהרג את אבנר ועמשא וממילא חל עליו דבר הכתוב "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות". ולשון זו חלה על יואב במיוחד שהרי שתי רציחותיו היו בערמה ושלא במישרין.
ב לה. ויתן המלך את בניהו בן יהוידע תחתיו על הצבא. מבואר שעד עתה יואב היה ממונה על הצבא ומהפסוק הבא עולה שגם אביתר עד לאותה שעה שימש בתפקידיו. ומתבאר שלמרות שתמכו באדוניהו מכל מקום לא הסירם שלמה ממשמרתם.
שם. ואת צדוק הכהן נתן המלך תחת אביתר. כבר בספר שמואל נזכר צדוק לפני אביתר, ומשמע שהיה חשוב ממנו. וכנראה שמכל מקום כיוון שהיה אביתר גם הוא כהן גדול, ממילא חלק מתפקידי הכהונה היו מוטלים עליו, וכעת שסולק אביתר קיבל צדוק את תפקידיו. (ב ח, יז, ובעוד הרבה מקומות)
ב לו. וישלח המלך ויקרא לשמעי. עד עתה לא התעסק המלך עם שמעי ומשמע שגם את ההכנה לאמתלא להריגתו של שמעי הכין שלמה רק לאחר בקשתו של אדוניהו והריגתו. ואפשר שכיוון שיצאה החרב מנדנה היה מובן יותר ששלמה כעת יצווה על כל אלו שעשויים להוות איום על ממלכתו ויחייב אותם לעמוד בכללים שלא יאפשרו להם למרוד בו.
ב לז. והיה ביום צאתך כו' מות תמות. את שמעי לא יכל שלמה להרוג כחלק מהריגת המשתתפים במרד אדוניהו שהרי לא השתתף שמעי באותו המרד, ועל עצם חטאו של שמעי כנגד דוד גם כן לא יכל להרגו כיוון שדוד מחל על עונשו. ולכן כבל שלמה את שמעי לעירו, ובכך יש שני טעמים, האחד שמא לא יעמוד בכך שמעי והשני שבהיותו קרוב אל המלך יזדמן לו באיזה זמן לזלזל במלך וכדומה ובכך תהיה עילה להרגו.
ב לט-מ. ויהי מקץ שלש שנים כו' ויקם שמעי כו' וילך גתה. מסתבר ששמעי לא הבין שיש בכך משום הפרת פקודתו של המלך, ולא היה מסכן את עצמו לעבור על הוראתו המפורשת של שלמה. וכנראה סבר מטעם כל שהו שהליכתו לגת אינה כלולה במצוות שלמה.
ב מב. וישלח המלך ויקרא לשמעי. לאדוניהו לא קרא שלמה אלא שלח להרגו, ליואב שלח אך זה לא הסכים לבוא, ואילו לשמעי קרא ואכן הוא בא לפניו.
שם. הלא השבעתיך בה'. ולעיל לא הזכיר זאת הכתוב.