בפרשת בריחת יעקב מבית לבן, כתיב (לא, כא): וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד. מודגש כאן שהיתה ליעקב אבינו מטרה להגיע להר הגלעד. ואמנם בהמשך המקראות כתיב (שם כג): וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד. ולהלן (שם כה): וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד.
ולהלן כתיב כל הדין ודברים בין יעקב אבינו ללבן, והברית שנכרתה ביניהם והגלעד והמצבה וכו', ואחר כך בסוף הפרשה (שם נד) כתיב: וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר.
הרי מודגש שהזבח היה בהר, וכן שהיתה לינה בהר, וצ"ב בכל ענין זה.
ואמנם פשר דבר למדנו בתרגום המיוחס ליונתן (פס' כא): וְאָזַל הוּא עִם כָּל דִילֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יַת פְּרָת וְשַׁוִי יַת אַנְפּוֹי לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא דְגִלְעָד אֲרוּם חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְתַמָן עָתִיד לְמֶהֱוֵי שֵׁיזְבוּתָא לִבְנוֹי בְּיוֹמֵי דְיִפְתָּח דְמִן גִלְעָד.
וראה עוד להלן בתרגום יונתן פסוק כג: וַאֲרַע יָתֵיהּ דְשָׁרֵי בְּטַוַור גִלְעָד מוֹדִי וּמַצְלִי קֳדָם אֱלָהֵיהּ. ולפי הנראה בדבריו י"ל שהתפלל על מה שיהיה בעתיד בימי יפתח.
ובשה"ש (ד, א) כתיב: הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד.
ופירש"י: מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים - הקילוס הזה דוגמת קילוס אשה הנאהבת לחתן מבפנים לקישורייך שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק והדוגמא שדימה כנסת ישראל לכך היא מבפנים למחנותיך ומשכנותיך, אף הרקים שביך חביבין עלי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם.
וצ"ב למי הכוונה ב'רקים שביך' ומהי שייכותם להר הגלעד.
אמנם לפי דברי היונתן הנ"ל נראה שהמכוון בהרקים שבך היינו לאותם שהיו בימי יפתח בהר הגלעד, והכתוב מעיד בם (שופטים יא, ג): וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ, והיינו שהזכות של יעקב ובניו שגלשו לרדת מהר גלעד הועילה לדורות יבואו.
ובזה יתבאר היטב הא דכתיב (לא, כג): וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים. ופירש"י: כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו. נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד.
וכבר עמד בזה באור החיים: יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ, ומן הנכון אליו יאות עשות גם להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן.
אולם לפי האמור, הרי אדרבה היתה בזה תכלית מיוחדת שיפעלו יעקב ובניו בהר הגלעד דייקא, מעשה אבות סימן לבנים, שיביא הקב"ה גאולה לבני בניהם בימי יפתח בזכותם.
ולפי"ז נראה לבאר ג"כ ההדגשה המיוחדת בפסוק האחרון 'וילינו בהר', ומאי משמעותה של לינה זו.
ברם גם אצל יפתח מצינו (ז, ג): וְעַתָּ֗ה קְרָ֨א נָ֜א בְּאָזְנֵ֤י הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי־יָרֵ֣א וְחָרֵ֔ד יָשֹׁ֥ב וְיִצְפֹּ֖ר מֵהַ֣ר הַגִּלְעָ֑ד וַיָּ֣שָׁב מִן־הָעָ֗ם עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים נִשְׁאָֽרוּ.
ופירש המלבי"ם: הנה השפע האלהית לא תחול רק אל המוכנים והראוים לה, ופה היה צריך ב' דברים, א] הכנת הגבורה, ב] הכנת הקדושה לקבל הענין האלהי, כי היה נצחון נאזר בגבורה ובאו בנס נאדרי בכח אלהי, לכן צוה תחלה שישובו היראים ורכי לבב הבלתים מוכנים אל הגבורה, ואח"כ הפריד הכורעים על ברכיהם הבלתי ראויים לנס: ישב ויצפר. ר"ל ישוב תיכף וילין בהר הגלעד ובבקר ילך לביתו. ולא צוה שילכו תיכף לביתם, כי ידע שבלילה תהיה התשועה ואלה רדפו מהר הגלעד אחרי הבורחים, ועז"א לשון יצפור שמורה ג"כ שיעופו מהר [נ"א: מחר] כצפרים עפות אחר האויב. לא כן הכורעים על ברכיהם צוה שילכו תיכף לביתם, כי אלה היו עובדי ע"ז ולא רצה שישתתפו במלחמה כלל אף לרדוף.
והיינו שבלינה זו בהר הגלעד בימי יפתח היה הבירור בין עובדי עבודה זרה לאשר לא כרעו לבעל שיצאו למלחמה ונצחו.
והנה ענין הזבח בהר הגלעד ביאר בספר משך חכמה כאן, וז"ל, ויזבח יעקב זבח בהר. עד כאן לא מצאנו בתורה "זבח", ורק "מזבח" כתוב בכולם. משום שבני נח היו מקריבים לגבוה שחוטים וטהורים כמו שעשה נח, אבל חולין היו אוכלים בנחירה כמו ישראל במדבר. ושחיטה מן הצואר יליף ממקום שזבחתהו, וזה מלת זבח. רק יעקב שחט וחידש מצות שחיטה.
ולפי זה, דברי רמב"ן שלא שמרו מצוות רק בארץ ישראל, יתכן להיות כי בהר הגלעד, שצפה יעקב שהמצפה יהא לבניו, שבט מנשה , שמר שחיטה, ולכן "ויזבח זבח" ושחט בעצמו "ויקרא לאחיו לאכול לחם", זה דבר המתוקן כל צרכו לאחר שהיה שחוט ומוכן, אז קרא אותם, שהיה חושש לקרוא אותן בחיי הצאן, שחש מפני שוחט לעבודה זרה, דזה מחשב וזה עובר, כמבואר בחולין דף לח, ב. לכן לא קרא אותם רק לאחר שנשחט והוכנו ונתבשלו ונהיו לחם לאכול, וברור. עכ"ד.
ולפי דברי המש"ח עולה כפתור ופרח, שבזביחה אשר בהר היה תיקון של בירור מעבודה זרה, בכך שלא הניח יעקב שתהיה דשחיטה לע"ז, ובכך נסלל הדרך לבני בניו בימי יפתח להתגבר על הע"ז שבתוכם, ודוק.