פורום אוצר החכמה

מג, ז וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל הָ֠אִישׁ לָֽנוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ.

וברש"י: לנו ולמולדתנו - למשפחותינו, ומדרשו אפילו עצי עריסותינו גלה לנו.

והיינו מימרא דרבי אבא בר כהנא בב"ר (צא, י).

ובפירוש הרא"ם: ופירוש "מולדתנו" - העריסות, שמולדתנו שהם הילדים הקטנים מונחים בם, כמאמר רבותינו ז"ל "אפילו קטנים שבעריסותיהן", דאם לא כן 'לנו ולבנינו' מיבעי ליה.

ובדומה לזה כתב מהר"ל בגור אריה: דאם לא כן 'לנו ולמשפחותינו' מיבעיא ליה, אלא "ולמולדתנו" מלשון "ילדו על ברכי יוסף" (להלן נ, כג) שהוא מלשון גידול, ופירושו שהיה שואל על עצי עריסותיהם שמגדלים שם הקטנים.

ובאמת מצינו בעוד מקומות בחז"ל את ה'עריסות' כשם תואר למיטות שמיועדות לתינוקות,
יעויין בברכות (מז, ב): קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו.
ובתענית (כב, א): עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת.
ובבראשית רבה פר' וירא (נג, י): דאמר רבי לוי לא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו. ועוד מקומות רבים ונכבדים.

ועי' רש"י בשבת נח, ב: ולעריסה - שהתינוק שוכב בתוכה שקורין בירצ"ה,
ובסנהדרין כ, ב: העריסה - עריסת תינוקות, בריי"ץ,
ובעבודה זרה לו, ב: מעריסתן - מקטנותן שהן שוכבות בעריסה שקורין בריי"ץ.

אבל באמת יש לדקדק בלשון המדרש דאיתא 'עריסותינו' ולא העריסות של הקטנים,

וביותר, שהרי עריסה בלשון חז"ל אינו כינוי דווקא למיטת תינוק,ולדוגמא, איתא בקידושין (עא, א): בימי רבי פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל, אמר להם לעבדיו: כשאני אומר שני דברים בבית המדרש, טלוני בעריסה ורוצו. כי עייל, אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה. אדיתבי וקמעייני בה, אמר להו כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל, נטלוהו בעריסה ורצו, רצו אחריו ולא הגיעוהו.

ולכאורה צ"ב, מה הרבותא באותם עצי עריסות שמגדלים בהם הקטנים,
ויתכן שהמכוון הוא שחוקר ודורש גם אחרי דברים שלא אמורים להיחקר ולהידרש.

ונראה שהמכוון הוא לעריסות שהם כלומר, השבטים, גדלו בהם כילדים קטנים, וזהו מה שגלה להם יוסף אחיהם, ואולי הדבר פשוט.

ולהבין מהו 'עצי עריסותינו', דהנה תנן בכלים (פט"ז מ"א): כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג.
ופירש הרמב"ם: ועריסה, הערסל. והיו עושין את המטות אצלם כפי שאתאר, מעמידין ארבעה קונדוסין של עץ ומרכיבין עליהן ארבעה מוטות ומסרגין ביניהן את החבלים, והרבה עושין אצלינו כן כסאות לטוחנים ומוכרי הקמח.

ולפי"ז מובן שהערסל היינו סוג של מטה שעשויה באופן שהיא מתוחה ו'שוכבת' בין עצים על גבי חבלים.

ובדרך זו יובן היטב הא דכתיב בפרשת דברים (ג, יא): כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל.

ופירש רשב"ם: הנה ערשו - עריסה של קטן כשהיה תינוק. בירציל בלע': ערש ברזל - לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערס של עץ לכך עשאוהו של ברזל, כי לאדם גדול שיש בו דעת לא היה צריך כך.

והיינו שיש כאן חידוש מיוחד שהחבלים היו תלויים בחוזק על גבי ברזל ולא על גבי עצים. [ועי' פנים יפות].