פרשת ויחי מסתיימת ברוח של פיוס ואחדות. אחיו של יוסף, שלכאורה היו ראויים לעונש חמור, מבוהלים מחשש שיוסף שומר להם טינה. למעשה יוסף מרגיע אותם, מעודד אותם - "וינחם אותם וידבר על לבם". ועוזר להם במובן הכי פשוט - "ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם".
הנהגתו זו של יוסף היא אות ומופת לאדם עד כמה אין לו לנקום ולנטור אלא עליו להעביר על מדותיו ואף לגמול לחייבים טובות. וכמו שהאריך (יחסית) בספר התניא סוף פרק יב, כשהוא מדבר על ההנהגה הנדרשת מן ה'בינוני': "מיד כשעולה לו מהלב למו איזו טינא ושנאה ח"ו, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה - המוח שליט ומושל ברוח שבלבו, לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתירה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".
והנה כמה מעניין, כי לאחר שקוראים בתורה על הנהגה מופתית זו של יוסף - פעמיים, פעם אחת ב'שביעי' ופעם אחת ב'מפטיר' - ונכנסים לאוירה נעלית ומרוממת של מחיקת חובות ישנים, אהבה ואחוה בלי 'חשבונות', חסד וויתור אין סופיים -
עוברים לקריאת ההפטרה ובה נראה ההיפך הגמור: דוד המלך לפני פטירתו קורא לשלמה בנו, ומדבר עמו על 'חובות' וחשבונות: לאלו תעשה חסד - משום שעזרו לי פעם; וזה קיללני קללה נמרצת ואני זוכר לו זאת היטב, אל תוותר לו; ולגבי יואב בן צרויה, שעשה כל כך הרבה בשביל דוד המלך (לכאורה), מזכיר דוד המלך דוקא את הנשכחות השליליות ודורש משלמה לא לוותר לו בשום אופן! על 'לגמול לחייבים טובות' בוודאי לא מדובר כאן.
והשאלה היא: איך מבינים את המעבר החד הזה?